אם רוב הזמן נושא השידוכים מעסיק אותך או שאת אובססיבית אליו.. זה מתגלם בצורה כזו במציאות..

בבחינת אשר יגורתי בא לי

כשאתה חושב על משהו מסוים הוא מופיע בצורות מסוימות בחיים. יש לי סיפור ממש חזק על זה ..

שאת לוקחת את זה באובר רצינות למשל.. ובתת מודע זה מעסיק אותך..

אבל זו רק דרך אחת להסתכל על זה..

אני לא זוכר מדויק מתי זה היה, נראה לי .. לפני שנה ומשהו.. אני חושב שכתבתי את זה כבר בפורום.

היו כמה ימים שמשהו מסוים הצטייר לי במחשבה, מישהו שמוציא עלי סכין. אני ממש רואה את השליפה והכל.. בדמיון כמובן.

מניסיוני, הרבה דברים שאני חושב גם מתגשמים ולכן זה הפחיד אותי .. אז כל פעם שזה עלה פשוט חשבתי על משהו אחר בכדי לא לתת לזה אחיזה.

חשוב לציין שאני לא אחד שמסתבך בקטטות או דברים מהסוג הזה אז החשש היה רחוק אבל עדין.

בקיצור אחרי 3 ימים בערך .. אני חוזר בשעה מאוחרת, בערך 12 וחצי בלילה לבית.. בשישי בלילה .. כאילו שבת. אני מבין שאני תקוע כי אין לי מפתח ובד"כ משאירים אצלנו פתוח.

אז הלכתי לחנייה שלנו לקרוא להורים שיפתחו לי. לא קראתי להם כי ראיתי מישהו מתקרב אלי בחושך..

הוא התקרב ואני התחלתי ללכת לעברו ועברתי אותו, באתי לצאת לכיוון הדלת של הבניין פתאום הוא קורא לי, מקלל. 

עכשיו אני מסתובב, בקושי מבין מה קרה. מסתכל עליו , פתאום הוא שולף סכין קופצת כזו.. לא יודע איך זה בדיוק נקרא. לא התרגשתי.. נתתי לו מבט בוחן, 

שאל מה אני עושה פה (הוא דייר חדש) אמרתי לו אני גר כאן מה הבעיה. הוא קלט שהוא עשה טעות החזיר את הסכין אבל המשיך לקלל..

בקיצור, אין לי מושג מאיפה הוא הגיח, אולי ראה אותי איכשהו כשהוא היה בבניין עצמו וירד במיוחד .. לא יודע.

אז המחשבה שהייתה לי במשך 3 ימים לפני (בערך, זה אולי היה גם יומיים) פשוט התגשמה לי מול העיניים. וזה אף פעם בחיים לא קרה לי.

מצד שני צריך לדעת שלא כל מחשבה שעולה לנו זה אומר שהיא תתגשם

וטוב שזה ככה

אגב לסכין נראה לי שקוראים: אולר

נראה לי שיש לזה כמה שמות לסכין.. זה פשוט היה נראה יותר מקצועי מאולר

לגבי ההתגשמות, אני נוטה לחשוב שהמחשבה הזו באה לי רק בגלל שהנשמה קיבלה את מה שעומד להתרחש .. 

כלומר לא המחשבה היא שיצרה את המציאות אלא רק באה לגלות את מה שעתיד להיות.. 

למרות שאני גם מאמין שאפשר ליצור מציאות כי גם זה קרה לי בעבר.. שחשבתי משהו בכוונה בכדי לראות אם הוא מתגשם וזה קרה. 

קורה לעיתים במחוזותינו.

כמו שחבר סיפר לי פעם שהוא נפגש עם מעשהו אחרי שנה: השמנת.

תודה על המחמאה...

איך שמעתי פעם - לפעמים דווקא ההצעות הכי לא קשורות הכי מצליחות.

רוצים בטובתך.

תנסי לדון לכף זכות.

משל לדוגמה שקונים רכב מסוג מסוים פתאום הרבה רכבים על הכביש נראים זהים.

בהצלחה

אמיתי🤦‍♀️

מפה לשם, כמה עולה ספה באיקאה?

נ.ב: לעולם אל תעצבנו אישה מרוקאית אחרי שאמרת לה "תרגעי".

תן לי לנחש...

עצבנת את אשתך?

זה בקרוב ילדים

ואם יש רק בנות

אז בקרוב בנים

ואם יש רק בנים

אז בקרוב בנות

לא נגמר 🙃

שיוצר הבחנה מהירה,

אצל בנים אין.

אם היו אומרים לי כל כך הרבה בקרוב אצלך הייתי מתעצבן כבר

מזדהה עם הרבה ממה שהפי כתבה.

על בנים פחות רואים, כי זה באמת פחות בולט (אם בכלל).

אבל די קל לזהות שמישהי דוסית ובלי כסר"ש ואחרי תיכון, ומשם הדרך קצרה לפה של אנשים. (והערה: וגם אחר כך, השינוי הוא דרסטי ופתאומי ומתייג...).

למדתי עם השנים שתמיד יש לאנשים מה להגיד, ואני רק יכולה לבחור את התגובה שלי. אז היא באמת משתנה בהקשרים השונים. (נניח שהתגובה לסבתא שונה מאשר לקולגה בעבודה).

מאמי אתמול נולדתי

הם כנראה רצו שתתחתני בגיל 12

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת