מרד הטובלות: שבעה ימים זה מספיק
לאורך ההיסטוריה, סירבו נשים רבות לפעול לפי חוקי הנידה המחמירים של חז"ל. החברה הרבנית אמנם ראתה בכך מרד, אבל אין זה הופך את החוקים שלהן לנכונים פחות. רוחמה וייס ונועה מזור מחזקות את הנשים המתקינות להן מסורת משלהן
מכמה בחינות אפשר לכנות את השבוע הבא עלינו לטובה "שבוע האישה"; השבוע יפסע חודש אדר את פסיעותיו הראשונות בשנת תשע"ג. במרכזו של חודש אדר אסתר המלכה.
גם בפרשת השבוע, פרשת "הנרייטה סאלד (ל' שבט), שהיה ל"יום האם", ולימים ל"יום המשפחה".
ברגע שהלכות נידה: "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה' - אמר רבי ירמיה: שהיתה מראה דם נידה לחכמים" (בבלי מגילה יג, ב). מה היה כל כך דחוף לחכמים לשלב את הלכות נידה - תביעה רבנית לצייתנות נשית, ומגמות מרדניות בעולמן של הנשים. הלכות נידה, אז הנה הוא בא - לכבוד אסתר המלכה, לכבודן של הנשים ה"מכשפות", ולכבודן של נשים שהתמודדו בגבורה עם דרישה לצייתנות, בימים ההם ובזמן הזה.
את הטור אני כותבת עם נועה מזור, סטודנטית חכמה, יצירתית ופעילה חברתית, הלומדת לרבנות בתכנית הישראלית של ההיברו יוניון קולג'. תודה לך נועה.
בלגן וערפל אופפים את מקווה או כל טבילה אחרת, לא מוזכרת כלל בתורה.
אלו החוקים המקראיים כולם.
החל מתקופת המשנה אנו מוצאים דרישה שנשים יטבלו במקווה עם סיום שבעת ימי המחזור. בתקופת התלמוד (במפגש המאות השלישית והרביעית לספירה) חי בבבל, ואחר כך עלה לארץ ישראל, חכם בשם רבי זירא, שהעיד שבנות ישראל קיבלו על עצמן להתייחס לכל דימום (מחזור או דימום חריג, דימום קל או חזק) כאל דימום חריג (המכונה "זיבה") ולחכות לאחריו "נידה של אשה הכפילו את עצמם - משבעה ימים לארבעה עשר (בערך). וכך יוצא שחצי חודש, בכל חודש, בערך מגיל שתיים עשרה עד גיל חמישים, הנשים היהודיות הן נידות.
גילוי מרתק הוא שלאורך הדורות היו נשים רבות, בקהילות שונות, מסורתיות לעילא, שלא שמרו על חוקי הנידה של החכמים. הן סירבו לטבול במקווה וסירבו לשמור על שבעה נקיים. לא מדובר בנשים נידה.
דוגמה מפורסמת לכך נמצאת בשו"ת הרמב"ם, קבעו שנשים אלה יגורשו בלי כספי כתובתן. יש להניח שהאיום בחרפת רעב השיג את התוצאות המקוות.
מאבקים נוספים וחריפים של נשים בעניין נידה התקיימו במאות ה-12 וה-13 ברחבי העולם היהודי: באשכנז, באיטליה, ביוון וכאמור, במצרים. החוקר א. גרוסמן, נתן לתופעה זו את השם "מרד הטבילה".
גרוסמן בא, כמובן, לברך, ובכל זאת אנו היינו מעדיפות שם אחר לתופעה. המילה מרד מתארת התנגדות חריפה לנורמה בעייתית. אבל אפשר לטעון שהנשים במצרים, באשכנז, באיטליה וביון לא מרדו במסורת בה"א הידיעה, אלא החזיקו במסורת משל עצמן. הן האמינו שמה שהן עושות הוא נכון, אמיתי ויהודי בדיוק כמו הדרך הרבנית, אם לא יותר.
האם הנשים שהחזיקו בעמדתן בנחישות לאורך זמן ובאזורים שונים מרדו במסורת הגברית השלטת, או קיימו מסורת אלטרנטיבית? כיוון שהנשים לא תיעדו את עצמן, לא נוכל לדעת מה הן חשבו על בחירתן. אין ספק שהחברה הרבנית ראתה בכך מרד.
כבר 24 שנים שנשות הכותל, כמו נשות "מרד הטבילה", מחזיקות במסורת שלפיה גם נשים ראויות להתפלל במקום קדוש. גם לנשים ה"הלכתיות" שבקרב נשות הכותל מסורת הלכתית, שלפיה לנשים מותר להתפלל בתפילת נשים בקול, לומר דברים שבקדושה ולקרוא בתורה. מסורת שלפיה נשים, אמנם, פטורות מטלית, אבל מותרות להתעטף בה לרצונן.
נשות הכותל מחזיקות במסורת שונה מזו שהנהיגו הפוליטיקאים של הכותל ושל רבים מהמתפללים והמתפללות בו, אך אין זה הופך את מסורתן לנכונה פחות.
נשות הכותל יתפללו בכותל גם ביום שני הקרוב בשעה שבע בבוקר, והלוואי שתצלח תפילתן. נועה, כדרכה, תתפלל איתן. הקונפליקט שלי, רוחמה, עם
ומוולץ לבקר ב<a class="bluelink" data-cke-saved-href="http://www.ynet.co.il/articles/www.tehora.co.il" href="http://www.ynet.co.il/articles/www.tehora.co.il" '="" target="_blank" style="color: rgb(0, 0, 255); font-size: 12px; text-decoration: underline;">אתר של ד"ר דניאל רוזנק, העוסק בנזקים רפואיים (ואחרים) של הלכות "שבעה נקיים".
הלוואי שנדע לעשות שבת שלום.
את הטור כתבו במשותף רוחמה וייס ונועה מזור