ביום שלישי ג' בניסן תועלה בגני טל הרצה ראשונה של ההפקה הסאטירית "קצה החבל", השופכת אור על חייהן של נשות גוש קטיף.
הבמאית, רבקה ויטריאול, סיפרה לכתבתנו רותי אברהם כי את ההצגה כתב אמנם דביר שרייבר מתיאטרון תאיר, אבל בפועל הובא הטקסט ל-12 השחקניות ש"גלגלו אותו על הלשון" והתווכחו עליו, והתגובות, לדבריה, נרשמו וחזרו אל "שולחן העבודה" שלה ושל ברוך גוטין הבמאי, וכך התגבש הטקסט הסופי.
למעשה, צופי ההצגה קצה החבל מוזמנים דווקא אל "מאחורי הקלעים" שכן מדובר בהצגה בתוך הצגה. ההצגה מעלה את שלבי הכנת הצגה על חייהן של 12 נשים מגוש קטיף בעזרתה של "במאית תל אביבית", המבקשת מהן להציג את מגוון הרגשות, הדילמות, והצחוקים סביב חייהן כנשים, רעיות, אמהות ובעלות מקצוע, וכן כאלו שעומדות להיות מגורשות מבתיהן.
בהצגה מתייחסות הנשים לקונפליקטים, לכאב שביחסה של החברה הישראלית, וגם למגוון הרגשות האופייני לחייה של כל אישה הנדרשת לבשל מרק ולטפל בילדים ללא קשר לפצמ"רים אם כאלה נורים.
באחת מהתמונות מגיעה שרה לתל אביב במשאית ירקות של גוש קטיף. על המשאית כתוב "גוש קטיף" ושרה פורקת את הארגזים. בתמונה משתתפות א', ב' ו ג' נשים תל אביביות צעירות וגם יהודית- אשה תל אביבית מבוגרת.
שרה נכנסת לבמה עם עגלה וארגזי ירקות ומיד אחריה מופיעה א' התל אביבית.
א: של מי האוטו שחונה שם?
שרה: שלי, למה מה קרה?
א: את חונה באדום לבן.
שרה: אני חונה לזמן קצר, אני פורקת סחורה.
א: זמן קצר? זה יעלה לך 150 ₪ לא חבל? מסתובב כאן פקח עירייה, כדאי שתצאי מהר.
נכנסות ב' וג', הולכות לאט ונעצרות במילים "גוש קטיף".
א: גוש קטיף?
שרה: כן. אני לא יכולה לחנות קילומטרים מפה.
א: אה עכשיו הכל ברור
שרה: מה ברור?
א: אדום לבן, ירוק לבן, ממילא זה לא משנה, אין לכם כללים.
שרה: מי זה לכם?
ב: חבל על הזמן לדבר עם מתנחלים
ג: עזבי אותה שתקבל דו"ח, עכשיו יהיה להם המון כסף
ב: על חשבון המדינה
ג: על חשבוני, אנחנו "הפראיירים"
א: והם עוד בוכים שדופקים אותם
שרה: אני לא חיה על חשבון אף אחד תראי בעצמך אני עובדת
ב': עובדת או לא עובדת זה לא קשור, אתם פשוט לא צריכים להיות שם זה שטח כבוש
שרה: ואיפה את גרה?
ב: אני גרה ביפו
שרה: אז גם את גרה בשטח כבוש, כשאני הגעתי לגוש קטיף לא היה שם אף אחד, אף ערבי, אפילו ציפורים לא היו שם. אין שטח כבוש יש ראש כבוש.
בהמשך..
ב: די מספיק, אתם מחזיקים את המדינה בגרון
ג: שלושים שנה אנו סובלים בגללכם
א: (שדרכה בינתיים בשלולית בוץ – בודקת את הנעל המלוכלכת), תסתכלו איך המדינה נראית בגללכם
ב ו ג': הנה הפקח בואי נרוץ לאוטו שלי לפני שיגיע
בתמונה אחרת מועלית הדילמה כיצד להתייחס למדינה כאשר מצד אחד שולחת את צה"ל לגרש את התושבים ומצד שני מגייסת אותם לשורותיו.
האירוע מתרחש בזמן "חזרה" להצגה. דקלה, בתה של תקומה נכנסת.
תקומה: דקלה מה את עושה כאן, בשעה כל כך מאוחרת, את צריכה לקום מוקדם מחר (לחוה) היא צריכה להגיע ללשכת גיוס בשמונה בבוקר.
גילה: שמעת פעם דבר כזה, שמזמינים מתגייסים כל כך מוקדם?
לאן את מתגייסת?
תקומה: לחיל הים
חוה: למה לא לשירות לאומי?
תקומה: כמה מריבות היו לנו על זה, כולן הולכות לשירות לאומי ורק הבת שלי צריכה להתגייס ולא סתם, לוחמת על סטול.
דקלה: סטיל, אמא, לא סטול, סטיל.
רחל: או אה זה משהו, תשעים אחוז נופלים עוד לפני הטירונות
תקומה: זה מה שאמרנו לה, אז מה תעשי?
דקלה: אמא..
תקומה: אז אם לא חיל הים היא רוצה מג"ב. מג"ב הבת העדינה שלי רוצה ללכת למג"ב
דקלה: אמא די, אני לא מתגייסת
דממה
תקומה: מה זאת אומרת, את לא מתגייסת?
דקלה: אני מוותרת על הצבא, החלטתי
תקומה: נו, סוף סוף אבל את צריכה לבדוק מהר מהר אפשרויות של שירות לאומי
דקלה: אני גם לא הולכת לשירות לאומי
תקומה: רגע רגע לא הבנתי, לא צבא ולא שירות לאומי – מה כן?
דקלה: כלום
תקומה: מה כלום?
דקלה: לא יודעת נלך לעזור לעם ישראל
במאית: או זה חידוש איפה בדיוק נמצא המקום הזה?
דלקה: אפילו אם אתן לך מפה את לא תמצאי כנראה
תקומה: רגע רגע, מי זה נלך?
דקלה: יש עוד כמה חבר'ה
רחל: כמו מי?
דקלה: ?
מרים: נו, מה את שותקת איזה חבר'ה?
דקלה: מה זה פה חקירת שב"כ?
תקומה: אולי בכל זאת תגידי לנו
דקלה: יש מספיק כאלה שלא רוצים לעלות על מדים כדי לעקור את ההורים שלהם מהבית
תקומה: טוב תעזבי, אז שירות לאומי
דקלה: אמא את לא מבינה, השלטון הכריז עלינו מלחמה, הצבא הוא הידיים שלו. אין לי שום כוונה לשתף איתם פעולה, המלחמה שלי עכשיו היא המאבק על הבית שלי.
בהמשך...
חוה: זו המדינה שלך והצבא שלך, גם את חלק מהכלל הזה
דקלה: כלל? מה לא הבנתם את הדרשה של הבמאית שלנו אין כלל, הוא מת, סליחה הוא עסוק בספורט ובינתיים הציונות גוססת וההתיישבות כמעט מתה.
אילת: אבל עם ישראל חי ונושם
רחל: זה נכון אבל בעוד כמה חודשים יגרשו אותך מהבית בפעם השניה
גילה: והלואי שזו תהיה הפעם האחרונה
תקומה: בשמחה גדולה באנו הנה
מרים: ומה יצא מזה, אני אפילו לא יודעת איפה אני אתקלח יום אחרי
גילה: את יכולה להיות רגועה 'הרוב יחליט'
רחל: וראש הממשלה הבטיח שיחבק אותך, לא?
מרים: תעשי לי טובה רק לא זה..
הבמאית, רבקה ויטריאול, סיפרה לכתבתנו רותי אברהם כי את ההצגה כתב אמנם דביר שרייבר מתיאטרון תאיר, אבל בפועל הובא הטקסט ל-12 השחקניות ש"גלגלו אותו על הלשון" והתווכחו עליו, והתגובות, לדבריה, נרשמו וחזרו אל "שולחן העבודה" שלה ושל ברוך גוטין הבמאי, וכך התגבש הטקסט הסופי.
למעשה, צופי ההצגה קצה החבל מוזמנים דווקא אל "מאחורי הקלעים" שכן מדובר בהצגה בתוך הצגה. ההצגה מעלה את שלבי הכנת הצגה על חייהן של 12 נשים מגוש קטיף בעזרתה של "במאית תל אביבית", המבקשת מהן להציג את מגוון הרגשות, הדילמות, והצחוקים סביב חייהן כנשים, רעיות, אמהות ובעלות מקצוע, וכן כאלו שעומדות להיות מגורשות מבתיהן.
בהצגה מתייחסות הנשים לקונפליקטים, לכאב שביחסה של החברה הישראלית, וגם למגוון הרגשות האופייני לחייה של כל אישה הנדרשת לבשל מרק ולטפל בילדים ללא קשר לפצמ"רים אם כאלה נורים.
באחת מהתמונות מגיעה שרה לתל אביב במשאית ירקות של גוש קטיף. על המשאית כתוב "גוש קטיף" ושרה פורקת את הארגזים. בתמונה משתתפות א', ב' ו ג' נשים תל אביביות צעירות וגם יהודית- אשה תל אביבית מבוגרת.
שרה נכנסת לבמה עם עגלה וארגזי ירקות ומיד אחריה מופיעה א' התל אביבית.
א: של מי האוטו שחונה שם?
שרה: שלי, למה מה קרה?
א: את חונה באדום לבן.
שרה: אני חונה לזמן קצר, אני פורקת סחורה.
א: זמן קצר? זה יעלה לך 150 ₪ לא חבל? מסתובב כאן פקח עירייה, כדאי שתצאי מהר.
נכנסות ב' וג', הולכות לאט ונעצרות במילים "גוש קטיף".
א: גוש קטיף?
שרה: כן. אני לא יכולה לחנות קילומטרים מפה.
א: אה עכשיו הכל ברור
שרה: מה ברור?
א: אדום לבן, ירוק לבן, ממילא זה לא משנה, אין לכם כללים.
שרה: מי זה לכם?
ב: חבל על הזמן לדבר עם מתנחלים
ג: עזבי אותה שתקבל דו"ח, עכשיו יהיה להם המון כסף
ב: על חשבון המדינה
ג: על חשבוני, אנחנו "הפראיירים"
א: והם עוד בוכים שדופקים אותם
שרה: אני לא חיה על חשבון אף אחד תראי בעצמך אני עובדת
ב': עובדת או לא עובדת זה לא קשור, אתם פשוט לא צריכים להיות שם זה שטח כבוש
שרה: ואיפה את גרה?
ב: אני גרה ביפו
שרה: אז גם את גרה בשטח כבוש, כשאני הגעתי לגוש קטיף לא היה שם אף אחד, אף ערבי, אפילו ציפורים לא היו שם. אין שטח כבוש יש ראש כבוש.
בהמשך..
ב: די מספיק, אתם מחזיקים את המדינה בגרון
ג: שלושים שנה אנו סובלים בגללכם
א: (שדרכה בינתיים בשלולית בוץ – בודקת את הנעל המלוכלכת), תסתכלו איך המדינה נראית בגללכם
ב ו ג': הנה הפקח בואי נרוץ לאוטו שלי לפני שיגיע
בתמונה אחרת מועלית הדילמה כיצד להתייחס למדינה כאשר מצד אחד שולחת את צה"ל לגרש את התושבים ומצד שני מגייסת אותם לשורותיו.
האירוע מתרחש בזמן "חזרה" להצגה. דקלה, בתה של תקומה נכנסת.
תקומה: דקלה מה את עושה כאן, בשעה כל כך מאוחרת, את צריכה לקום מוקדם מחר (לחוה) היא צריכה להגיע ללשכת גיוס בשמונה בבוקר.
גילה: שמעת פעם דבר כזה, שמזמינים מתגייסים כל כך מוקדם?
לאן את מתגייסת?
תקומה: לחיל הים
חוה: למה לא לשירות לאומי?
תקומה: כמה מריבות היו לנו על זה, כולן הולכות לשירות לאומי ורק הבת שלי צריכה להתגייס ולא סתם, לוחמת על סטול.
דקלה: סטיל, אמא, לא סטול, סטיל.
רחל: או אה זה משהו, תשעים אחוז נופלים עוד לפני הטירונות
תקומה: זה מה שאמרנו לה, אז מה תעשי?
דקלה: אמא..
תקומה: אז אם לא חיל הים היא רוצה מג"ב. מג"ב הבת העדינה שלי רוצה ללכת למג"ב
דקלה: אמא די, אני לא מתגייסת
דממה
תקומה: מה זאת אומרת, את לא מתגייסת?
דקלה: אני מוותרת על הצבא, החלטתי
תקומה: נו, סוף סוף אבל את צריכה לבדוק מהר מהר אפשרויות של שירות לאומי
דקלה: אני גם לא הולכת לשירות לאומי
תקומה: רגע רגע לא הבנתי, לא צבא ולא שירות לאומי – מה כן?
דקלה: כלום
תקומה: מה כלום?
דקלה: לא יודעת נלך לעזור לעם ישראל
במאית: או זה חידוש איפה בדיוק נמצא המקום הזה?
דלקה: אפילו אם אתן לך מפה את לא תמצאי כנראה
תקומה: רגע רגע, מי זה נלך?
דקלה: יש עוד כמה חבר'ה
רחל: כמו מי?
דקלה: ?
מרים: נו, מה את שותקת איזה חבר'ה?
דקלה: מה זה פה חקירת שב"כ?
תקומה: אולי בכל זאת תגידי לנו
דקלה: יש מספיק כאלה שלא רוצים לעלות על מדים כדי לעקור את ההורים שלהם מהבית
תקומה: טוב תעזבי, אז שירות לאומי
דקלה: אמא את לא מבינה, השלטון הכריז עלינו מלחמה, הצבא הוא הידיים שלו. אין לי שום כוונה לשתף איתם פעולה, המלחמה שלי עכשיו היא המאבק על הבית שלי.
בהמשך...
חוה: זו המדינה שלך והצבא שלך, גם את חלק מהכלל הזה
דקלה: כלל? מה לא הבנתם את הדרשה של הבמאית שלנו אין כלל, הוא מת, סליחה הוא עסוק בספורט ובינתיים הציונות גוססת וההתיישבות כמעט מתה.
אילת: אבל עם ישראל חי ונושם
רחל: זה נכון אבל בעוד כמה חודשים יגרשו אותך מהבית בפעם השניה
גילה: והלואי שזו תהיה הפעם האחרונה
תקומה: בשמחה גדולה באנו הנה
מרים: ומה יצא מזה, אני אפילו לא יודעת איפה אני אתקלח יום אחרי
גילה: את יכולה להיות רגועה 'הרוב יחליט'
רחל: וראש הממשלה הבטיח שיחבק אותך, לא?
מרים: תעשי לי טובה רק לא זה..