נשיא המדינה, מר משה קצב, קיים היום במשכנו טקס הוקרה והערכה לחוליית "עסק הביש" שפעלה בקהיר, במלאת 50 שנה לעלייתם לגרדום של ד"ר משה מרזוק ז"ל והמהנדס שמואל עזר ז"ל.
במהלך הטקס העניקו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה על שליחותם הביטחונית מטעם המדינה של קציני צה"ל, אסירי "עסק ביש": - סא"ל (מיל') מרסל ניניו, סא"ל (מיל') רוברט דסה, סא"ל (מיל') מאיר זעפרן, סא"ל ויקטור לוי ז"ל, סא"ל פיליפ נתנזון ז"ל, סא"ל מאיר מכס בינט ז"ל, רס"ן מאיר
מיוחס ז"ל.
לדברי הנשיא בטקס: "למעלה מיובל שנים חלפו מאז שקבוצת צעירים עזי רוח ואמיצים, בניה של הקהילה היהודית המפוארת ועתיקת היומין של מצרים, חניכי תנועות נוער ציוניות, יצאו לשליחות ביטחונית בפעילות סודית על פי הוראת ממשלת ישראל. חלקם שילמו בחייהם וחלקם בחירותם למשך שנים רבות לאחר תלאות וייסורים.
התקלה בעת ביצוע המשימה חשפה עננה כבדה בשמיה של מדינת ישראל ויצרה סביבה מבוכה קשה. מדינת ישראל נקלעה לאחד המשברים החמורים והקשים בתולדותיה. הדי הפרשה הכאובה עדיין מלווים את מדינת ישראל. הפרשה הקשה הזו יצרה מצד אחד את הכינוי "עסק הביש" מבחינה פוליטית, מוסרית וצבאית ומצד שני מדובר על תעוזה ואומץ לב של צעירים יהודים המסכנים חייהם בארץ אוייב. גם היום, לאחר 50 שנה, אין אנו יודעים את כל התשובות לפרשה. ששת הנידונים למאסר עם עבודת פרך חזרו ארצה חבולים פיזית אבל שמרו על חוסן נפשי".
הנשיא פנה אל אנשי החולייה שנכחו באולם ולבני המשפחות ואמר "אנו יודעים שהנכם נוצרים בלבכם כעס על הטיפול הכושל במבצע, על המחלוקות בממשלה ובמערכת הביטחון ועם זאת, המשכתם לגלות אחריות לממלכתיות ונאמנות לריבונות היהודית ומעולם לא התבטאתם בגנות המדינה. אנו פורעים היום חלק מהחוב לאלה שנותרו עמנו ולאלה שהלכו לעולמם. אני שמח להעניק לכם לאחר יובל שנים, בשם מדינת ישראל - לכם וליקירכם שאינם עמנו היום, אות הוקרה ותודה על נכונות לבצע שליחות בנאמנות למען העם והמדינה בארץ אוייב , הגדולה ביותר, שהייתה הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל."
בטקס השתתפו הרמטכ"ל, חכי"ם, ראשי המוסד והשב"כ לשעבר ובתוכם האלוף (מיל') מאיר עמית, מנכ"ל משרד הביטחון, אלופי צה"ל בעבר ובהווה, נציגי מערכת הביטחון, נידוני קהיר שנותרו בחייהם ובני משפחותיהם ומשפחות החללים.
ראשיתה של הפרשה בחששה של מדינת ישראל מפינוי הצבא הבריטי משליטתו בתעלת סואץ בשל תחושת הרגיעה. מדינת ישראל שיגרה את חוליית עסק הביש על מנת שאלה יבצעו חבלות במתקנים בריטיים במצרים ובכך יביאו לערעור היחסים בין בריטניה למצרים ולהשארתה של בריטניה בגבול עם ישראל. 13 חברי החולייה נלכדו כשמטען חבלה קטן התפוצץ בכיסו של אחד מחבריה, פיליפ נתנזון בכניסה לבית קולנוע בקהיר. בכך באה לקיצה תקופה שבמהלכה הטמינו השלושה עשר מטענים במקומות שונים ברחבי מצרים וביניהם בית הדואר המרכזי באלכסנדריה.
הממשל המצרי טען כי מקס בינט, הוא מפקד החולייה, זאת למרות שמאוחר יותר התברר כי כיהן רק כמקשר בין אנשיה. בינט התאבד בימי מעצר על מנת שלא יעלה בידי המצרים לדלות מפיו מידע בעינויים. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות, והועלו לגרדום בראשית שנת 1955. ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים.
סביב הפרשה, שהיתה נתונה תחת חיסיון חמור ביותר, הועלתה השאלה "מי נתן את ההוראה?" להפעיל אותה. ראש הממשלה משה שרת טען כי לא ידע על הוראת משלוח החולייה. שר הבטחון באותם ימים פנחס לבון טען גם הוא כי לא ידע דבר על הפעולה המתוכננת. זאת למרות עדויות של בכירי הצבא שההוראה הגיעה מלבון עצמו.
ההתלבטות בדבר "נותן ההוראה" הובילה להתפטרותו של בן גוריון. בן גוריון חזר לתפקיד שר הבטחון רק בעקבות פרישתו של שר הבטחון לבון ופיטורי ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי.
במהלך החקירה רגשה מערכת הבטחון והמערכת המדינית בשל שרשרת מסמכים מזוייפים, תיאומי עדויות ועוד. בראש וועדת החקירה עמד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל בעבר יעקב דורי היה חבר בה.
משך תקופה ארוכה התעלמה מדינת ישראל משלוחיה במצרים ומאוחר יותר אף ויתרה על אפשרויות להשבתם לישראל במסגרת חילופי שבויים. אחרי מבצע סיני התעלם הרמטכ"ל באותם ימים משה דיין מאנשי "הפרשה" ולא כלל אותם בחילופי השבויים. גם אחרי מלחמת ששת הימים ניסה משה דיין, אז שר הבטחון, למנוע את שחרורם של הכלואים במצרים בחילופי השבויים. רק מאמציו העיקשים של ראש המוסד דאז מאיר עמית הביא להשבתם לארץ בשנת 68'.
עם זאת יצויין כי מאז הגיעו לארץ התעלמה מדינת ישראל הרשמית מנוכחותם ומסיפורם, אולי כדי למנוע חיכוכים דיפלומטיים והעלאת הנושא שוב לסדר היום הדיפלומטי, של פרשה שנחשבה למביכה מבחינתה של ישראל.
היום, כאמור, עשתה מדינת ישראל צעד כדי לכפר על פשע ההתעלמות בטקס רשמי שבו הוענקו תעודות הוקרה לאנשי החולייה. (ר)
במהלך הטקס העניקו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה על שליחותם הביטחונית מטעם המדינה של קציני צה"ל, אסירי "עסק ביש": - סא"ל (מיל') מרסל ניניו, סא"ל (מיל') רוברט דסה, סא"ל (מיל') מאיר זעפרן, סא"ל ויקטור לוי ז"ל, סא"ל פיליפ נתנזון ז"ל, סא"ל מאיר מכס בינט ז"ל, רס"ן מאיר
מיוחס ז"ל.
לדברי הנשיא בטקס: "למעלה מיובל שנים חלפו מאז שקבוצת צעירים עזי רוח ואמיצים, בניה של הקהילה היהודית המפוארת ועתיקת היומין של מצרים, חניכי תנועות נוער ציוניות, יצאו לשליחות ביטחונית בפעילות סודית על פי הוראת ממשלת ישראל. חלקם שילמו בחייהם וחלקם בחירותם למשך שנים רבות לאחר תלאות וייסורים.
התקלה בעת ביצוע המשימה חשפה עננה כבדה בשמיה של מדינת ישראל ויצרה סביבה מבוכה קשה. מדינת ישראל נקלעה לאחד המשברים החמורים והקשים בתולדותיה. הדי הפרשה הכאובה עדיין מלווים את מדינת ישראל. הפרשה הקשה הזו יצרה מצד אחד את הכינוי "עסק הביש" מבחינה פוליטית, מוסרית וצבאית ומצד שני מדובר על תעוזה ואומץ לב של צעירים יהודים המסכנים חייהם בארץ אוייב. גם היום, לאחר 50 שנה, אין אנו יודעים את כל התשובות לפרשה. ששת הנידונים למאסר עם עבודת פרך חזרו ארצה חבולים פיזית אבל שמרו על חוסן נפשי".
הנשיא פנה אל אנשי החולייה שנכחו באולם ולבני המשפחות ואמר "אנו יודעים שהנכם נוצרים בלבכם כעס על הטיפול הכושל במבצע, על המחלוקות בממשלה ובמערכת הביטחון ועם זאת, המשכתם לגלות אחריות לממלכתיות ונאמנות לריבונות היהודית ומעולם לא התבטאתם בגנות המדינה. אנו פורעים היום חלק מהחוב לאלה שנותרו עמנו ולאלה שהלכו לעולמם. אני שמח להעניק לכם לאחר יובל שנים, בשם מדינת ישראל - לכם וליקירכם שאינם עמנו היום, אות הוקרה ותודה על נכונות לבצע שליחות בנאמנות למען העם והמדינה בארץ אוייב , הגדולה ביותר, שהייתה הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל."
בטקס השתתפו הרמטכ"ל, חכי"ם, ראשי המוסד והשב"כ לשעבר ובתוכם האלוף (מיל') מאיר עמית, מנכ"ל משרד הביטחון, אלופי צה"ל בעבר ובהווה, נציגי מערכת הביטחון, נידוני קהיר שנותרו בחייהם ובני משפחותיהם ומשפחות החללים.
ראשיתה של הפרשה בחששה של מדינת ישראל מפינוי הצבא הבריטי משליטתו בתעלת סואץ בשל תחושת הרגיעה. מדינת ישראל שיגרה את חוליית עסק הביש על מנת שאלה יבצעו חבלות במתקנים בריטיים במצרים ובכך יביאו לערעור היחסים בין בריטניה למצרים ולהשארתה של בריטניה בגבול עם ישראל. 13 חברי החולייה נלכדו כשמטען חבלה קטן התפוצץ בכיסו של אחד מחבריה, פיליפ נתנזון בכניסה לבית קולנוע בקהיר. בכך באה לקיצה תקופה שבמהלכה הטמינו השלושה עשר מטענים במקומות שונים ברחבי מצרים וביניהם בית הדואר המרכזי באלכסנדריה.
הממשל המצרי טען כי מקס בינט, הוא מפקד החולייה, זאת למרות שמאוחר יותר התברר כי כיהן רק כמקשר בין אנשיה. בינט התאבד בימי מעצר על מנת שלא יעלה בידי המצרים לדלות מפיו מידע בעינויים. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות, והועלו לגרדום בראשית שנת 1955. ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים.
סביב הפרשה, שהיתה נתונה תחת חיסיון חמור ביותר, הועלתה השאלה "מי נתן את ההוראה?" להפעיל אותה. ראש הממשלה משה שרת טען כי לא ידע על הוראת משלוח החולייה. שר הבטחון באותם ימים פנחס לבון טען גם הוא כי לא ידע דבר על הפעולה המתוכננת. זאת למרות עדויות של בכירי הצבא שההוראה הגיעה מלבון עצמו.
ההתלבטות בדבר "נותן ההוראה" הובילה להתפטרותו של בן גוריון. בן גוריון חזר לתפקיד שר הבטחון רק בעקבות פרישתו של שר הבטחון לבון ופיטורי ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי.
במהלך החקירה רגשה מערכת הבטחון והמערכת המדינית בשל שרשרת מסמכים מזוייפים, תיאומי עדויות ועוד. בראש וועדת החקירה עמד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל בעבר יעקב דורי היה חבר בה.
משך תקופה ארוכה התעלמה מדינת ישראל משלוחיה במצרים ומאוחר יותר אף ויתרה על אפשרויות להשבתם לישראל במסגרת חילופי שבויים. אחרי מבצע סיני התעלם הרמטכ"ל באותם ימים משה דיין מאנשי "הפרשה" ולא כלל אותם בחילופי השבויים. גם אחרי מלחמת ששת הימים ניסה משה דיין, אז שר הבטחון, למנוע את שחרורם של הכלואים במצרים בחילופי השבויים. רק מאמציו העיקשים של ראש המוסד דאז מאיר עמית הביא להשבתם לארץ בשנת 68'.
עם זאת יצויין כי מאז הגיעו לארץ התעלמה מדינת ישראל הרשמית מנוכחותם ומסיפורם, אולי כדי למנוע חיכוכים דיפלומטיים והעלאת הנושא שוב לסדר היום הדיפלומטי, של פרשה שנחשבה למביכה מבחינתה של ישראל.
היום, כאמור, עשתה מדינת ישראל צעד כדי לכפר על פשע ההתעלמות בטקס רשמי שבו הוענקו תעודות הוקרה לאנשי החולייה. (ר)