שתהיה בינינו אהבת אמת עמוקה.

רק ככה אני מסוגלת ללדת.

המשמעות היא שאני מגיעה ללידה אך ורק עם בעלי.

ושווה לי בשביל זה לוותר על הידע המקצועי והידיים המקצועיות של דולה (ב"ה שהצלחתי ללמד אותו איך לעסות בצירים הקשים)

ושווה לי בשביל זה אפילו לוותר על כל עזרה פיזית בשלבים האחרונים של הלידה (וב"ה שלפי הרב שלנו מדובר בשלב די מאוחר לרוב).

חשוב לי מאוד מאוד להרגיש חופשייה לכאוב עד הסוף ולא להסתיר את זה. חשוב לי לדעת שמי שאתי מסוגל לספוג את ביטויי הכאב שלי ולא יתערער ולא ייחלש מזה, שהכאב שלי לא מנחית אותו לקרשים.. שהוא רגוע ויציב.

באמת, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם שתי הדרישות שלי (שכתבתי בשתי התגובות) היו מתנגשות. ב"ה שבעלי הוא הכי כזה בעולם...

גם חשוב לי מאוד שמי שאתי בלידה יאהב לשיר ולא יתעייף מזה גם אחרי שעות. ב"ה וגו'

באחד ההיריונות הלכתי להיפגש עם דולה - גם כדי לעשות הכנה ללידה וגם כדי לשריין אותה אולי ללידה עמי.

אבל אז ראיתי שהיא אמנם נעימה ומקצועית, אך לא ב"ראש" שלי מבחינה דתית...

הרגשתי לא נעים בפני עצמי (!) שאני לא רוצה לקחת אותה. אבל אני שמחה שבסוף אכן לא ביקשתי ממנה לבוא איתי ללידה.

בלידה אח"כ כבר מצאתי דולה כלבבי ממש, והיה לי מצוין איתה ב"ה...

תודה על מה שכתבת!

בעיקר  חשוב לי משהו שאני ירגיש בנוח לידו לבכות,לכאוב ,לצעוק,ושידעו גם לשתוק,

מנגד אני שונאת מאוד צוות מילדת/אחות /רופאה /דולה/מילדת שמתנהגים  אלי כמו ילדה כמו: איזה גיבורה את וכו..

לא מצפה קשיחות אלא רכות והבנה אבל לא להתנהג כאילו אני ילדה בגן,

ההיתי רוצה רק את בעלי ולא משהו/י אחרת /ת שאני מכירה!

או אולי דולה שלא מכירה אותי באופן אישי ושאני לא הפגש איתה אחרי הלידה ברחוב או משהו כזה רכה נעימה שיודעת לשתוק,  ושתעשה לי את מה שאני רוצה שאבקש כמו להחזיק את היד  או מסא"ז ..ושאם בא לי שהיא תצא אני ירגיש בנוח להגיד לה והיא לא תיפגע.שתעזור פיזית ולא תיקח לי את המקום של בעלי בצד הנפשי.

אז ב"ה עברתי 3 לידות שהשתתפה בהם אמא שלי המקסימה אבל עשיתי את זה נטו למצוה מרחמים עליה ומרצון לשמח אותה  אבל עם כל העזרה שלה לא היה לי נח איתה וההיתי רוצה להיות יותר חופשיה וזה מונע ממני ומקשה.

אבל הפעם החלטתי לעשות הכנה מוקדמת לעצמי נפשית כבר מתחילת ההריון שאני הולכת לשמח אותה בדברים אחרים , ואני לא יקרא לה...

ובלידה האחרונה היתה לי מיילדת שעשתה קצת פוצי מוצי

ואז גיליתי שזה דווקא נחמד לי

פוצי מוצי..

הדגימו ונמקו

ככה ידעו הכי טוב איך להתנהג איתי בלידה.

ב"ה זכיתי ובעלי ואמא שלי היו איתי בלידות.

בשתי הלידות היה איתי רק בעלי.

ועכשיו ממש מתלבטת, מאד, מה לעשות בעז"ה.

אני לא יכולה שיגעו בי בצירים, ולא צריכה שום עזרה פיזית.

רק -בשלב של הצירים האחרונים -בין ציר לציר- אני צריכה מישהי לדבר אתה.

בעלי כבר לא בחדר (בצירים אני שואגת )

ואני לא רוצה אפאחת שאני מכירה.

ופשוט צריכה מישהי, רק לרבע שעה האחרונה, לנהל שיחה מעניינת, של שתי דקות בהפסקות, 

שתחזיק אותי מאופסת. ותסתדר עם עצמה בחצי דקה-דקה שאני "עסוקה" בציר...

בלידה הקודמת ישבה לידי המיילדת (המקסימה) בעשרים דקות האלו,

הפעם אני לא מעזה לסמוך על זה שיהיה לה את הזמן הזה...

ואין טעם לקחת דולה בשביל עניין כזה

באמת לא יודעת מה לחשוב .

ובעדיפות שניה - אחת האחיות שלי, לא קריטי מי מהן.

האמת שהנקודה של הליווי העסיקה אותי הרבה בלידה האחרונה. אני צריכה את בעלי וזהו, לא צריכה ולא רוצה עוד מישהו בחדר. אבל פחדתי שנאסר ולא יהיה מי שיעזור לי (קרה באיזשהו שלב בלידה הקודמת).

בסוף ה' ריחם עלי -

התלבטתי מאד אם לקרוא לאחותי או לא, בסוף החלטתי שכן. משכתי בבית, בעלי עזר לי המון, נכנסתי להבדק ובעלי הלך להרשם ותיק-תק ילדתי - הוא חזר כשהראש יצא - כך שלא הייתי צריכה להתמודד עם הקטע של האיסור. ואחותי האהובה הגיעה בערך כשהשיליה יצאה, ופינקה אותי אחרי הלידה (עיסוי ברגליים, תה מתוק וכל היתר).

עדיין לא יודעת מה אעשה בפעם הבאה.

שלא נתתי לו מספיק מקום

אני מאד מאד מאוכזבת מהדולה שהיתה איתי בלידה

בחרתי אותה מתוך הכרות, היא מקצועית מאד, מנוסה ויש עליה המלצות.

חשבתי שהיא תתאים לי.

בלידה היא אכזבה בגדול.

לא תמכה בי רגשית, לא נתנה לי כח, להפך. הרגשתי שהיא דוחקת את בעלי החוצה.

אפשר לומר שהיא ממש השחירה לי את חווית הלידה

(ואחרי כל זה עוד שילמתי לה כמובן מלא כסף...)

זה ממש עצוב לי.

עד הלידה הזאת הייתי מאד בעד ליווי של דולה בלידה.

ואחרי החוויה השלילית מאד שלי - אני כבר בכלל לא בטוחה.

אני מרגישה שפספסתי את כל החוויה הזוגית של הלידה. פספסתי את כל התמיכה שבעלי היה יכול לתת לי אם היא לא היתה שם. 

יצא לך לדבר איתה על זה?

אחרי הלידה הייתי מרוכזת בעצמי ואח"כ לא הייתי איתה בקשר יותר

והיא היתה ממש בסדר

אני מאד משתדלת להיפגש עם היולדות שלי אחרי הלידה בין השאר גם בשביל לקבל פידבק. 

הפגישה היא בעיקר בשביל לראות מה שלום היולדת והתינוק כמובן ואם יש צורך בעיבוד לידה

 והמשוב אחרי הלידה הוא חשוב גם בשביל שהיולדת תרגיש שקולה נשמע וגם באמת שאוכל להשתפר. 

בטח זה מבאס בטירוף לשלם כל כך הרבה כסף ולהרגיש שזה ממש הפריע והרס לך  

זה משהו שלא התאים לך- או שלא מעודד בכללי?

אבל איזה כיף זה שבעלך לצידך, ויהיה לצידך בע"ה גם בלידות הבאות!

חיבוק בכל מקרה..

משמח שזה פגש אותך בדיוק בזמן הנכון ואת מהממת שגם הקשבת לעצמך וגם ידעת לפרגן לדולה השניה זה בכלל לא ברור מאליו. 

למרות שיש לי חברה מדהימה שהיא דולה.

רוצה רק את עצמי ובעלי.

אדם שמכיר את הטוב שבי.

את החלקים המצחיקים והמוארים, כדי שאוכל לחשוף צדדים פחות נעימים שמתגלים בלידה.

ושיוכל לעזור גם טכנית.

תכלס.

בעלי כמובן

חברה טובה מהסוג המשוחרר

אחותי הגדולה (לא נשואה וכמעט ולא דתייה. אבל היא משרה עלי בטחון)

זה מה שזוכרת שקראתי או שמעתי.

בהצלחה עם החלום!!

כן... חשבתי אולי השתנה.

מנסיון כואב

בחיפה ממה שאני מכירה זה מקום חילוני.. 

באסה שנופלים בין הכיסאות.

כן, חיפה נשמע הכי חילוני... כנראהשלא כדאי .

רוב הציבור הדת"ל לומד ועובד במקומות חילוניים, אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך להגשים חלום.

אגב, אני מנחשת שרוב גדול בתואר הזה הוא נשים אם זה עוזר לך…

אח''כ תטפלי רק בילדים/אנשים דתיים?

כנראה שלא בהכרח, במיוחד שצריך לעשות סטאג'/עבודה מעשית במסגרות לא דווקא דתיות.

חבל להמנע רק בגלל הסיבה הזאת. 

לק"י

אין בעיות צניעות בקורסים.

כל מיני ציורים לא צנועים בלשון המעטה.

באמת לא חשבתי על זה… היה לי בראש יותר הפן הטיפולי ופחות האומנותי.

עדיין כדאי לברר טוב לפני שפוסלים.

הדיבור, אירועים, וכו

יש כאלה שלא מפריע להם

אבל אם הפותחת שאלה כנראה שלה מפריע

שונים מתנאי הקבלה לתואר ראשון, אז ממש לא כדאי להתייאש מראש

הבעיה המשמעותית יותר שזה נסיעה רצינית

ולא יודעת אם זה מתאים לך..

אני מציעה לך לחפש בנות שלמדו את התואר גם בחיפה וגם במבח''ר ולשאול אותן ישירות.

יש תואר די חדש

בתקווה שכן יהיה מקום נורמלי

אם עשית בגרויות.

יש גם אופציה באונו, יש מסלול חרדי.

ואם את באיזור שיש תחנת רכבת, זה לא נראה לי כל כך נורא.

לק"י

אבל אם את מתלבטת, את יכולה בינתיים לקחת כדורי ג'ינג'ר או נוזיקס (שזה ג'ינג'ר עם בי6).

אולי תגלי שזה עוזר לך.

תרגישי טוב!!

עדיין סבלתי מאוד אבל הצלחתי לאכול

2 ההריונות שלקחתי יצאו לי ילדים מרדנים ולא קלים

2 ההריונות שסבלתי בשקט- ילדות טובות ורגועות

שוב אני יודעת שנשמע הזוי אבל פתאום יש חשש לקשר כלשהו שטרם נבדק 

כן לקחתי גינגר ודומיו. אבל זה לא יצא קשור....

לך? או משו שקראת?

בכל אופן אני לא יודעת כמה סבלתי

אני יודעת שחיי לא היו חיים

שהתבאסתי שהבוקר הגיע

וכשפתחתי את העניים חיכיתי כבר לסגור אותם שוב

ואני לא מגזימה

זה היה מהגיהנום

שהבחילות היו כל כך קשות שיצאתי לבחוץ לנשום קצת אויר כי הרגשתי שאני נחנקת מבפנים

ואמאלה אני לא משקרת - משב רוח על הפנים עשה לי בחילה!!!

שם כבר הבנתי שזה רק אני והשם 😂

אז הלכנו לאחות והיא אמרה לנו.

לפעמים קורה שיש תקלה באתר.

בהצלחה!

אצלנו נגיד באים לקחת את הבדיקות למעבדה מאוד מוקדם בבוקר, וכל מי שעושה אחרי לוקחים את הבדיקה שלו רק יום אח"כ...

אבל גם לנו אין משפחה/ חברים שמסתדר לחגוג איתם ופשוט יצאנו לטייל!

בלי על האש ועם טיול שמותאם לקטנטנים והיה ממש כיף!

אולי תחשבו על כיוון כזה?

זה בכל מקרה מרגיש לבד

והעומס והעול שבהכנות וכל כך מעייף - נשאר...

חוץ מזה שחלק מהעניין של היום זה לעשות על האש ולא רצינו לאכזב את הילדים

אנחנו כל שבת בבית

כל חג בבית

אז גם ביום העצמאות להיות שוב בבית?

יש בזה משהו מאוד לא קל עבורי

ואני הכי אוהבת את הבית שלי

והמשפחה הגרעינית שלי היא כל חיי!!!

ועדיין יש בי רצון שהילדים שלי יחוו ילדות עם בני דודים ושבתות עמוסות וטיולים ומרחבים ועוד אנשים שהם לא רק אבא ואמא.

לשניה אני לא מתלוננת, מודה לה' על המשפחה המתוקה שלי, זה חסד!!!

פשוט אומרת שיש משהו מאוד בודד בלהיות בלי קהילה, בלי חברה לפרוק לה קצת, בלי משפחה עוטפת.

סה"כ אנחנו זוג צעיר...

תודה על ההבנה והרעיונות💜

מצד אחד המשפחה בחו"ל

מהצד השני משפחה מאוד קטנה, ההורים לא בעניין של לארח וגם לא לבוא אלינו (לצורך העניין היו היום בבית, פשוט נחו והמשיכו בשלהם)

והאחים הולכים לצד השני באופן קבוע (אפשר להבין אותם, יותר כיף שם )

מבחינת קהילה אין פה ממש קהילה קרובה

יש קהילה גדולה שכן יש שם אנשים שאנחנו מדברים איתם ונפגשים בבית כנסת וכאלה אבל לא מגיע לרמה של לעשות דברים ביחד וניסיתי לא פעם...

הייתי מנסה להזמין את האחים.

לחשוב על חברים מהעבר, צבא, ישיבה, אולפנה, לימודים. ומנסה לחדש קשרים לאט לאט. וכן יותר להתחבר לקהילה. 

דווקא בגלל שאתם זוג צעיר כדאי להשקיע בלבנות קשרים שיתנו לכם את המעטפת והגיוון שאתם זקוקים להם.

זה לא קורה בבום, זו דרך, ולכן כדאי להתחיל אותה כדי שתקצרו פירות בהמשך.

זו האמת.

לא רוצים בשומרון/ בנימין

לא בלוד

מבחינת עבודה חריש לא מתאימה

ונראה לי שבזה סיכמנו את המקומות הקהילתיים...

לא?

יש הרבה קהילות בערים סביב בתי כנסת/גרעינים

אם אתם בעניין, הייתי מתאמצת לחפש

אבל אם השיקול הוא רק בטחוני אז אולי גם אלו לא יתאימו לכם.

בנוסף יש יישובים כמו למשל מרכז שפירא, מרחבעם, כמובן תלוי איזור

לגבי ערים יש גרעינים קטנים, שבהם הקהילות קטנות ומחוברות יותר (מכירה בגדרה ובחיפה אם רלוונטי לכם, אני מכירה חלקית אבל שווה לברר.

חיפוש מקום מגורים הוא מסע לדעתי.. לא פשוט ברור

או יקר בטירוף.

למשל מרכז שפירא זה מקום מאוד מאוד יקר...

אנסה לבדוק שוב לגבי מה שכתבת. תודה!

את כפר הרואה, יד בנימין, נחלים, מרכז שפירא, שבי דרום, נראה לי ששומריה וברכיה גם לא ביוש.

ויש גם יישובים בגולן ובעוטף עזה.

שומריה זה בלכיש.

וגם אזעקות כמעט לא

לגמרי אזור רגוע יחסית

בני דקלים,שומריה,נטע,כרמי קטיף

לא יודעת מה הסגנון שלך

אבל ישובים חמודים 

קרובים לקו.

אומנם זה לא מוגדר מסוכן אבל גם לא רחוק מאד מהגבול.

ממליצה להסתכל בגוגל מפות מי שחוששת.

ואם כבר עברו את הקו זה חסר משמעות כמה זה קרוב.. לצורך העניין יש יותר שב"חים בתל אביב מבראש העין למרות שראש העין קרובה יותר..

לק"י

אנחנו גרים בעיר לא קטנה בדרום, שייכים לגרעין משפחות.

אני לא כזה נפגשת עם נשים/ חברות ביומיום, אבל גם כשיש מפגשים ואני הולכת, אני לא כל כך מוצאת את עצמי.

כדאי שתחשבו מה בדיוק אתם מחפשים.

בכל עיר כמעט נראה לי שיש קהילות של משפחות דתיות צעירות.

פתח תקווה וגבעת שמואל למשל נחשבות לערים דתיות

אבל גם ברחובות, מודיעין וראשון לציון יש קהילות תוססות.

ואם את מחפשת ערים זולות יותר גם לא חסר.

גרעין כזה.

וזה לא מספיק קהילתי בשבילנו...

לא מחפשים רק אירועים בחגים ותפילה משותפת.

אם אתם בסגנון חוצניקי למשל אמריקאי או צרפתי, כדאי לברר על קהילות מתאימות, אצל הרבה יש את הנושא של משפחה בחו"ל ומטבע הדברים הקהילה נותנת תחושת משפחה.

למשל בחשמונאים יש קהילה חוצניקית מבוגרת, לא יודעת איפה יש צעירה, כי אני כבר פחות מעורה בגילאים הצעירים אבל בטוח יש.

בבית שמש נגיד יש כמה קהילות כאלו.

גם בירושלים יש.

יש קהילות מבוססות שהן יותר סגורות וחדשים פחות מוצאים את עצמם בהם,

ויש קהילות שעוד בשלבי בניה או ביסוס ושם שווה להשקיע.

אולי את ברה כרגע סמוך לקהילה וותיקה ולכן פחות מורגש שיש מעטפת והתחדשות.

אולי 20% מתוך 270 אלף תושבים בערך.

יש את השכונות הדתיות כמו כפר אברהם, הדר גנים וקצת במרכז העיר בפיזור .

גבעת שמואל נחשבת עיר דתית לאומית יותר.

נשמע שזאת תחושה כללית שמכאיבה בחיים, ויום העצמאות רק מדגיש את זה יותר ומציף את החסר❤️‍🩹

ובכל זאת, מעלה נקודה למחשבה, נשמע שאת עובדת מאוד קשה "כדי לא לאכזב את הילדים" והגיוני שהילדים יהנו לא פחות מטיול, או אפילו מנגל עם צ'יפס ונקניקיות בלי סלטים מושקעים...

אנחנו נגיד לא עשינו על האש היום. טיגנו פלאפל ואכלנו עם פיתות, סלט וצ'יפס. זה כן עבודה אבל לא ברמה של לסחוב, לארגן, לשלם ולסיים עם הלשון בחוץ... וחוץ מזה הלכנו לפעילות שווה והילדים נהנו עד הגג.

אם מה שאתם עושים עכשיו לא עושה לכם טוב, אז ממש ממליצה לחשוב ביחד שנה הבאה עם ראש פתוח מה אפשר לשנות כדי שיהיה כיף ושמח למרות הנתונים המבאסים שאין משפחה וקהילה זורמת. ואם לכם יהיה טוב כנראה שגם הילדים יהנו. וגם אם בשנה הראשונה זה יהיה להם מוזר ויתאכזבו שחסר משהו משנים קודמות, זה דווקא יכול להיות להם לימוד טוב על גמישות בהתאם לתנאי החיים המשתנים.

אבל כמובן זו הרגשה אישית.

לארוז אוכל קליל, בלי הרבה הכנות, ולקחת את הילדים לטיול מרגיש לי מאוד משפחתי ולא בודד בכלל

כן מסייגת אחרי שקראתי עוד תגובות שלך שאצלנו שבתות וחגים כן מתארחים מדי פעם אז אין תחושת בדידות מתמשכת שמתווספת כל פעם...

חיבוק גדול!

זה מפריע לכם רק ביום העצמאות ואירועים כאלה או כל השנה?

כי אם כן אפשר אולי לנסות להתחבר לקהילה שקיימת בעיר/בישוב גם אם זה נגיד קצת רחוק לכם, או מסיבות מסויימות לא הכי טבעי.. עדיין שווה לדעתי להתאמץ.

אם אוהבים, קהילה זה דבר משמעותי 

כשחשבנו איפה לגור, השיקול הקהילתי היה כמעט הכי משמעותי..

אז אם זה משמעותי עבורכם, שווה להשקיע בשביל זה

(וגם בתוך קהילה לפעמים לוקח זמן להיכנס ולהרגיש חלק, לעשות סעודות משותפות.., במיוחד בקהילה גדולה. אבל הפוטנציאל קיים)

ואיזו חשיבה מדהימה.

אכפת לך לשתף למה את חושבת שלקהילה הראשונה לא הצלחת להיכנס ולקהילה השניה כן?

כאילו, זה תלוי קהילה?

תלוי בגישה שלכם?

המחשבות על לעבור קהילה תופסות אותי מאוד לאחרונה, אז זה יעזור לי למחשבה אני חושבת.

רק אם אפשרי לך. 

גם לי אין משפחה שבקשר איתה

וגם אין לי חברות בסביבה

וגם בכלל רק אחת ל..שנה מדברת עם חברה טובה מפעם

לא מזמינים אותנו והיו לי כל מיני חגים שנשארנו לבד

כולל  ליל הסדר

בעל מגויס ואין עם מי לעשות שבת בכלל

ולבד עם הקטנים - נכון זה בעיקר להיות בתפקיד ולתמרן סביב ולהעסיק ולהכין וכו

אבל עם הזמן רוצה לצאת מהמסכנות ולנסות לעשות מזה את ההכי טוב

משתדלת לצאת ולא להשאר בבית

וכן לחשוב מה כיף לילדים

ואז להיות פנויה לשה ולהשכיר לעצמי שזאת המטרה

אבל גם למצוא ביטוי למה ישמח אותי ..אפילו בקטנה

לא תמיד הולך

אבל את לא לבד

לא לכולם רק כיף

והרבה מאיתנו עובדים קשה כדי לזכות ל'כיף' הזה

ולפעמים כיף שעבדנו עבורו הוא יותר כיף ומוערך מסתם כיף שבא בקלות

וכבר לפני שבוע וחצי ראיתי ילדים מוכרים בצמתים

אנחנו בד"כ כן שמים דגלים על האוטו, השנה ספציפית לא כי שכחנו/ לא היה בחנויות במקום מספיק בולט כדי שנזכור לקנות.

מבחינת אבא שלי, מאז הגירוש קשה לו מאוד לתלות דגלים.

באותן חנויות ששנה שעברה כן היה?

אצלנו גם לא מכרו בצמתים, אבל כן שכנים עשו הזמנה מרוכזת וקנינו דרכם.

לק"י

אבל אתמול ראית דגל שהוא שילוב של ישראל וארה"ב😳

הזוי.

(לא יודעת מאיפה זה בא. אולי בעקבות המלחמה האחרונה שהיא בשיתוף עם ארה"ב. אבל בואו לא נגזים).

תמיד היה נראה לי לא קשור, דוקא השנה שהרגשצי שמי שהציל אותנו מהגרעין זה בכלל טראמפ ולא ביבי אמרתי לבעלי שבא לי לשים כזה ולא אחד רגיל בתור הכרת הטוב.

בסוף לא ראיתי כלום בחנות אז יצא שאין שום דגל חחח

אני תמיד שמה וממשיכה עם זה עוד הרבה אחכ עד שזה כבר מאבד צורה..

(או ששוברים לי את הדגל😐 קרה לי שנה שעברה)

יש שינוי שקורה,

לא בכל עיר (מודיעין עילית למשל קשה לי להאמין שהיה משהו)

אבל לפחות אצלנו בעיר, שהיא חרדית לגמרי ולא מעורבת - היו דגלים. אולי אלה של אורחים ולא תושביו העיר - אין לי מושג. בשבת אכלנו אצל חברים במרחק חצי שעה הליכה, בדרך ראינו שני רכבים במיקומים שונים. אולי התארחו שם. לא יודעת. 

מניסיון אישי

שני רכבים בעיר שלימה... עצוב.

הרבה פחות נהרס מדגל אמיתי..

השנה אישית לא הגענו לזה... תקופה כל כך עמוסה שפשוט שכחנו...

את לא מצליחה להבין את העומס הטכני והמנטאלי שהצטבר מהתקופה האחרונה?

את מעט הפניות השקענו ביום הזיכרון.

בבחינת טוב ללכת לבית האבל מללכת לבית המשתה. (ציטוט לא מדוייק)

ובכלל דגלים לרכב עפים בשניה.

ניסיתי באמת להבין את הסיבה.

ויכול להיות שהעומס, יחד עם זה שאיכשהו אין דגלים בכניסה לסופרים, הביא אנשים לשכוח.

לא שופטת אף אחד, פשוט ניסיתי להבין מה נשתנה.

(והסוד הוא לתלות על הדלת, לא על החלון. ואז מקסימום נופל בזמן חניה ומרימים מיד).

נסענו בכביש ירושלים ת"א העמוס ובמשך זמן ארוך היינו כמעט הרכב היחיד עם דגל. מידי פעם עוד שניים שלושה . ממש הפתיע אותי .

דגלים.
גם בבתים, במרפסות.
האמת גם אני לא שמתי יבגלל עצלות.

בסוף הגדול שלי תלה אתמול.

העומס של המלחמה והמילואים שלא נגמרים פשוט לא השאיר לאנשים פניות לתלות.

איך לא חשבו על זה קודם

🤨

באמת בתור ילדים כמעט כל הרכבים בכביש ביום העצמאות היו עם דגלים.

כיום אני לא שמה מסיבות טכניות-

1. זה ממש מרעיש לי כשמתנפנף בנסיעה.

2. החלונות חשמליים ולכן בקלות אני שוכחת, פותחת חלון והדגל עף... בעבר היה צריך לסובב ידנית כל חלון, אז הדגלים היו נשארים במקום... 

הפתרון הוא לתלות על הדלת עצמה.

ואז גם אם נופל, זה לא בזמן נסיעה, לאפשר שניה להתכופף ולהרים.

כן! ממש רואים חלש,חלש יש למה לקוות בעזרת ה'!🤣

עם פלטות ומיחמים