המצב הביטחוני הקשה בישובי גוש קטיף, כולל התקפות המרגמות, דווקא חיזקו את הקשר הנפשי
בין המתיישבים ליישובים שלהם, ויקשו על ביצוע העקירה - כך מגלה ד"ר מרים ביליג מהמכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל, במחקר שערכה בנושא "השפעות ההתקשרות למקום על טראומת ההתנתקות".
כתבנו חגי הוברמן מציין כי במחקר, שהוצג השבוע בכינוס בנושא "בין ימית לקטיף" שנערך במכללת ספיר בשדרות, אומרת ד"ר ביליג כי "ריבוי האירועים הביטחוניים והחיים תחת סכנה מתמדת, מהווים גורם מאחד ומחזק את הקהילה. הימנעותם של קרובי משפחה וחברים לבקר בחבל עזה מאז פרוץ
האינתיפאדה, רק הרחיבו את האחווה הפנימית והתלות ההדדית בין תושבי חבל עזה לבין
עצמם.
התקופה הארוכה של חוסר הודאות לגבי עתידם, גרמה לגיבוש הקהילה גם במקרים שהיתה פחות מגובשת. גם לבידודו הגיאוגרפי של גוש קטיף השפעה רבה על הקשר שנוצר בין התושבים מהיישובים השונים בינם לבין עצמם ולאזור מגוריהם, ולנוף הייחודי.
"ניתוח הממצאים מלמד כי למרות מספרם הרב של האירועים הביטחוניים שהתרחשו באזור לפני ובמהלך איסוף הנתונים; למרות מספר ההרוגים והנפגעים מפעולות אלו, נמצא שהמרואיינים קשורים מאוד למקום מגוריהם ולביתם בחבל עזה, הם אינם מוצאים את מקום מגוריהם כמסוכן, והם מעונינים להמשיך לחיות בו בעתיד. אנו פוגשים כאן אנשים שנאחזים בקרקע למרות שהיא בעצם בוערת תחת רגליהם. מתברר שהביטוי ביתי הוא מבצרי תופס גם לדידם והם נחושים בדעתם להישאר בו".
ד"ר ביליג מוסיפה כי "אופן התמודדותם של תושבי חבל עזה עם תוכנית ההתנתקות מושפע ללא ספק מהקשר החזק שיש לתושבים למקום מגוריהם אך לא פחות מקשר חזק לקהילה. חלק ניכר מהמרואיינים מתקשים לדמיין לעצמם מצב של חיים ללא הקהילה שהם כל כך קשורים אליה, כתוצאה מכך מעדיפים להדחיק את אפשרות ההתנתקות בכלל.
"חוסר מוכנות נפשית זו, עשויה להקשות עוד יותר על התמודדות עם העקירה במידה ותתבצע ועל תהליך הסתגלות במידה ויידרש".
כלקח מפינוי ימית אומרת החוקרת, כי "הניסיון של ימית מלמד שגם אחרי קרוב ל-25 שנה הטראומה של העקירה עוד לא הגלידה וספק אם בכוחה להגליד. התחושה של החלום שנגדע, תחושת הנבגדות מצד השולחים, תחושת חוסר הלגיטימציה מצד הציבור לאבל והעוול שנגרם, ממשיכה ומלווה את העקורים עד היום. עצם הדיון על ההתנתקות בחבל עזה מעורר מחדש את הטראומה של מפוני ימית. ניתן ללמוד הרבה מהטראומה של ימית על הטראומה שעלולה להיות לתושבי חבל עזה, אך יש להבין שמדובר באוכלוסייה שונה מבחינה תרבותית ומבחינת הקשר שלה למקום".
בין המתיישבים ליישובים שלהם, ויקשו על ביצוע העקירה - כך מגלה ד"ר מרים ביליג מהמכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל, במחקר שערכה בנושא "השפעות ההתקשרות למקום על טראומת ההתנתקות".
כתבנו חגי הוברמן מציין כי במחקר, שהוצג השבוע בכינוס בנושא "בין ימית לקטיף" שנערך במכללת ספיר בשדרות, אומרת ד"ר ביליג כי "ריבוי האירועים הביטחוניים והחיים תחת סכנה מתמדת, מהווים גורם מאחד ומחזק את הקהילה. הימנעותם של קרובי משפחה וחברים לבקר בחבל עזה מאז פרוץ
האינתיפאדה, רק הרחיבו את האחווה הפנימית והתלות ההדדית בין תושבי חבל עזה לבין
עצמם.
התקופה הארוכה של חוסר הודאות לגבי עתידם, גרמה לגיבוש הקהילה גם במקרים שהיתה פחות מגובשת. גם לבידודו הגיאוגרפי של גוש קטיף השפעה רבה על הקשר שנוצר בין התושבים מהיישובים השונים בינם לבין עצמם ולאזור מגוריהם, ולנוף הייחודי.
"ניתוח הממצאים מלמד כי למרות מספרם הרב של האירועים הביטחוניים שהתרחשו באזור לפני ובמהלך איסוף הנתונים; למרות מספר ההרוגים והנפגעים מפעולות אלו, נמצא שהמרואיינים קשורים מאוד למקום מגוריהם ולביתם בחבל עזה, הם אינם מוצאים את מקום מגוריהם כמסוכן, והם מעונינים להמשיך לחיות בו בעתיד. אנו פוגשים כאן אנשים שנאחזים בקרקע למרות שהיא בעצם בוערת תחת רגליהם. מתברר שהביטוי ביתי הוא מבצרי תופס גם לדידם והם נחושים בדעתם להישאר בו".
ד"ר ביליג מוסיפה כי "אופן התמודדותם של תושבי חבל עזה עם תוכנית ההתנתקות מושפע ללא ספק מהקשר החזק שיש לתושבים למקום מגוריהם אך לא פחות מקשר חזק לקהילה. חלק ניכר מהמרואיינים מתקשים לדמיין לעצמם מצב של חיים ללא הקהילה שהם כל כך קשורים אליה, כתוצאה מכך מעדיפים להדחיק את אפשרות ההתנתקות בכלל.
"חוסר מוכנות נפשית זו, עשויה להקשות עוד יותר על התמודדות עם העקירה במידה ותתבצע ועל תהליך הסתגלות במידה ויידרש".
כלקח מפינוי ימית אומרת החוקרת, כי "הניסיון של ימית מלמד שגם אחרי קרוב ל-25 שנה הטראומה של העקירה עוד לא הגלידה וספק אם בכוחה להגליד. התחושה של החלום שנגדע, תחושת הנבגדות מצד השולחים, תחושת חוסר הלגיטימציה מצד הציבור לאבל והעוול שנגרם, ממשיכה ומלווה את העקורים עד היום. עצם הדיון על ההתנתקות בחבל עזה מעורר מחדש את הטראומה של מפוני ימית. ניתן ללמוד הרבה מהטראומה של ימית על הטראומה שעלולה להיות לתושבי חבל עזה, אך יש להבין שמדובר באוכלוסייה שונה מבחינה תרבותית ומבחינת הקשר שלה למקום".