אדם שרכש רוויון של תנובה וגילה בתוכו גוש פחם פוצה ב-2,000 שקלים. התובע טען בין היתר, שנגרמה לו מכך טראומה נפשית.

בפסק הדין נכתב כי "הנתבעת מתפקדת כתאגיד ענק בתחום מוצרי החלב, וככזו, הינה כמעט בגדר מונופול בתחום זה. הנתבעת מייצרת מוצרי חלב אשר משווקים לכלל האוכלוסיה הרחב בקנה מידה גדול בכל מובן. הוסף לכך את העובדה כי מדובר במוצר חלב אשר הינו מוצר שכיח ויומיומי, אותו נוהגים לצרוך רבים מתושבי ישראל, והבֵן, עד כמה בלתי נסבל קיומם של 'מאורעות' כגון אלו. זכותם של צרכנים היא לקבוע מה יכניסו לפיהם ולגופם וממה יימנעו".

"על הנתבעת להיות אחראית לכך, כי מוצריה יצאו ממפעלה כשהם טובים באיכותם, ואינם מכילים עימם דבר פרט לתכולה אשר נכתבה על גבי אריזתם. בכלל זה אף אין להתיר שיימצא פחם במוצר חלב, אף אם מקורו במוצר החלב עצמו שנשרף, במידה ויש בו כדי לגרום נזק לצרכן".

השופט מאיר יפרח קבע כי במקרה זה חובת ההוכחה מוטלת אך ורק על הנתבעת. השופט כתב בהחלטתו כי החברה לא הביאה את הנהלים הרלוונטיים לעת האירוע, "לא הביאה לעדות אף לא עובד אחד מעובדי פס הייצור, אשר עבד באותו יום בסביבות פס הייצור, היכול להעיד ממעשיו שלו, כי נקט את אמצעי הזהירות הדרושים למניעת היווצרות הפחם במוצר הרוויון". השופט הדגיש כי "ייתכן מאוד כי בעדות שכזו היה מספיק על-מנת לקבוע כי הנתבעת עשתה ככל יכולתה על-מנת למנוע את האירוע, ובכך לפטור את עצמה מאחריות לנזק".