קודם כל ברור שתלכו עם התחושה שלכם ומה שעושה לכם טוב.
ובעיני בעניינים שקשורים לך/לכם השיקול צריך להיות לא מה יכבד אותם, אלא מה יעשה לך טוב. (ואת תפגשי את זה גם סביב הלידה ועוד..)
מעבר לזה, גם אני בהתחלה לא דיברתי על זה עם אף אחד (לא חברות, לא משפחה..)
וגם לא רציתי שידברו איתי. וסיננתי באלגנטיות..
כשכן התחלתי לספר פה ושם הרגשתי שזה פשוט עושה לי טוב!!
נעשיתי יותר ויותר פתוחה ומשתפת, עד לרמה שדיברתי בחופשיות עם חברות על הטיפולים שאני עוברת ועל ההתמודדות.. (זה כבר היה אחרי שנתיים וחצי+)
(בדיעבד הצטערתי שלא שיתפתי קודם, כי זה "עניין זוגי שלנו" וכו...)
לא מזמן חברה שלי סיפרה שעברה הפלה ואפילו לאמא שלה לא סיפרה, והרגשתי בשבילה שזה ממש מקשה! אתה גם עובר משהו קשה, וגם לא מאפשר לעצמך לקבל את התמיכה! (ובטוח שאמא שלה הייתה מאוד תומכת בה ומפנקת אם הייתה יודעת..) וגם יש את המתח של לנסות להסתיר... לא חבל??
לא צריך להתבייש בזה.
לכל אחד התמודדות משלו, אם רווקות, אם משהו אחר, ולא אני בחרתי בזה. צריך לזכור.. אלא ה'.
אני כן בוחרת את דרך ההתמודדות.
לי השיתוף מאוד עזר והקל, וחיזק הרבה פעמים.
כמובן שצריך לשים לב, מתי נח לי ומתי פחות. ועם מי.
וגם אם מספרים, אז בקצב שלך ומה שנח לך לספר. גם לא חייבים הכל.
היה שלב שהרגשתי שאמא שלי מרגישה מידי בנח להיות מעורבת ופשוט אמרתי לה ברגישות ונחישות "אמא תודה על הדאגה והעזרה, אשמח שמעכשיו לא תשאלי יותר וכשאני ארצה אני אשתף".
והיא מאוד כיבדה את זה. וכך היה.
לגבי העניין עצמו..
נשמה, לא להיות בלחץ... בעז"ה זה יגיע כשזה צריך להגיע, ובינתיים פשוט תהני מהתקופה של הזוגיות!! אני ממש שמחה על הזמן הנפלא הזה שניתן לנו (3 שנים+) !
רק בחברה שלנו של הדוסים יש כ"כ הרבה לחץ סביב זה, וילד צריך לבוא אחרי שנה ואם לא משהו לא בסדר... מי קבע את זה??
במהלך התקופה הזאת הבנתי רק עד כמה זה נס עצום שילד בכלל מגיע לעולם, כמה זה כ"כ לא ברור מאיליו..!
בעז"ה בשורות טובות!!
