פסק דין שזיכה את איתן קרמר מאשמת הסעת שוהה בלתי חוקי ב'נוה שלום' שבאזור לטרון, בנימוק כי אין מדובר בתוך 'גבולות המדינה', בלם אפשרות לטענה לריבונות ישראלית ביש"ע. ע"פ תפיסה במשפט הבינלאומי, החלת חוק מדינה על שטח מהווה "תפיסה אפקטיבית", ויכולה להוות בסיס להחלת ריבונות על אותו שטח.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי הנאשם טען להגנתו כי אין המדובר ב'שטח המדינה' משום שהחוק הישראלי אינו חל על האזור. מדובר לטענתו בשטח 'הפקר' שלא היה שייך לירדנים לפני מלחמת ששת הימים אך גם לא לישראל וכי ישראל לא החילה עליו מעולם את חוקיה.
ישראל החילה על תושבי האזור: מכבים, שילת, כפר רות, חלק מנוה שלום ואף חלק מהעיר מודיעין, את החוק הישראלי באופן פרסונלי ולא קרקעי בדומה למתיישבים יש"ע.
התביעה טענה כאמור כי יש להרשיעו כמי שהסיע שוהה בלתי חוקי משום שבדיעבד זהו שטח ריבוני של מדינת ישראל וזאת ע"פ אותה תפיסה במשפט הבינלאומי.
השופט אלכסנדר רון ציין בזכותו את הנאשם כי אם היה אכן מרשיע אותו היה בכך מתן גושפנקא לשיטה זו של הכרה בריבונות על בסיס "התפיסה האפקטיבית".
הוא הוסיף כי למעשה גבולותיה המדוייקים של המדינה לא הוכרעו, "במשפט הבינלאומי מעולם לא הוכרע באופן סופי, לבד אולי מגבולות החלוקה...גם אם ייראה הדבר מעט מפתיע, מעולם לא אמרה הכנסת את דברה בשאלת הגדרתם המדוייקת של גבולות המדינה, וזאת למיטב ההערכה שלא במקרה". רון מציין כי בן גוריון כתב בנושא: "החלטנו להתחמק מהשאלה הזאת מטעם פשוט: אם האו"ם יקיים את החלטתו הרי אנו מצידנו (אני אומר את דעת העם) נכבד את ההחלטות כולן. עד עכשיו לא עשה האו"ם כזאת.. ולכן לא הכל מחייב אותנו ואנחנו השארנו את הענין פתוח. לא אמרנו 'לא הגבולות של האו"ם גם לא אמרנו את ההיפך מזה. השארנו את הדבר הזה פתוח להתפתחות".
השופט רון מציין כי דוגל בשיטה זו של "השליטה האפקטיבית" הוא בנימין רובין הקובע כי המשפט הבינלאומי מכיר בטענה של מדינה לריבונות על שטחים כאשר הם מוחזקים בידיה לאורך ימים ושנים "עד כדי כך שמתיישנת זכותו של כל גורם אחר לטעון לריבונות עליו". "כשהמדינה נוהגת בשטח כדרך הריבון יש בכך ראיה כי עמדתה היא ששטח זה מצוי בריבונותה", כתב רובין.
"דוקטורינת הריבונות על יסוד שליטה אפקטיבית לא קנתה לעצמה כל דריסת רגל עד היום", מוסיף וכותב השופט רון, "בין בספרות המשפטית בין בפסיקת בתי המשפט ובין בציבוריות הישראלית באופן כללי. אין לה כל אחיזה וזרה היא לדפוסי החקיקה והחשיבה הרווחים ביחס לשטחים שלא היו בשליטת ישראל ערב מלחמת ששת הימים. זאת ועוד מתן תוקף כלאחר יד לדוקטורינת הריבונות על יסוד השליטה האפקטיבית, עלול לפרוץ סכרים ולהוביל למחוזות רחוקים שגם המאשימה להערכתי לא לקחה בחשבון כשטענה את טענתה. ..
דומני שמתן גושפנקא לדוקטורינה המכירה בריבונות על יסוד שליטה אפקטיבית בשטח, ביחס לשטחים שלא היו חלק מהמדינה לפני מלחמת ששת הימים. עלולה להתפרש בדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם התפיסות המקובלות בציבוריות הישראלית ובמשפט בישראל ביחס לשטחים אלה".
השופט מוסיף כי גם בית המשפט העליון בהתייחסו לתהליך החלת ריבונות ביש"ע מציין שלמרות שהדבר אפשרי מבחינת החוק הבינלאומי מדינת ישראל נמנעה מכך ובמודע.
"להוציא המהלך ההסטורי של החלת המשפט והמנהל הישראליים על חלקה המזרחי של ירושלים שנעשתה בצו אשר ניתן לפי סעיף 11 ב' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, לא עשתה הממשלה כל שימוש נוסף בסמכות שהוענקה בסעיף זה. גם שר הבטחון נמנע מעשיית שימוש בסמכות שהוקנתה לו בסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, ומעולם לא הגדיר, במנשר חלק כלשהו מארץ ישראל כ'מוחזק על ידי צבא הגנה לישראל'. בכך נמנעה ישראל הימנעות מודעת ומכוונת היטב מהחלה כוללת של הדין הישראלי על השטחים המוחזקים בידי צה"ל".
כאמור, השופט קיבל את טענת ההגנה לפיה החשוד הסיע בשטח 'הפקר' ולכן אין החוק הישראלי חל עליו ומתוך כך "לא הוכחה אשמתו שהסיע תושב האזור בתחומי מדינת ישראל".
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי הנאשם טען להגנתו כי אין המדובר ב'שטח המדינה' משום שהחוק הישראלי אינו חל על האזור. מדובר לטענתו בשטח 'הפקר' שלא היה שייך לירדנים לפני מלחמת ששת הימים אך גם לא לישראל וכי ישראל לא החילה עליו מעולם את חוקיה.
ישראל החילה על תושבי האזור: מכבים, שילת, כפר רות, חלק מנוה שלום ואף חלק מהעיר מודיעין, את החוק הישראלי באופן פרסונלי ולא קרקעי בדומה למתיישבים יש"ע.
התביעה טענה כאמור כי יש להרשיעו כמי שהסיע שוהה בלתי חוקי משום שבדיעבד זהו שטח ריבוני של מדינת ישראל וזאת ע"פ אותה תפיסה במשפט הבינלאומי.
השופט אלכסנדר רון ציין בזכותו את הנאשם כי אם היה אכן מרשיע אותו היה בכך מתן גושפנקא לשיטה זו של הכרה בריבונות על בסיס "התפיסה האפקטיבית".
הוא הוסיף כי למעשה גבולותיה המדוייקים של המדינה לא הוכרעו, "במשפט הבינלאומי מעולם לא הוכרע באופן סופי, לבד אולי מגבולות החלוקה...גם אם ייראה הדבר מעט מפתיע, מעולם לא אמרה הכנסת את דברה בשאלת הגדרתם המדוייקת של גבולות המדינה, וזאת למיטב ההערכה שלא במקרה". רון מציין כי בן גוריון כתב בנושא: "החלטנו להתחמק מהשאלה הזאת מטעם פשוט: אם האו"ם יקיים את החלטתו הרי אנו מצידנו (אני אומר את דעת העם) נכבד את ההחלטות כולן. עד עכשיו לא עשה האו"ם כזאת.. ולכן לא הכל מחייב אותנו ואנחנו השארנו את הענין פתוח. לא אמרנו 'לא הגבולות של האו"ם גם לא אמרנו את ההיפך מזה. השארנו את הדבר הזה פתוח להתפתחות".
השופט רון מציין כי דוגל בשיטה זו של "השליטה האפקטיבית" הוא בנימין רובין הקובע כי המשפט הבינלאומי מכיר בטענה של מדינה לריבונות על שטחים כאשר הם מוחזקים בידיה לאורך ימים ושנים "עד כדי כך שמתיישנת זכותו של כל גורם אחר לטעון לריבונות עליו". "כשהמדינה נוהגת בשטח כדרך הריבון יש בכך ראיה כי עמדתה היא ששטח זה מצוי בריבונותה", כתב רובין.
"דוקטורינת הריבונות על יסוד שליטה אפקטיבית לא קנתה לעצמה כל דריסת רגל עד היום", מוסיף וכותב השופט רון, "בין בספרות המשפטית בין בפסיקת בתי המשפט ובין בציבוריות הישראלית באופן כללי. אין לה כל אחיזה וזרה היא לדפוסי החקיקה והחשיבה הרווחים ביחס לשטחים שלא היו בשליטת ישראל ערב מלחמת ששת הימים. זאת ועוד מתן תוקף כלאחר יד לדוקטורינת הריבונות על יסוד השליטה האפקטיבית, עלול לפרוץ סכרים ולהוביל למחוזות רחוקים שגם המאשימה להערכתי לא לקחה בחשבון כשטענה את טענתה. ..
דומני שמתן גושפנקא לדוקטורינה המכירה בריבונות על יסוד שליטה אפקטיבית בשטח, ביחס לשטחים שלא היו חלק מהמדינה לפני מלחמת ששת הימים. עלולה להתפרש בדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם התפיסות המקובלות בציבוריות הישראלית ובמשפט בישראל ביחס לשטחים אלה".
השופט מוסיף כי גם בית המשפט העליון בהתייחסו לתהליך החלת ריבונות ביש"ע מציין שלמרות שהדבר אפשרי מבחינת החוק הבינלאומי מדינת ישראל נמנעה מכך ובמודע.
"להוציא המהלך ההסטורי של החלת המשפט והמנהל הישראליים על חלקה המזרחי של ירושלים שנעשתה בצו אשר ניתן לפי סעיף 11 ב' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, לא עשתה הממשלה כל שימוש נוסף בסמכות שהוענקה בסעיף זה. גם שר הבטחון נמנע מעשיית שימוש בסמכות שהוקנתה לו בסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, ומעולם לא הגדיר, במנשר חלק כלשהו מארץ ישראל כ'מוחזק על ידי צבא הגנה לישראל'. בכך נמנעה ישראל הימנעות מודעת ומכוונת היטב מהחלה כוללת של הדין הישראלי על השטחים המוחזקים בידי צה"ל".
כאמור, השופט קיבל את טענת ההגנה לפיה החשוד הסיע בשטח 'הפקר' ולכן אין החוק הישראלי חל עליו ומתוך כך "לא הוכחה אשמתו שהסיע תושב האזור בתחומי מדינת ישראל".