לכן אחיה השילוני אומר לירבעם לך אתך 10 שבטים ולבית דוד שבט אחד, כי שמעון שגר בנגב נכלל ביהודה, ולוי חצי ממנו היה בממלכת ישראל עד שירבעם גירש אותם, ובנימין בחר מרצונו להסתפח על ממלכת יהודה.

אז שבט שמעון כלול בתוך שבט יהודה ולא תמיד נספר כשבט נפרד. וכמו שמשה ברך את אפרים ומנשה ביחד וכלל אותם ביוסף, כך משה כלל את שמעון ביהודה.

שמעון נכלל ביהודה לפי המדרש, כדי שיהודה ירסן אותו, כי הוא שבט קנאי. לכן שמעון לא קיבל נחלה בפני עצמו אלא אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. לוי בכל ישראל ושמעון נפוץ בדרום יהודה

היה חלק מממלכת ישראל.

רשי כותב (בשם מדרש תהילים) "מפני מה לא יחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים (סוף פרשת בלק)"

ישראל היתה מבית אל צפונה.

ומפני שהיה בליבו עליו, הכליל אותו בתוך שבט יהודה

דרומית לבית אל.

כתוב שאביה מלך יהודה כבש את עפרה ובית אל ואז בעשא כבש חזרה. כתוב שבעשא כבש את הרמה, כלומר כבש מקסימום עד בין בית אל לירושלים. אסא כבש בחזרה עד המצפה וגבע. כולם בבנימין.

מערבית ליהודה היו פלשתים.

דרום מזרחית היה את אדום שהיו כפופים ליהודה עד המלך יורם.

יהושפט שלט על אילת כתוב (ומשמע שכל המלכים לפניו מימי שלמה), וגם עזיהו יואש ואחז.

אני לא טוען שנחלת שבט שמעון לא נמצאת כולה בתוך נחלת שבט יהודה, זו היתה מובלעת.

לא התעמקתי בנושא, אבל ממה שאתה כותב, נראה שכל נסיונות הכיבוש היו לכיוון ירושלים ופחות לכיוון הממלכה.

זו כמובן לא אילת של ימינו.

ואניות עשה המלך שלמה באילות אשר את עציון גבר על שפת ים סוף בארץ אדום"

יש,רק מקום אחד שהרי אדום פוגשים ים כלשהו וזה אילת-עקבה.

"יהושפט עשה אניות תרשיש בעציון גבר"

"בימי יהורם פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך"

"הוא עזיהו בנה את אילות וישיבה ליהודה"

"בעת ההיא, בימי אחז, השיב מלך ארם את אילות לארם, וינשל את היהודים היושבים באילות. ו*אדומים* באו וישבו שם עד היום הזה" (כלומר ארם ואדום כבשו את אילת בסיוע ארמי , ודמי המכס על המעבר עבר לארם).

שמעון זה לא מובלעת ביהודה, אלא ערים מפוזרות בנגב ביהודה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.

קשה לומר שממלכת ישראל תכבוש שטחים רחוקים ממנה בנגב, שאין להם רציפות. זה לא כמו היום שבריטניה שולטת על שטח באיים בקצה השני של העולם.

לזכרוני רק חלק משמעון עבר להר,שעיר אבל לא בטוח. רוב השבט גר בערים בנגב מפוזרות ומכיוון שרק בנימין ויהודה מוזכרים כשבטי ממלכת יהודה (וגם לא לוי כי הוא מפוזר) סימן ששמעון כלול ביהודה

בתחילת ספר דברי הימים (סוף פרק ד) מתואר שאחרי כמה מאות שנים מתחילת ההתיישבות בארץ - שבט שמעון עבר מהאיזור שבו הוא היה "מובלע" בתוך שבט יהודה, אל עבר הירדן.

וזה בינתיים הדבר היחיד שמצאתי כמענה לשאלה איך ירבעם בן נבט מלך על עשרה שבטים.

כנראה שכשמונים את לוי ואפרים ומנשה לא מונים את שמעון כי הוא בצוך יהודה.

כשמונים את שמעון ולוי מונים את יוסף כאחד.

כשמונים את שמעון ואפרים ומנשה לא מונים את לוי. וכך תמיד יש 12 שבטים.

אגב לזכרוני שבט שמעון גר בהר שעיר במה שהזכרת. על אדום יהודה שלטה עד ימי יהורם. 

היה בממלכת ישראל עד שירבעם גירש אותם. בנימין הצטרף מעצמו (שהרי אחיה נותן לירבעם 10 קרעים ואומר לו שימלוך על 10 שבטים, ולבית דוד ייתן שבט אחד. זה עדיין 11. כי בנימין בוחר מעצמו למי להשתייך).

את שמעון לא מונים כי כלול ביהודה, כשמונים את לוי אפרים ומנשה. לכן יהודה+שמעון זה שבט אחד

וראו ביקורתו של האברבנאל שם על הרמבן)

הכיוון של קללת יעקב הוא כיוון שאףפעם לא חשבתי עליו והתחדש לי ממה שכתבת לפני. יש בזה היגיון. כלומר ראובן אל ימות רומז שלא ימות מקללת יעקב. לוי האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו רומז לקנאות לוי בקללת עעקב שתוקנה בחטא העגל. ושמעון נשאר בקללתו אז לא בורך. אבל נראה בגלל קללתו נכלל בשבט יהודה לנצח

הוא לא קיבל נחלה בפני עצמו, הוא נכלל בברכת ונחלת יהודה כי כדי שיהודה ירסן אותו, ובגלל מעשה שיטים

ראיתי שמלבד זה המפרשים השונים מציינים עוד שני דברים: שמעון היה השבט הכי קטן מספרית, ויעקב לא בירך אותו (וגם את לוי, אבל שבט לוי תיקן וזכה לברכה)

הוא לא קיבל נחלה בעצמו אלא בתוך נחלת יהודה כדי שירסן אותו, פיתוח של אחלקם ביעקב רק שמצא רק ביהודה ולא נפוץ בכל ישראל כמו לוי. עד כאן זה די ברור מאליו.

אפשר לומר ששמעון נכלל ביהודה כדי שירסן אותו כי שמעון שבט בעייתי, והוכח זאת המעשה שיטים.

אמנם עולה כאן קושיא: שמעון בברכת יעקב בעייתי בגלל היותו קנאי קיצוני ועוד נגד התבוללות של שכם ונשואיו עם דינה (והמקובלים אומרים שזמרי גלגול שכם וכזבי גלגול דינה). ואילו במעשה זמרי ושיטים שמעון נכשל בהפך הגמור, לא בחוסר קנאות אלא בהעדר קנאות, בעוד שפנחס הקנאי (משבט לוי!) תיקן את המצב. קצת תמוה אז מה הבעייתיות של שבט שמעון.

פעם היה לי נסיון תירוץ אבל שכחתי. אנסה להזכר.

האם שמעון לא היה גדול והתקטן רק במפקד השני בגלל מגפת שיטים?

גם את ראובן הוא לא בירך. במה ראובן תיקן? ועוד דתן ואבירם ואון בן פלת היו מראובן.

אבל הוא כנראה הבין שאחלקם ביעקב זה לא ברכה (וגם שאר מה שנאמר לראובן שמעון לוי חוץ מ'אל תותר')

וכתוב "כל אלה שבטי יעקב 12, וזאת אשר ברך להם אביהם איש כברכתו ברך אותם".

כלומר גם ה"קללות" על ראובן שמעון ולוי היו ברכות. יותר נכון תיקונים איך לתקן את הבעיתיות.

לראובן הברכה היא "כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז" כלומר יש ייתרון לראובן שהוא הפותח והיוזם (ראינו גם במכירת יוסף ואת 2 בני תמית) אבל זו יוזמה גלמית שלא מצליחה ורק יומרת בעיות (גם במעשה בלהה הוא יזם לקנאות לכבוד לאה שהרי זה היה מיד אחרי פטירת רחל. אבל זו היתה יוזמה שהרסה ולא בנתה). לכן התיקון הוא: פחז כמים אל תותר. זה קללה אבל זה תיקון,שבמקום שראובן יניה המנהיג, הוא יוסר מההנהגה ורק ייזום.

לשמעון ולוי הברכה היא : אחלקם ביעקב. כלומר דווקא כשיופצו אז יביאו ברכה, כמו שבט לוי שאין לו נחלה ונפוץ בעם ומלמד אותם תורה.  יש אומרים שגם שמעון ולוי אחים זה ברכה. לפי אונקלוס כלי חמס מכרותיהם זה ברכה, כי הוא מתרגם: גיבורים בארץ מושבותם עשו גבורה.

שהרב גורן כתב על זה בספרו "תורת המקרא", על אתר. עיינו שם ותהנו.

(אגב הוא משתמש שם במושג שיש תמיד 12 שבטים לפי כל חלוקה. המושג הזה מופיע גם ברמבן בפרשת קרח, על המטות שמשה שם באהל העדות; לא זוכר אם הוא ציין את זה).

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!