עו"ד אדווה פרי פז כהן מייצגת בעל מפעל לייצור מתכות 'אטמורן' באזור תעשיה ארז אומרת בראיון לערוץ 7 כי בחוק פינוי פיצוי יש שורה של עוולות כלפי בעלי עסקים וכי הפיצוי שהחוק מעניק לעסקים אינו מאפשר להקים עסק מחדש במקום אחר.
הפיצוי, לדבריה, נמוך משמעותית מהשווי הריאלי של העסקים ומהשווי הריאלי של הקרקע.
"העותר שלי נמצא 20 שנה במחסום ארז ובנה את המפעל שלו במו ידיו על קרקע שרכש במיטב כספו באמצעות הלוואות ושיעבוד נכסים שלו ושל משפחתו. היום הפיצוי שנותנים כל כך נמוך שזה עוול משווע".
כבעל קרקע מצבו, לדבריה, חמור מזה של בעלי מפעלים אחרים בשל הפסדו הגדול כיון שהפיצוי על הקרקע נמוך בהרבה משוויה וזאת ע"פ המכרזים האחרונים של מדינת ישראל.
פרי-פז כהן אומרת כי בעל המפעל בנה את המפעל במו ידיו ולכן הוצאות בניית המפעל רשומות במעורבב עם יתר ההוצאות. שוויו של המפעל בפועל גבוה בהרבה מההוצאות הרשומות כי הן נרשמו כהוצאות שוטפות של החברה. במקרה כזה שבעל מפעל בנה בעצמו את המפעל תוך כדי עבודה היה צריך ששמאי יגיע כדי להעריך את שווי המפעל, אך המדינה אינה מאפשרת הליך שכזה. יתירה מכך מדובר במפעל ותיק הנמצא במקום כבר 20 שנה ובעליו לא שמר על מסמכים 20 שנה ו'גם אין חובה לשמור על מסמכים כל כך הרבה זמן'. מסמך שאינו קיים אינו מאפשר פיצוי", היא מדגישה.
כדי להעביר מפעל יש לפרקו ולמקמו מחדש אך החוק לדבריה אינו מתייחס לעלויות אלו כלל.
פרי-פז כהן אומרת כי בשעה שבחוק נקבע שווי קרקע לדונם כ 180 אלף ₪ , במכרזים האחרונים של מנהל מקרקעי ישראל היה כתוב ששווי הקרקע, יותר מכפול, מזה של אותה קרקע במחסום ארז באזור תעשיה. "ברור שאין זה פיצוי ריאלי ומדינת ישראל היא שהגדירה את גובה הסכום, והיא זו שמכרה את הקרקע וגבתה סכומים גבוהים יותר. כשהיא מגיעה לפצות, היא נותנת סכום שהוא פחות מחצי במכרז האחרון".
למעשה המדינה אינה עומדת בכללים שהציב בית המשפט העליון שקבע הלכה לפיה אם מפקיעים למישהו קרקע המדינה צריכה לתת 100 אחוז שווי הקרקע, והדבר אינו נעשה בחוק פינוי פיצוי, אומרת פרי-פז כהן.
הבסיס, לדבריה, להשוואת חוק פינוי פיצוי הוא חוק מפוני ימית ו"עסקים בחוק מפוני ימית פוצו בפיצוי גבוה לאין שיעור לעומת חוק פינוי
הפיצוי, לדבריה, נמוך משמעותית מהשווי הריאלי של העסקים ומהשווי הריאלי של הקרקע.
"העותר שלי נמצא 20 שנה במחסום ארז ובנה את המפעל שלו במו ידיו על קרקע שרכש במיטב כספו באמצעות הלוואות ושיעבוד נכסים שלו ושל משפחתו. היום הפיצוי שנותנים כל כך נמוך שזה עוול משווע".
כבעל קרקע מצבו, לדבריה, חמור מזה של בעלי מפעלים אחרים בשל הפסדו הגדול כיון שהפיצוי על הקרקע נמוך בהרבה משוויה וזאת ע"פ המכרזים האחרונים של מדינת ישראל.
פרי-פז כהן אומרת כי בעל המפעל בנה את המפעל במו ידיו ולכן הוצאות בניית המפעל רשומות במעורבב עם יתר ההוצאות. שוויו של המפעל בפועל גבוה בהרבה מההוצאות הרשומות כי הן נרשמו כהוצאות שוטפות של החברה. במקרה כזה שבעל מפעל בנה בעצמו את המפעל תוך כדי עבודה היה צריך ששמאי יגיע כדי להעריך את שווי המפעל, אך המדינה אינה מאפשרת הליך שכזה. יתירה מכך מדובר במפעל ותיק הנמצא במקום כבר 20 שנה ובעליו לא שמר על מסמכים 20 שנה ו'גם אין חובה לשמור על מסמכים כל כך הרבה זמן'. מסמך שאינו קיים אינו מאפשר פיצוי", היא מדגישה.
כדי להעביר מפעל יש לפרקו ולמקמו מחדש אך החוק לדבריה אינו מתייחס לעלויות אלו כלל.
פרי-פז כהן אומרת כי בשעה שבחוק נקבע שווי קרקע לדונם כ 180 אלף ₪ , במכרזים האחרונים של מנהל מקרקעי ישראל היה כתוב ששווי הקרקע, יותר מכפול, מזה של אותה קרקע במחסום ארז באזור תעשיה. "ברור שאין זה פיצוי ריאלי ומדינת ישראל היא שהגדירה את גובה הסכום, והיא זו שמכרה את הקרקע וגבתה סכומים גבוהים יותר. כשהיא מגיעה לפצות, היא נותנת סכום שהוא פחות מחצי במכרז האחרון".
למעשה המדינה אינה עומדת בכללים שהציב בית המשפט העליון שקבע הלכה לפיה אם מפקיעים למישהו קרקע המדינה צריכה לתת 100 אחוז שווי הקרקע, והדבר אינו נעשה בחוק פינוי פיצוי, אומרת פרי-פז כהן.
הבסיס, לדבריה, להשוואת חוק פינוי פיצוי הוא חוק מפוני ימית ו"עסקים בחוק מפוני ימית פוצו בפיצוי גבוה לאין שיעור לעומת חוק פינוי