מגוחך ש'את' ממליצה  'להכיל',  אך מתברר שאת פשוט עובדת בגיוס נשים לצה"ל

אבל השאלה היתה טיפשית.
השאלה הנכונה היא כמה משקיעים לצורך הסבת ההכשרות והתאמתן גם לנשים ועל חשבון מה זה בא.
אף אדם שפוי בעולם לא ימעיט בערך האירועים שציינת, או במסירות הנפש של חיילת או שוטרת שחירפה נפשה למות.
אולם בזמן שבקושי מצליחים לאייש את עמדות השמירה והאבטחה בתפקידים הנדרשים האלו, שלא לומר בתפקידי סיכול שרמת ההכשרה הדרושה להם גבוהה בהרבה (ועצם התרחשות האירועים שהזכרת רק מעיד כמה רחוקים כוחות הבטחון מסיכול מוקדם), נערכת השקעה רבה בהכשרה עבור נשים תמורת תוצאה מועטה וסדר כוחות קטן. זה בא על חשבון השתתפות אחרים, ומייצר את התירוץ האולטרא-אורתודוכסי האולטימטיבי שלא להשתתף במשימת הבטחון הלאומי.
אני מעדיף בלי לוחמות משמר הגבול, ובתמורה לכך אילוץ כל תלמידי הישיבות לתפוס נשק ולשמור שלושה חודשים בשנה על יישובים בכל רחבי הארץ (וסדר הכוחות שזה היה מייצר גדול לאין ערוך מהשתתפות נשים כפי שהיא עכשיו).

זה ברור שהאדם שעומד בש"ג בכל מקום שהוא, הוא מאה אחוז אדם ולא "בקושי אדם" או משהו בסגנון. ושאני מעריך הערכה מוחלטת את עבודתם ועבודתן של חיילים וחיילות כאחד. כוונתי היתה שאכן הסד"כ כולו קטן מדי למשימה שעומדת בפני הצבא ושאר כוחות הבטחון באופן שוטף.
ולכן הנקודה האחרונה שאת נוגעת בה איננה ממין העניין, כי בסופו של דבר יידרש כוח האדם המתאים, כפי שגם רואים כרגע עם רכזי הבטחון של היישובים שכורעים תחת הנטל והמצב מתחיל להיות שם ממש חמור, עם כל הרצון הטוב של הצבא והגדודים בקווים השונים.
החשבון הוא מאוד פשוט, של עלות ממש מול תועלת (בעיקר סדר גודל של כוחות זמינים). ואם התירוץ של צבא מעורב יתקיים גם בהמשך, אז צפי בהחלט לכך שזה יבוא על חשבון מסלולי שירות של נשים.
אני מקבל את התיקון שלך בנושא הסיכול, אבל עם כוכבית דהיינו שלא את ולא אני יודעים מבחינת גופי המודיעין עד כמה אנחנו מספיקים לרדוף ולסכל את מה שצריך, ועד כמה אנחנו רחוקים מכך עקב חוסר כוח אדם.

אני חושב שאתה מקשקש.

כי אני יודע שזו דוגמא מהנקודת מבט שלי.

ותראי, מנסיוני שירות "לוחמות" בצהל מתחלק לשני סוגים - מקומות בהן הבנות עושות עבודות שהן קלות יותר ופחות או יותר בנפרד מהבנים (תותחנים, סוגשל איסוף קרבי) ומקומות בהם העבודה דורשת רמת רובאות נמוכה יותר ושם מורידים את הבנים לרף של הבנות (חירקל, פלחצ, הגנא, מצ מעברים). יש דיונים רבים על האם החברה בקבוצה השנייה נחשבים בכלל לוחמים, אני חושב שחירקל עוברים את הרף בקושי רב והשאר בכלל לא. (בהד 1 מסכים איתי, דרך אגב. במגמת לוחמים שם יש פלוגות שמורכבות רק מפלחצ, הגנא, מגב, קמנים וקשרגים כי הם כביכול לוחמים אבל מצד שני היכולת במקצועית שלהם נמוכה בפער ולא רוצים שזה יפריע לשאר החילות, אז עשו להם מין גטו כזה. מצ מעברים, דרך אגב, אפילו לא שם) הנקודה שלי מהפסקה הזאת היא שיכול להיות שהיא חושבת שהיא עושה את אותה העבודה באותה רמה בדיוק, אבל בפועל היא פשוט לא מכירה סטנדרטים טובים יותר - והסטנדרטים הנוכחיים שלה (ושל רוב חבריה בחילות מעורבים) יחסית נמוכים ברמה שאני לא הייתי ישן בשקט אם הם היו מה שמאבטח אותי.

וזה לא 12 אוהלים, זה אוהלי 12. זה אוהלים באורך של 12 מטר שהיריעות שלהם מאוד מאוד כבדות כך שהבנות נמנעות מלהרים אותן כי זה כבד להן מדי, לא כי הן נהנות לצפות בבנים.

הייתי באיסוף קרבי, נדדתי קצת בצהל וכרגע עושה שטויות באיזו יחידה בתותחנים.

קטונתי ממש,

אבל חיפשת דעת צעירים.

ראיתי מהשרשור שלך בנשו"ט שהיא קצת יותר רחוקה מבחורה דתיה שבוחרת להתגייס.

לכן, אני חושב, שאולי כדאי לקבל את הבחירה שלה, ולנסות להשפיע מפנים.

כוונתי בקצרה היא קודם כל לקבל אותה ואת בחירותיה. לשנות גישה ולהפוך לדמות חיובית בשבילה. זה לוקח זמן ולא פשוט בכלל אבל אפשרי. לאחר מכן, כדמות חיובית וטובה, להוסיף אפשרות בה את מאמינה ובמקביל להמשיך לקבל אותה כמו שהיא.

לדוגמא בעניין הגיוס - לקבל את העובדה ולתמוך בה, גם אם להזכיר שאת ממש לא מסכימה או מכילה, ולהוסיף לה שאם קשה או מוגזם תמיד אפשר לרדת לג'וב.

אני חושב שבדורנו (הצעירים) כבר לא באמת ניתן לקבוע לילדים מה לעשות, בטח אחרי גיל 18. אני גם חושב שככול שהויכוח יהיה ראש בראש שתיכן תפסידו.  אולי דמות שהיא מעריכה יכולה לעזור, אבל במקביל אולי זה רק ישרוף אותה בעיניה. לכן, אולי, הדרך הזו יכולה לעזור.

התמודדות לא פשוטה כלל. שה' יתברך יהא בעזרך.

תשכנעי אותה לעשות את זה כבר עכשיו.

אם את רוצה באמת לעזור לה ולא לעצמך, ולחשוב עליה לפני שאת חושבת באגואיזם על האינטרס שלך, אז תקבלי את ההתגייסות שלה ועכשיו תתחילי בלחץ האמיתי עליה וזה שהיא לא תעשה שירות קרבי.
תסבירי לה שנשים לוחמות בצבא הישראלי מצבן גרוע ביותר.
אין לה מושג לאן היא הולכת ואיזה צרות צרורות ונוראות יהיו לה מזה.
מעבר לזה אל תגידי לה כלום כי יש דברים שאדם ייאלץ לחוות על בשרו כדי ללמוד את הלקח.

אני יודע די והותר.
בלי תקשורת.

ראשית, זכותך לומר לה שמה לעשות, את אדם יותר מבוגר ואת ראית כמה דברים בחיים והיא לא במקום לומר לך אם יש השלכות או אין השלכות, כשהיא תהיה בגילך אז יהיה לה יותר מקום לחשוב כך.
שנית, אין שאלה לגבי ההשלכות. שירות קרבי לבנות ברוב המקרים מסב נזק גופני. לפעמים פחות, לפעמים יותר, אבל זה מה יש. כל ההתפתלויות וההתחמקויות והניסיונות לצרוח שאסור לדבר על זה בכלל הם שקר והטעיה. תשאלי את הבת שלך כמה קילומטרים היא רצה לאחרונה ולמה היא חושבת שהיא תצליח כמו שצריך לסגור מסלול. הצבא כמובן רוצה מישהי כמוה עם "רעל" ומוטיבציה, כדי לנפנף בנתונים מספריים של בנות בקרבי, אבל מבחינתו אחר כך שתלכנה לעזאזל עם התוצאות והמחיר. מה איכפת לצבא שעשרים בנות מתחילות מסלול, חמש עשרה מתוכן נושרות עם נזקים והחמש הכי פייטריות מסיימות אותו? מה קורה לחמש עשרה שלא סיימו? סתם נזרקות להיות פקידות אפסנאות.
אז תגידי לה שהסיבה היחידה שאת מתנגדת לרעיון של שירות קרבי זה כי את דואגת לה, אבל באותה נשימה תסכימי שהיא ילדה גדולה ומוזמנת לחשוב בעצמה וגם לבדוק. רק שלא תינעל על רעיון סתם כדי לעשות דווקא.
תשעים אחוז מהצבא כיום עושה את השירות בכלל רק כדי למצוא לעצמו בהמשך החיים קריירה והכשרה ואיזו השתלבות בעבודות ובכלכלה. בהייטק, בתכנות, בהנדסה, בתקשורת, בתעשייה. למה היא צריכה פתאום קרבי? לשחק אותה גנרלית? מישהי באמת זוכה למשהו מכל העניין? אני אעשה לך את זה קצר מאוד: כמעט שאין מצב. מה שכן, היא תלמד לבשל הרבה מתכונים של אוכל עם חול מהנגב בפיתה. תגידי לה את זה בפנים.

ואני חושד גם באנשים כמו רז שגיא שהאינדוקטרינציה המגוייסת והלוחמנית הריאקציונרית שלהם מביאה אותם למקום של אורתודוקסיה ממסדית קנאית, או של משתפי פעולה עם אורתודוקסיה ממסדית כזו. הפמיניזם הוא תיאוריה מכובדת, כזו שאפשר כמובן לדון בעקרונותיה, לקבלם או לדחותם, אבל לטעון שזה "אליל" זה בדיוק כמו לטעון שנוכחות ילד במוסדות החינוך זה "אליל" או שהציות לחוק הפלילי זה "אליל". מדובר על מוסכמות חברתיות, אלו שבאות והולכות עם רוח הזמן, אבל במסגרת החיים עצמם ולא מחוצה להם כתופעה וכזרם תודעתי.

למותר לציין גם שכל עוד הגיוס לצבא הישראלי נעשה בפקודה ומכוח חוק מחייב (ושמחייב גם נשים), הרי שהרעיון לפיו מסלולי שירות לנשים נפתחים רק מכוח הפמיניזם הוא כמובן שגוי מיסודו. יש חוק לשיוויון הזדמנויות, והוא זה שמחייב את הצבא לעשות כמיטב יכולתו לשילוב נשים. מכאן והלאה הכל תלוי ברוח הציבור והתקופה, ועובדה היא שקציני הצבא הבכירים מעדיפים שלא להתווכח עם המגמה לשלב, ואפשר היה בהחלט להתווכח נגדה (למשל להציג את התאמת קורסי הטיס והחובלים כממש בלתי אפשרית או בלתי משתלמת לחלוטין, בדומה למצב בצוללות). אפילו המצב של הורדת מינימום כושר נדרש מתקבל בהכשרות קרב מסויימות, הגם שלעומת זאת הכשרת נשים לטנקים בוטלה ופוזרה.

אז עם כל הכבוד לרז שגיא, הוא רק קול אחד והצבא דווקא שומע לקולות אחרים, שאמנם ייתכן בהחלט שחלקם שקריים. אבל השאלה שבה אנו עוסקים כאן היא מה ייצא לחיילת שמעוניינת בשירות קרבי ועד כמה לנסות זאת. והבהרתי נחרצות שעדיף לא לנסות, אבל לא מפני שרז שגיא מוטרד ממצב הצבא או כי יש לו מלחמה אידיאולוגית נגד הפמיניזם.

היא מן הסתם מחפשת משמעות והגשמה בחיים, גם אם אולי מבחינתך זו "שטות" לחפש אחר כאלו מושגים.

ובואי לא נחפש את השדים והרוחות האחד אצל השני, כי זה רק מרחיק אותך מדיון רציונלי ומתודי עם הבת שלך, אל מחוזות פסיכולוגיים שלהם היא בוודאי לא תקשיב.

כפי שציינתי, ההשלכות שבהן מתקבל על הדעת לדון הן השלכות מוחשיות וניתנות למדידה.

כבר היצגתי את הנקודה העיקרית, והיא שברוב המקרים שירות קרבי של נשים בצבא הישראלי מותיר אותן מאוכזבות ולא שמחות, או שמציב בפניהן בעיות רציניות ביותר, הן של היחסים עם גברים בסביבתן (וזיכרונות לא נעימים מהיחסים האלו) והן של פער עצום בין "ההבטחה" הנוצצת להזדמנות ייחודית בחיים לכאורה, אל מול המציאות האפורה בסופו של דבר, של פעילויות לא מותאמות ולא סבירות. כאלו שמי שמנסה אותן ולא מצליחה להגשים (וזה המצב ברוב המקרים), מוצאת את עצמה מושלכת אל השוליים ואל "פח המיחזור" של כוח האדם הצבאי המבוזבז והמתוסכל (ואגב, הבעיה קיימת במקרים רבים גם אצל חיילים בנים במסגרות שונות, אבל אולי קודם נוודא שבנות פחות יסבלו מכך ואחר כך נחשוב על הרוב הכללי של גברים).

אגב ישנם לבנות כמה מסלולי שירות מעין-לחימתיים יחודיים, כגון ספינות משמר ואף מטוסי תצפית (אני חושב שיש שם מקרים של צוות נשים), אבל עד כמה שזה מוכר לי מדובר על בנות שלאורך שנים התכוננו לכך ואף למדו בפנימיות הצבאיות וכמובן שבמסגרות חילוניות מאוד, שבהן באופן בוטה מתעלמים מהמסורת הדתית, כהכשרה לסוג השירות ולאותם תנאים. היות שמדובר בצוותים מבודדים ומגובשים לעצמם בתוך החיל, את מוצאת חילול שבת וחג כללי, מתירנות בלבוש ובהכשרה, פשרנות רבה במזון ובכשרותו, ובעיקר ציפייה מהן לא להתעקש על עקרונות דתיים אפילו למי שמכבדת מסורת מבית. כל זה לעומת מה שמתנהל במחנות הקבע שבדרך כלל בכל זאת קיים בהם פיקוח כלשהוא של הרבנות הצבאית (ועדיין, כמובן, לא פיקוח על התנהגותם הערכית או המתירנית של חיילות או חיילים).

אני חוזר על כך שפחות סביר שתוכלי להניא את הבת מללבוש מדים בכלל. אבל יש הבדל של שמיים וארץ בין שירות בתפקיד לא-קרבי (בקשת רחבה של תפקידים החל ממפעילת מחשב ועד לסמלת חינוך יחידתית) כך שהיא חוזרת הביתה במשך השירות אל העולם הרגשי והרוחני שממנו באה (לפחות בהרבה מאוד מבין החגים, הימים והשנים), לבין הניסיון של יחידת שדה ושבועות ארוכים ומפרכים באוהלים, כשלא ברור לכבוד מה ועד כמה זה יביא למשרתת שם מימוש אמיתי, בשירות ובתרומה האישית והמערכתית.

כרגע לדעתי זה לא מה שנכון לומר. כרגע זה לקבל אותה ולהבין אותה גם אם לא להוריד את ההתנגדות.

כל עוד את לא יכולה לדבר איתה מרוב אכזבה, למה שתרצה להקשיב לך? עכשיו אין צורך להתמקד למה לא אלא למה כן. אח"כ למה לא.

ו@מיכל318, לא היית שם. אני כן. ומצבן באמת עצוב. משתי הבחינות, גם הפרטית וגם הכללית.

ואין לך מה להיעלב.

מגב זה משהו שונה ואני לא מכיר מהעיניים שלי. חילוץ והצלה זה פיקוד העורף, 05. לא הייתי קורה להם לוחמים. מכיר מקרוב, ואכן עצוב. וחיל האוויר, לא חושב שצריך התייחסות. דיברתי על "לוחמות" = גדודים מעורבים.

ההבדל בינינו הוא שאת שמעת מחברות שלך שרוצות להישמע חזקות עד כמה זה טוב פיזית, ובטח שרמת האמונה שלהן מוטלת בספק ולכן גם לא רואות כ"כ בעיה רוחנית. אני ראיתי כמה זה פוגע פיזית (לכל החיים) ורוחנית (כנ"ל), וגם כמה זה עלוב. ודיברתי מהצד החילוני, כי מהצד הדתי זה דיון הלכתי ואני לא חושב שאת מעוניינת.

אומרים שמי שמנסה להוכיח חזק מדי שהוא צודק יש סיכוי לא רע שהוא לא בטוח בעצמו ורוצה לשכנע את עצמו. אם את חושבת שהכל טוב שם, את מוזמנת לחשוב כך. אין לך בשביל מה להתווכח על זה ואין לך בשביל מה להגיב על כל אזכור בנושא "תפסיקו לבלבל את המוח" או "תפסיקו להמציא". אני חושב אחרת.

חכי שנייה לפני העצבים.

אני לוחם, קצין אפילו (איכשהו) ויצא לי לשוטט בכל מיני חילות ולהכיר ולראות תרגילים של רוב הגופים הקרביים של צה"ל, ואני יכול להגיד שבכל מקום שיש עירוב יש גם רמה נמוכה יותר של לוחמה.

למה זה? כמה סיבות

א. צהל מוריד רפים פיזיים לנשים, מה שהרבה פעמים גם מוריד את הרף של הגברים שלידם ובכך יוצר רמת כושר יותר נמוכה.

ב. צהל מאכלס את המקומות האלה באנשים שנפלו ממקומות אחרים - הקצינים הפחות טובים של חיר, לדוגמא, ובכך יוצר רמת מקצועיות נמוכה יותר.

ג. צהל מראש מייעד את הכוחות האלה למשימות הקלות כמו מצרים, ירדן ואיוש (שנחשב לקו מאוד בטוח ולאיום מאוד נמוך, עד כמה שזה ישמע מפתיע) ובכך גם פוגע במורלוגם יוצר בינוניות מובנית.

אחרי שצהל עושה את כל זה, נוצר זלזול טבעי בכוחות האלה כי למרבה הצער הם באמת פחות טובים. זה לא שהאנשים שם רעים, זה פשוט שההכשרות פחות מקצועיות והרפים יותר נמוכים.

אז כחלק מזה יש את הדיון האינסופי על מיהו לוחם ומיהו לא והרבה פעמים פלחצ, הגנא, חירקל ושות' נשארים בחוץ כי להגיד שהם לוחמים מרגיש טיפה כעלבון למילה לוחם.

מובן?

וואו, זה יצא ארוך. ואפילו לא נכנסתי לשאלה האם בכלל לוחמות זה רעיון טוב (ספוילר: כן, אבל לא ככה)

כי לחבר שלך כאן, "איך אפשר לעזור?" זה נשמע שנורא שונאים את החרדים שאינם מתגייסים ברבבותיהם. ושמפילים עליהם תיק שבכלל לא קיים, האומללים שנהרגים רק באהליה של תורה.
אולי נייצר דיבור בין שניכם, שהוא ישתכנע שבאמת, התירוץ החרדי לא לאחוז בנשק ולתרום איזה כמה חודשים בשנה, מביא למחסור כל כך חמור בכוח אדם, שצריך להיכנע לפמיניסטיות ולהכניס לשירות לוחמות!

הדיון הזה מפגיש בין שתי אסכולות שביניהן יש סתירה ברורה ובולטת, והניסיון להתחמק ממנה הוא בדיחה מגוחכת. מצד אחד יש כאן התנגדות לתפקידים קרביים לנשים (התנגדות שאני בהחלט מקבל, אבל רק מסיבות אובייקטיביות ולא אידיאולוגיות, היינו שהכשרת גברים לתפקידים קרביים נוחה ופשוטה יותר, וכמובן משיגה את המטרה לאין שיעור מניסיון זעיר לשלב מעט נשים בעלות עצומה, אבל לא כי "זה אסור" מבחינה דתית שאין זה שייך לצבא של מדינה דמוקרטית חילונית). אולם מצד שני יש כאן סירוב להכיר במחיר ההכרחי של סתימת הגולל על כוח האדם הנשי בשירות קרבי, דהיינו גיוס חרדים (שלא לומר שזה הכרחי גם עכשיו, אבל יש לציבור האולטרא-אורתודוכסי את התירוץ של צבא חילוני כולל שירות נשים בגדודים ברמה בלתי אפשרית מבחינה הלכתית).
אז אחד מהשניים: או שמקבלים שיש שירות נשים קרבי, וזה איכשהוא מספק כוח אדם שחסר באופן כל כך חמור לחילות השדה, או שמצמצמים את זכות השירות לנשים בקרבי ובהכשרות, אבל כדי למלא את החסר מתחילים לדרוש מכל חייבי הגיוס לעשות את חובתם.

לשלם משכורת לחיילים כדי שישארו 3 שנים במקום 2.8 או כמה שהיום גיוס חובה. קשה מאוד להעביר את זה פוליטית (לכן זה עבר רק בהיקפים קטנים) אבל האמת שזה הפיתרון הנכון: פשוט לשלם לחיילים הקיימים כדי שישארו במקום להכשיר עוד חיילים.

(חטיבה קרבית כלשהי, לא זוכר איזה)

הציעו להם הארכה בכ-8 חודשים במשכורת לא רעה בכלל. הוא אמר שחצי הסכימו.

חודש של חייל מנוסה נותן יותר מאשר חודש של חייל שצריך להכשיר אותו עכשיו.

אם אתם לא יודעים מה גרוע - למה בכלל לנסות להוריד אותה מזה?

מה אתם פתיים? כל מה שיגידו לכם, עם שכל בלי שכל - ישר מקבלים??

והיא? למה היא צריכה לשמוע מה שיש לכם להגיד??

זה בדיוק העניין.

אינני יודע כמה זמן נשאר עד הגיוס ועד כמה אפשרות תהיה לה לשנות, אבל דבר אחד אני יודע:

שם המשחק הוא - תקשורת.

יש דיבור אמיתי וכן ביניכם? מסוגלים לשבת על כוס קפה ולשוחח ולשמוע מה קשה ומה קל, מה השאיפות שלה ולמה?

מסוגלים אשכרה להניח בצד את כל השיקולים האגואיסטיים שלכם ולשמוע ממש אותה?

יש מצב, שכשתהיו מסוגלים לסמוך עליה ולהקשיב לה - שהיא גם תקשיב לכם....

זה לוקח קצת זמן לבנות קשר כזה (והוא בעיקר תלוי גם בעבודה הפנימית שלכם עם עצמכם..), אבל אחרי שתעשו אותה - תגלו סוג של תקשורת, שאם תבואו עם נתונים, ים-של-אהבה וביטחון בבחורה - שהיא תשמע ותקבל גם היא מכם.

*לגבי שיקולים אגואיסטיים - זה כולנו... מה יגידו? והאם אני הורה טוב? ועוד ועוד, כל מיני שיקולים ששמים אותי כהורה ראשון בתור, הבן שלי הוא רק פרזנטציה של אישיותי והצלחתי (או כשלוני...) ותו לא. אי אפשר לתקשר באמת ככה.

זה מהניסיון שלי (על פי עצה של חבר אמת), שמפגש אישי ודיבור אישי עם הבן שלי - משנה את הההההכל.

התקשורת אחרת, האיכפתיות והכבוד ההדדי נכנסים, ואז באמת אנחנו רואים ושומעים אחד את השני.

בהצלחה מכל הלב!!!

נ.ב. תפנו אל "חותם" (בלי שום קשר לעבודה על תקשורת!!!!!!!!!!!!).

יש להם גם ידע וגם עצות איך לדבר ומה להגיד (בתנאי שיש מי שישמע=תקשורת!!!!!!).

מדובר על שאלת שירות קרבי לנשים.
ועד כמה צריך ללכת רחוק ליישומו.

לקבל את מה שיש, ולקוות שהיא תרצה לפנות אליכם לעזרה כשמשהו יסתבך לה שם אם יסתבך.

מותר לאנשים לעשות את הטעויות שלהם לבד. 

להתענין במה שהיא מעוניינת. לשמוע את נימוקיה - ולנסות לפקוח את עיניה בדרכי נועם.

אבל בשום אופן לא ליצור קרע.

שיהיה לה ברור שאתם איתה בכל מצב.

זה גם יוכל לגרום לכך, שאם אכן תלך - היא תרגיש בנוח לפרוק לפניכם את קשייה, ולהיעזר.

בס"ד

חשוב להדגיש שקודם ליצור קשר ולגרום לה להבין שרק היא תחליט ואתם תכבדו למרות שממש לא מסכימים ורק אז להפגיש עם הלוחמת. אחרת זה עלול לגרום עוד יותר אנטי. היא תסתגר עוד יותר ותחשוב שהחיילת היא אחת ל-/אפילו שילמתם לשחקנית כדי שתדבר איתה כמה זה רע. כשאתה אנטי גם רעיונות מוזרים עולים לראש.

היום היא כבר משוחררת ממשיכה לעבוד בהבטחה. כיום היא מאבטחת את הישוב שלנו. ילדה טובה. עדיין דתיה אומנם לא כמוני אבל שומרת שבת מדברת עם ה' בתפילות וגם בקשר של שיחה מלב מה שרבי נחמן קורא התבודדות. עוד בת שלי הייתה מפקדת של לוחמי האש בחיל האויר כיום נשואה דתיה לא חרדית אבל ברוך ה' בית שומר מצוות . לעומת 2 בנות אחרות שלי שעשו שרות לאומי. לא היה לי הרבה מה לעושות חוץ מתפילות תפילות תפילות. זה הכח שלנו בתור אמהות. שתזכי לראות מכל ילדיךהמון נחת חופה נכדים ונינים

הכאב שלך הוא ברור ומובן.

לעני"ד  בשלב זה, שככל שתלחצי יותר, תקבלי תגובה קשה יותר (קורס קצינים למשל)

לכן במקומך אם כל הקושי הייתי נוקט בשני פעולות-

א. לתת לה מסר ועדיף שז יהיה בשיחה בין שתיכן שאת מבינה לליבה ושלא משנה מה היא תעשה, את אוהבת אותה ולצידה מבלי לומר לה לנסות לבחון שוב את החלטתה וכל מיני חסמים שעלולים לצוץ בשיחה.

ב. לנסות להבין מה גורם לה לשינויים האלה ולבחירה הזאת (אין לי עצה איך לעשות זאת, כי אין לי את הכלים המקצועיים לכך ואינני מכיר את הנפשות הפועלות) האם מדובר במגמה של דווקא או במגמה של חיפוש עצמי לאתגרים וקשיים.

אני חושב שאם תביני את הנקו' שלה, תוכלי לגבש לעצמך אסטרטגיה ברורה בעניינה של מה לומר ומה לא ואיך לומר את מה שכן.

בשורה התחתונה וזה לדעתי קריטי- אל תפחדי משום תגובה של אנשים מסביבך ואל תתני לחברה שאת נמצאת בה, להוציא אותך משוויו משקל כי זה עלול להיות הרסני לך,לביתך ולבתך. אנשים מסביב מחפשים רכילויות זולות וכדי לכסות על הצרות הפרטיות שלהם, מנסים לימצוא את הצרות אצל השכנים (כל אחד והנסיונות שהקב"ה שם לפתחו!) אל תתני לשום שכן\ה לגרום לך לבושה או משהו בסגנון. אם תסתכלי על זה קצת אחרת (וגם אני דוס עם בנות דוסיות) הבת שלך רוצה לתרום ורוצה לעשות משהו משמעותי ומגיע לה על זה חיבוק למרות שהיא לא עושה זאת בדרך ישראל סבא ואולי גם בניגוד גמר לדרך התורה רבל זו הבחירה שלה בשלב זה. תשחררי!

בהצלחה!! ותזכרי שהכול לטובה (כמה קל לנו לכתוב את זה לקושי של האחר אבל קשה לחיות את זה בקשיים שלנו...) 

היא במצוקה.

עברי לצד שלה. תתמכי בה במקום שלה כמו שהיא עם ההחלטה. אף היא בחיים תהיי איתך וכך תשיגי את הכי טוב שאת יכולה מהמצב הזה.

ב"ה

גם לנו יש בנים מתבגרים עם בעיות דומות. תשמעי עצה.
העניין המרכזי הוא מהן הסיבות  שמביאות  את הבת שלך להחליט ללכת לצבא או לכל דבר אחר.
אם היינו יודעים בודאות את התשובה לשאלה הזו אז זה כבר חלק גדול מהפתרון.
כי אז היינו מתייחסים למקור הבעיה ולא לתופעות הלוואי שלה.
זה שהבת שלך רוצה ללכת לצבא זו תופעת הלוואי של מה שעומד מאחרי העניין.
אנחנו הלכנו ליועץ מומחה לנוער מתבגר והוא פשוט מסביר ומלמד ומשנה לך לגמרי את התפיסה הרגילה של רוב ההורים שאינם יודעים איך לגשת באופן נכון במקרים כאלו לבן או לבת.
ועוד נקודה מאוד חשובה: אין להורים להאשים את עצמם במה שקורה לבן/בת.
יש למלא אותם בהרבה אהבה אמיתית על אף הקושי הרב שבדבר והצער והחשש שאנו מרגישים, ובמקביל להרבות בתפילות יום יום למען הבן/בת ולמעננו ההורים שנדע כיצד לגשת ולפעול מול הבנים באופן הכי מועיל ומאיר.
בהצלחה רבה.
 

היות שנעשתה טעות אחת שהלכתם בכוח,מכאן ואילך לא כדאי ללכת בכוח אלא בחום

שמעתי בשם רב אחד שאמר להורים אתם לא קצין הדת שלה אתם ההורים.

אם תלוו אותה ואז יש סיכוי שכשהיא תתגייס היא תבין שזה לא מתאים לה ותרצה ולהשתחרר.

ויתכן שדרך הרבנות הצבאית זה יתאפשר,העיקר הוא במוח ולא בכוח.

בהצלחה.

בס"S

ניתן להבין מדברייך עד כמה קשה לכם אך, למרות זאת כרגע, היא "נעולה" חזק להתגייס ושום דיבור לדעתי לא יועיל לה אימרי לה שאתם לא מסכימים עם ההחלטה שלה אך מכבדים אותה כבת. והדלת תמיד תהיה פתוחה בפניה. (הכוונה שאם תרצה לשתף אתכם ולחלוק עימכם חוויות)

לעניות דעתי זה יוריד קצת את רף האנטי 

הרבה הצלחה 

לפי דעתי תראי לה סרטון של חות"ם על הצבא ביוטיוב, סרטון שכולל את כל מה שצבא עושה לבנות...

תתקשר 1111 או לתל השומר.

יש משמעות לצבע?

יש לי תעודת השתחרר בכבוד. האמת ל זוכר באיזה צבע.

הצבע היה נגזרת של תפקיד.

ג'ובניק קיבל ארד, תמכל קיבל כסף ולוחם זהב.