הוועדה שהחליטה על הענקת הפרס כותבת בנימוקיה כי "הגרי"מ לאו הוא אחד מן הפלאות של דור התקומה שלאחר השואה: מעין עוף החול שקם מתוך החורבן וחידש את השושלת המשפחתית המעטירה כנצר ל– 37 דורות של רבנים, שפיארו את יהדות אירופה ושרשיה במהר"ם מפדובה . חרותה על לב תמונתו כילד שיצא מן התופת והוא, יחד עם אחיו הבוגר נפתלי ועם חבריו, אודים מוצלים מאש, מוקפים בחיילים אמריקאים , שזה אתה שיחררו אותם מהריסות המחנה וצופים בהם בהשתאות , הילד בבוכנוולד , שטרם מלאו לו שמונה שנים , מישיר מבט מלא בטחון ותקווה אל העתיד , זה העתיד הצפון לילד שעלה ארצה במסגרת עליית הנוער ביום ט' באב תש"ח , וברבות הימים הפך למסביר הטוב ביותר ולמייצג הגדול של תורת ישראל – בארץ ובעולם. דמותו מאחדת עבר ועתיד ואישיותו המיוחדת, נושאת חן וחסד וחכמה , מציבה אותו כמו גשר בין חלקי העם".

עוד כותבים חברי הוועדה כי "הרב לאו מפיץ יהדות בחוגים רבים בארץ ובעולם, ומרתק את שומעיו במסגרות השונות, בבתי כנסת, בבתי ספר, בצבא ובהתיישבות, סלל נתיבות להידברות עם ראשי דתות אחרות, תוך עמידה גאה נחושה על כבודה של ישראל ושל ההלכה היהודית, ספריו מוכיחים כי גם התורה שבכתב, שהוא מוציא לאור, מאלפת בינה בעמקותה, בסגנון ובתוכן, כמו תורתו שבע"פ ואלה תופסים מקום של כבוד בעולמה של ספרות ההלכה ובארון הספרים היהודי".

הרב ישראל מאיר לאו הוא אב לשמונה, תושב תל–אביב. היה רב בתי הכנסת "אור תורה" ו"תפארת צבי" בת"א ומורה ללימודי יהדות בתיכון הדתי ב' - ג' ("צייטלין"), כיהן כרב אורי בצפון ת"א ואחר כך כרב ראשי של הערים נתניה ותל אביב–יפו. היה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל ואחר כן נבחר לכהונת הרב ראשי לישראל.