כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בספר, בהוצאת תמוז ומרכז אריאל, סוקרת בן מאיר את השתלשלות הדברים מהסכמי אוסלו ועד להתנתקות ואומרת כי "תכנית ההתנתקות מוכיחה שההנהגה הישראלית עדיין שבויה בקונספט השלום שעמד בבסיס אוסלו. לא הופקו לקחים ולא נלמד דבר".

ז'נבה ומפת הדרכים, כותבת עוד בן מאיר, אלו שני צדדים של אותו מטבע "המטרה הסופית אינה שלום אלא פתרון קבע. אילוץ ישראל להסכים מראש להקמת מדינה פלשתינית בשליטת אש"ף כשמיגור הטרור ודיכוי ארגוני הטרור כבר אינם בגדר תנאי מוקדם... סירוס ריבונותה של ישראל באמצעות כפיית כוח בינלאומי משגיח/מפקח כאחראי הבלעדי ופוסק לביצוע הסעיפים הכלולים בתכנית. הפרת מאזן הכוחות בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלשתינית. חוסר התייחסות לבטחונה של ישראל, כשהחלק הארי מהדרישות המופנות כלפי הפלשתינים הינו ברמה הצהרתית בלבד. הסתמכות על רצונם הטוב של הפלשתינים ללא דרישות חד משמעיות לנקיטת צעדים או להפעלת מנגנונים שיבטיחו את בטחונה של ישראל. שלילת כל אפשרות להפסיק את התהליך במידה והפלשתינים יתקיפו את ישראל".

"שלושת תכניות השלום: מפת הדרכים, הסכם ז'נבה וההתנתקות, כולן כאחת קוראות למעורבות, תיווך ופיקוח בינלאומיים", כותבת בן מאיר, ו"כולן מחוללות תהליכים החותרים תחת ריבונותה של מדינת ישראל ופוגעים בה באופן חמור.

התכלית והדחף שעמדו מאחורי הסכמי אוסלו, ואבן הבוחן על פיה נבחנה הצלחת תהליך אוסלו, היו על פי השקפת ישראל, מיגור הטרור וחיסול ארגוני הטרור. בתכניות לפתרון הסכסוך הישראלי פלשתיני העומדות על הפרק כיום, מיגור הטרור נדחק לשוליים והפך לסוגיה לא מחייבת. הסוגיה העומדת במרכזן של כל התכניות הללו, במוקד שלהן, הינה הקמתה של מדינה פלשתינית דמוקרטית משגשגת בתמיכתה של ישראל, ותוך ויתורים ישראליים מרחיקי לכת".