"אני מצדיע לאנשים כאן, כמו שהצדעתי לעצמי בזמן הקטיושות. מי שמאמין בארץ הזו, וזה הרוב כנראה, חייב לצאת נגד התוכנית של שרון." כך אמר זיו, חייל מילואים בן 41, אב לארבעה, שסיים שירות מילואים בסוף השבוע באיזור רפיח ים.
כתבנו חגי הוברמן מוסר כי החיילים שוחחו עם דבורה רוזן, ממחלקת ההסברה של המועצה האזורית, והעלו זכרונות מימי ילדותם בצל אימת הקטיושות, תוך השוואה למציאות כיום בגוש-קטיף.
לפרק זמן של עשרים ושלושה ימי מילואים בגוש קטיף הם נזכרו במטחי הקטיושות וחדירות המחבלים שחוו בילדותם.
יוגב, מנאות-מרדכי, בן 36, אב לשש בנות, מוסיף: "נולדנו עם הקטיושות. העברנו את המלחמות במקלטים. גם עלי כילד הגנו אלפי חיילים בצפון והרבה נהרגו כדי לשמור על בטחוני. שנים צעקו שבצפון מסוכן לחיות, כמה קטיושות יורים שם. במלחמת המפרץ נפלו שני טילי סקאד בת"א וכולם ברחו צפונה או דרומה. "אני מצדיע לשדרות אבל עם כל הכבוד לכמות הקאסמים שנורו עליהם, זו הכמות שירו עלינו בחודש אחד".
חיים מכפר סולד, בן 35, אב לשניים. "כילד שגדל למציאות הזו זה לא נראה מאיים ונורא. היום, כאב לילדים, המציאות מאיימת אך עם אורך רוח אפשר להתגבר עליה. הורי ורבים אחרים הצליחו להתגבר, גם אנחנו נוכל".
יוגב א. משאר-ישוב: "כל עוד יש כאן עם יהודי שגר פה חובתי להגן עליו. אם נצא מגוש קטיף היום כל המלחמה תעבור אלינו. בצבא למדתי שאת המלחמה יש להילחם בשטח של האוייב שלך".
חים מכפר-סאלד: "פינה קסומה, מקום יפהפה. הקירבה והאינטימיות בין האנשים מזכירים את הגליל העליון". זיו, האחראי על המטעים בקיבוץ נאות מרדכי: "התקופה שעברתי כילד בזמן הקטיושות רק מחשלת ומחברת לאדמה, נותנת משמעות לחיים כאן. אנחנו מבינים את הילדים בגוש-קטיף. הילדים כאן גדלים כמו שאנחנו גדלנו. כשהיינו שומעים את הבומים, ידענו שצריך לשכב על הרצפה מתחת למיטה. וכשהירי נרגע רצנו למקלט. גדלנו עם ירי הקטיושות וזה לא השאיר עלינו טראומה. כשאומרים שאתם מסכנים את הילדים שלכם זה קשקוש, פה אנחנו צריכים להיות וכרגע אנחנו כאן, אז פה מסוכן, אז מה? כשהתפוצצו אוטובוסים בתל-אביב גם היה מסוכן, אז מה כולם התפנו מתל אביב?! החוסן הנפשי של הפריפריה יותר גדול. גם בצפון וגם בדרום".(ר)
כתבנו חגי הוברמן מוסר כי החיילים שוחחו עם דבורה רוזן, ממחלקת ההסברה של המועצה האזורית, והעלו זכרונות מימי ילדותם בצל אימת הקטיושות, תוך השוואה למציאות כיום בגוש-קטיף.
לפרק זמן של עשרים ושלושה ימי מילואים בגוש קטיף הם נזכרו במטחי הקטיושות וחדירות המחבלים שחוו בילדותם.
יוגב, מנאות-מרדכי, בן 36, אב לשש בנות, מוסיף: "נולדנו עם הקטיושות. העברנו את המלחמות במקלטים. גם עלי כילד הגנו אלפי חיילים בצפון והרבה נהרגו כדי לשמור על בטחוני. שנים צעקו שבצפון מסוכן לחיות, כמה קטיושות יורים שם. במלחמת המפרץ נפלו שני טילי סקאד בת"א וכולם ברחו צפונה או דרומה. "אני מצדיע לשדרות אבל עם כל הכבוד לכמות הקאסמים שנורו עליהם, זו הכמות שירו עלינו בחודש אחד".
חיים מכפר סולד, בן 35, אב לשניים. "כילד שגדל למציאות הזו זה לא נראה מאיים ונורא. היום, כאב לילדים, המציאות מאיימת אך עם אורך רוח אפשר להתגבר עליה. הורי ורבים אחרים הצליחו להתגבר, גם אנחנו נוכל".
יוגב א. משאר-ישוב: "כל עוד יש כאן עם יהודי שגר פה חובתי להגן עליו. אם נצא מגוש קטיף היום כל המלחמה תעבור אלינו. בצבא למדתי שאת המלחמה יש להילחם בשטח של האוייב שלך".
חים מכפר-סאלד: "פינה קסומה, מקום יפהפה. הקירבה והאינטימיות בין האנשים מזכירים את הגליל העליון". זיו, האחראי על המטעים בקיבוץ נאות מרדכי: "התקופה שעברתי כילד בזמן הקטיושות רק מחשלת ומחברת לאדמה, נותנת משמעות לחיים כאן. אנחנו מבינים את הילדים בגוש-קטיף. הילדים כאן גדלים כמו שאנחנו גדלנו. כשהיינו שומעים את הבומים, ידענו שצריך לשכב על הרצפה מתחת למיטה. וכשהירי נרגע רצנו למקלט. גדלנו עם ירי הקטיושות וזה לא השאיר עלינו טראומה. כשאומרים שאתם מסכנים את הילדים שלכם זה קשקוש, פה אנחנו צריכים להיות וכרגע אנחנו כאן, אז פה מסוכן, אז מה? כשהתפוצצו אוטובוסים בתל-אביב גם היה מסוכן, אז מה כולם התפנו מתל אביב?! החוסן הנפשי של הפריפריה יותר גדול. גם בצפון וגם בדרום".(ר)