"המחשבה היתה שדווקא נשים יצעדו כי בהיסטוריה של עם ישראל בתקופות מבחן נשים שינסו מתניים וקיבלו החלטות כשהגברים עמדו מן הצד: פרשת העגל, שפרה ופועה, בנות צלפחד. הגברים גילו חולשה והבנות אזרו אומץ והכריעו. היה מדהים לראות את תגובת הציבור לצעדה שלנו - מישהי אמרה שצריך לצעוד כל יום כמה שעות כדי לנקות לאנשים את הראש ממה שמכניסים להם על ההתנתקות", אמרה וייס.
וייס סיפרה "היתה שמחה, צפצופים, קריאות עידוד וחיזוק, אנשים עצרו בצדי הדרך. היינו 150 נשים, צעדנו חמש שעות מתוכן שלוש בגשם שוטף. עם שקיות ניילון כתומות של עירית תל אביב, שהגנו עלינו מהגשם. תכננו לצעוד עד כיסופים ומשם להגיע לקבלת פנים של נשות גוש קטיף בנווה דקלים. התכוננו לנסוע פניה ואז הצבא אמר לנו לחכות לליווי. אמרנו שלא נחכה לאוטובוס, שיירות, אנו לא פוחדות. אם כך נמשיך לצעוד ברגל. צעדנו עם דגלי ישראל, קבוצת נשים מכיסופים לכפר דרום. דוקא כשצועדים בגאון זה מקרין על הצבא ואז נאלצים באמת לדאוג שלא ניפגע. כללית זו העברת מסר שלא צריך למנוע מתיישבים ללכת בכל מקום בארץ ישראל. צריך למנוע את המפגעים. אנו רואים היום כשישי רצון אצל הערבים - יש פחות פצמ"רים ואפשר גם להגיע לאפס".
וייס סיפרה "היתה שמחה, צפצופים, קריאות עידוד וחיזוק, אנשים עצרו בצדי הדרך. היינו 150 נשים, צעדנו חמש שעות מתוכן שלוש בגשם שוטף. עם שקיות ניילון כתומות של עירית תל אביב, שהגנו עלינו מהגשם. תכננו לצעוד עד כיסופים ומשם להגיע לקבלת פנים של נשות גוש קטיף בנווה דקלים. התכוננו לנסוע פניה ואז הצבא אמר לנו לחכות לליווי. אמרנו שלא נחכה לאוטובוס, שיירות, אנו לא פוחדות. אם כך נמשיך לצעוד ברגל. צעדנו עם דגלי ישראל, קבוצת נשים מכיסופים לכפר דרום. דוקא כשצועדים בגאון זה מקרין על הצבא ואז נאלצים באמת לדאוג שלא ניפגע. כללית זו העברת מסר שלא צריך למנוע מתיישבים ללכת בכל מקום בארץ ישראל. צריך למנוע את המפגעים. אנו רואים היום כשישי רצון אצל הערבים - יש פחות פצמ"רים ואפשר גם להגיע לאפס".