אז ממילא הם מניחים מה הדעות הפוליטיות שלך...

והשקפות אישיות שונות משלו - בתנאי שהם לקצה השמאלי.  

לא ימינה ממנו.  

להיות דתי בסביבה שמאלנית בלי לנפנף בראש חוצות בימניות שלי - החיים מתנהלים על מי מנוחות.  

שונה בתכלית מאשר להיות ימני פעיל ומוחצן, כי אז הפוליטיקה נכנסת עמוק להווי החיים הבינאישיים בתוך הצוות, מחלקה, כיתת לימוד - וזה עשוי לגרום לאווירה עכורה   

כאדם שמסתובב הרבה באקדמיה, חד משמעית אני חווה סתימת פיות ורצייה חברתית. אנשים מאוד חכמים שותקים ומתחמקים משיח פוליטי, וכשהוא מגיע הוא דורסני לחלוטין ולפעמים קשה להאמין שאנשים באי דעת מתנהגים ואומרים דבר כל כך הזויים. (וכן, כולם משערים מה הדעות שלי ושל רוב חובשי הכיפות/מטפחות, ועדיין אנחנו מעדיפים לשתוק, כי יש לנו ניסיון מר...).

ברור שיש מעט אקטיביסטים, ובדרך כלל הם המסוזה של כל הצדדים. אבל הם מיעוט זניח עם תקרת זכוכית מאוד ברורה

לא משהו תיאורטי והשערות של חיים בצוותא.

אלא האם אתה ממש נמצא במסגרות של שמאלנים מובהקים ובכל זאת אתה מפיץ ופעיל בימניות שלך 

אבל קשה לי להאמין שמישהו יבטל עבודה בגלל השקפה ימנית של בעל העבודה/העסק.

אבל אני מודה שחוץ מכמה שמאלנים שעצרו לי טרמפים בתקופת הרפורמה המשפטית והדיון היה נוקב אבל נטול שנאה, חוץ מזה אני כמעט לא מכיר שמאלנים. אז צר לי לא לאכזב אתכם

אולי רק באקדמיה זה שונה? כי זה מקום שהעיסוק העיקרי בו זה בדעות?

ובכלל כדאי לראות קצת מי מקודם במערכת משפט

הצבא

ועוד

יש מושג חדש משיחי

הוא בעצם תמיד היה אבל היום הוא נאמר בלי בושה

עכשיו מה זה משיחי לקוות למשיח

לשים כיפה סרוגה

להצביע מפלגה זו אחרת

אז מבחינתי לחיי התמימות מי שחושב אחרת

אם זה מקום עבודה עם שמאלנים מובהקים לא יהיה קידום

האם בגלל זה לא לפרסם זו שאלה באמת

לא יכול להיות שגם להם יהיו חששות איך הם ייתפסו בחברה שרובה חושב אחרת?
לימין אין כוח פוליטי וחברתי כמו לשמאל?
מאיפה ההנחה חסרת הבסיס הזאת

קודם, כמו בכל מלחמה צריך להבחין שהימין התחזק מאוד בשנתיים האחרונות. אנשים כבר עיוורים לזה, כי שכחו מה היה פה לפני 7.10. אז במובן הזה, לעומת השמאל "המקורי"\"שלפני", בהחלט יש הרבה מאוד הצטדקויות של פוליטיקאים ואנשי שמאל שפתאום מדגישים הרבה יותר את הלאומיות והפטריוטיות שלהם לפי תנודות הציבור, מה שלא היה עובר לפני שהימין התחזק.
שנית, אני מוצא אצל השמאל באופן כללי תופעה הרבה יותר נואשת. הזדעקות מעל כל במה אפשרית בהתבטאויות קיצוניות נגד הימין ונגד ביבי לצורך העניין. אם השמאל היה חזק, ובעמדת עליונות ברורה, הוא לא היה צריך לזה, לא היה צריך לעשות מכל פיפס סקופ פוליטי, ולהגיב לכל התבטאות של פוליטיקאי זוטר. אבל הוא מרגיש כל הזמן במלחמה קיומית על עמדותיו, כל הזמן צריך לחזור ולהחדיר בציבור את המסרים שלהם בצורה בכיינית, צווחנית, ונואשת למשוך תשומת לב. (ולכן גם קיצונית ופרובוקטיבית). אין בסיס ציבורי ברור וחזק לשמאל בישראל יותר מאשר לימין בישראל. כמו שראינו במלא המערכות בחירות הקודמות, מאזן הכוחות הוא בערך 50\50.
באופן טבעי לגמרי, כל מחנה מרגיש מורעל מהמחנה השני ותופס את עצמו כ"מדוכא" ע"י העמדה העליונה של השני. אני לא חושב שזאת המציאות.
ואגב, זה תופעה שנכונה לא רק לגבי דעות ימין ושמאל, אלא לגבי שלל עמדות בנושאים ציבוריים (כמו עדתיות למשל), כל מחנה מרגיש הנחות ובצורך להילחם על עצמו באופן קיומי.

אם שכנעתי אני מופתע, והאמת, שזה לא אומר הרבה עליי, אלא יותר עליך.

היכולת לא להיות מקובע בדעות שלך, ולהשאיר פתיחות וביקורתיות בריאה לגבי כל עמדה, היא תכונת מפתח לזיהוי אנשים בעלי הבנת עומק של המציאות והתנהלותה. לדעתי לפחות.

רוב האנשים שאני מכיר נכנסים אוטומטית למגננה, או תוקפים בדרך לא עניינית כדי להימנע מהתמודדות ישירה עם הטענות.

גם לי ברור שהימין והשמאל, כל אחד מהם ללא הבדל, מרגיש הכי גדול והכי חשוב והכי מסכן ומקופח ושהצד השני הוא סתם נצלן ושתלטן וחצוף.

אבלללל!!!

יש הבדל מאוד גדול באסטרטגיה, והמציאות היא שהשמאל יכול להפגין איך שהוא רוצה בלי הפרעות, ותמיד המחאות של הימין ייגמרו עם המון מעצרים ואלימות איומה ובסוף נמצא את עצמנו מלקקים את הפצעים, והדמאל עושה מה שרוצה בלי שום הפרעה (איך הגענו למצב ששוטרים צריכים לבוא רעולי פנים? במקום נורמלי הפושע והעבריין מסתתר, אבל כשזה השמאל להם הכל מותר ואפילו החוק וגורמי האכיפה צריכים לפחד מהם). אלו כמובן עובדות שאי אפשר להכחש להן, וזה לא מדנה אם השמאל מרגיש מקופח או מסכן, עובדתית הוא שולט על השיח ואיכשהו התקשורת (גם הימנית) היא תכלס בידיים שלו, והוא מצליח לסדר מה שהוא רוצה והימין לא יכול להזיז כלום!

למה זה המצב? מסיבה פשוטה, שהשמאל נולד אצל המהפכנים, אלה שמראש באו כמו גנגסטרים והכל מגיע להם, והימין מגיע מהליברלים שרק רצו חופש ושקט בחיים. אז הימין ייתן שקט לשמאל והשמאל יעשה מהפכה גם אם על הנייר סיכמנו על בחירות וקואליציה.

וכן, במעוזים מסוימים של השמאל/ימין קיצוני, תוכל לראות בקלות איך השמאל סותם פיות ומתעלם מהימין לחלוטין, ובמעוזים של הימין הקיצוני יש הרבה יותר דיאלוג ומקסימום - מיגננה, טבל ממש לא סתימת פיות.

אישי יש לי קולגות מאנשי שמאל קיצוני והיחס שלי אליהם אדיב, ולא אכפת לי הדעות שלהם.

לא יודע איך אנשי ימין אחרים מתייחסים בסביבת תחום עבודה שהרוב ימני.

מי שרוצה להחליף את הממשלה הנוכחית זה נחשב לסביבה שמאלנית?

כי אצלי 100% מהעובדים רוצים להחליף את הממשלה ואני בתוכם ואני איש ימין.

אתה באמת עובד בחברה קטנה מאוד ויצא שחוץ ממך כולם אנשי שמאל מובהקים?

(רק מעיר בצד שיש לי המון ביקורת על הממשלה, אבל בסוף היום הממשלה לא מוכנה לוותר על חיסול מוחלט של חמאס בעוד שמפלגות אחרות מעדיפות לעצור את הלחימה תמורת החטופים, גם אם נסיים את המלחמה כשחמאס עומד על הרגליים)

לא מקום להבעת דעות.

ובסנקציות הכלכליות האישיות.
 

גם סתם חיילים לא שואלים אותם מה הם רוצים להם אפילו לא מציעים מסלולים מותאמים לאורח חייהם.

צריך להיזהר לפעמים מחופש מוגזם. ולנהייה אחרי מה שהעם אומר.

מבחינה בטחונית (אולי לא כל כך שייך אבל ממליצה לשמוע את ד"ר

מרדכי קידר בנושא "איך איראן קיבלה הסכם כל כך טוב?)

כמעט שבת שלום לכולם!

אף אחד לא הכין אותי למפגש עם הלוף. וככה הצבא שינה אותי. יצאתי היפרוסמי. די שרוט נהייתי מאירועים שונים לחלוטין.

ואולי לא

זה לא באמת משנה

מה שמשנה זה מי אתה/ מה אתה רוצה/ בוחר לעשות עם החיים שלך

אם סביבה עלולה לשנות אותך

סימן שגם היום הסביבה מגדירה אותך/ מחליטה בשבילך

לא משנה איפה תהיה

אתה זה שאחראי לעצמך

אף אחד לא באמת משנה אותך

אלא אתה בוחר/ מאפשר את זה

אז ככה:

א. אנחנו מתגייסים לצבא כי זה מה שנכון לעשות. זו מצווה. והארגון צריך חיילים במגוון סוגים ותחומים.

ב. זו הכללה פזיזה וחפוזה להסתכל על הצבא ולא על האנשים שמרכיבים אותו. יש אנשים שירצו שתשתנה ויש אנשים שלא. יש מקומות שיותר ויש מקומות שפחות. ככל שאתה יותר "נמוך" בהיררכיה שם אתה דווקא פוגש יחס אחר וטוב. אני יכול לומר שאצלי רוב מוחלט מקבל אותנו הדתיים באהבה אדירה, ויש אפילו כמה שקצת התקרבו (אפילו רק בדעות) בעקבות המפגש איתנו. בנוסף, בטירונות שלי (לא קרבי) הייתה לידי מחלקה של ביינישים מבוגרים, ומפקד המחלקה שלהם ביקש במיוחד לקבל מחלקה כזו כי הוא מרגיש שזה מפרה אותו.

כלומר, הרבה תלוי בך. לא רק להאשים ולהסתכל בעוינות על אחרים. תדאגו להצדיק את האהבה שאתם רוצים, ואם לא אהבה אז לפחות כבוד. תדאג להיות מי שמקדש שם שמיים בהתנהגות שלך (יש אצלנו אנשים שבמפורש אומרים שהם לא מקללים בשיחה איתי. לא כולם אך בהחלט יש. זה לא פלא?).

ג. אם אתה בא דרך מסלול מסודר אז יש לך גב חזק מאחוריך. ככה זה למשל בישיבות ההסדר ולכן המסלולים פורחים והבחורים יוצאים באותה רמה רוחנית כמו שנכנסו (ולפעמים אפילו יותר, עד כמה שזה נשמע מוזר לאוזן החרדית).

ד. בגלל שהמבט, בסופו של דבר, הוא לא רק שלך עליך אלא של התמונה הגדולה אזי אפילו מסלול שאולי הוא לא הכי תורם שבעולם (ואני בטוח שלא מדובר על משקי ממטרות) עדיין מועיל לטווח הארוך. אם הציבור החרדי, כמכלול, יצטרף לצרכי הצבא אזי ייפתחו מסלולים, אפשרויות ואפיקים נוספים וגם הצבא יהיה מוכרח להתאים את עצמו יותר לצרכים של האדם הדתי והחרדי. אבנים שחקו מים.

ה. לא מעט מההסתכלות על החרדים היא דבר שהם הביאו על עצמם. בעבר הם התגאו בזה, ועכשיו לצערם המחיר מתחיל להיפרע. לא מאוחר לתקן, וזה בהחלט אפשרי.

ו. לא נדבר על גלית דיסטל עצמה כי היא לא הענין, אבל גם עלינו בציונות הדתית יש כל הזמן טענות ויש כל הזמן מאבקים למרות שאנחנו מתגייסים הכי קרבי, עובדים ועמלים, לומדים ותורמים ומהווים חלק אינטגרלי מהציבור. אבל אנחנו לא עושים את זה כי "הם רוצים" אלא כי זה מה שנכון. ואנחנו מתאמצים לדאוג למה שאנחנו צריכים בתוך המסגרות השונות. ובסופו של דבר, השמאל הקיצוני הוא פחות מחמי מעם ישראל. הסיכויים שתיפול בחברה טובה הם דווקא גבוהים. כמובן תמיד יהיו בורים וטיפשים, ואפילו רשעים - אבל כמו שאמרתי, פעמים רבות אתה בעצם ההתנהגות שלך והיראת שמיים שלך תוכל לשנות את המבט. (וכן, לפעמים גם קצת ויכוחים ודיונים עם אחרים).

ז. השתדלתי מאוד לשמור על שפה ושיח אחר בתגובה הזו, ללא אמוציות. אני מקווה שזה ניכר. הפעמים הקודמות התדרדרו מהר וחבל. אני מצידי משתדל, אנא גם אתה (ואתם).

צבא זה לא תכנית לפי בקשתך

והשיבוץ לצבא לרובנו פשוטי העם הוא לפי צרכי צבא

אפשר להתדיין על כמה התפקיד הספציפי משמעותי, או על היחס והאם מנסה לשנות או לא. וכמובן כדאי לעשות צעדים בשביל לשפר את המצב בצבא והיחס לחרדים, חיילים וכו.

אבל כל זה לא מוריד מהחובה החוקית (והמוסרית, לעניות דעתי) להתגייס ולקחת חלק.

מילא היית אומר את מה שאומר ושבגלל זה אתה מנסה לשנות שיבוץ

אבל להשתמט? להוציא עצמך מכלל ישראל? לעבור על החוק ולהגיד "מזל טוב" תוך שאתה יורק על ציבור המשרתים במעשיך?

לא ולא. שום לגיטימציה. 

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

אני מבין שאת מהוותיקות פה

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.

בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..