ברנע מוסיף: "מוטב ללמוד את הלקח עכשיו, בעיצומו של התהליך, מאשר לכתוב אלפי מילים של הוקעה עצמית לאחר שהכל ייגמר".

כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי ברשימה המוקדשת לבחינת "גבולות ההתגייסות" של התקשורת הישראלית כותב ברנע: "אין ויכוח על כך שהבון טון בתקשורת הישראלית הוא פרו התנתקות. האם העתונות רק תומכת או מגויסת?"

כדי לבחון זאת הוא כותב, יש לעיין בעתונות הימנית: "מקור ראשון", "בשבע", "הצפה", "נקודה" ו'רשימותיהם של אנשי ימין מובהקים בעתונות הכללית' - ובהאשמות שמוטחות שם כלפי שרון.

"מבלי להכנס למהות הטענות מותר להניח שאילו שרון היה מעלה תכנית הפוכה, נניח, חיזוק ההתנחלויות וסיפוח השטחים, העיסוק בו בתקשורת הכללית היה הרבה יותר נוקב, הרבה יותר אכזרי. מכל הטענות שמטיח בו הימין, המשכנעת ביותר היא הטענה ששרון הבטיח לקבל את תוצאות המשאל בליכוד אבל צפצף עליהן כאשר לא תאמו את ציפיותיו. אפילו בן גוריון, המנהיג ששרון מעריץ, לא העז לנהוג כך בחברי מפלגתו: כאשר נכשל במשאל חברים, ציית בחריקת שיניים.
טיפלנו בהתנהגות זו של שרון בכפפות משי. יותר משהיינו כלב השמירה של הדמוקרטיה היינו לכלב השמירה של ההתנתקות".

"מי שמעגל את פינותיו של שרון", מוסיף ברנע וכותב, "לא רק מועל בתפקידו המקצועי: הוא חוטא ביומרה שאין לה שחר. תפקידנו הוא לדווח, לחשוף, לבקר להשכיל את הבריות ולהשפיע על סדר יומם. חוץ ממקרים נדירים, יחידים בדורם, לא אנחנו ממנים, לא אנחנו מפטרים. אנחנו הכלבים, אנחנו לא השיירה".