המצרים הביעו כעסם על תעודות ההוקרה שהעניקה מדינת ישראל לאנשי חוליית הפרשה שהתפוצצה בשנות החמישים, ובמשך למעלה מחמישים שנה זכתה להשתקה ציבורית על ידי ממשלות ישראל לדורותיהם.
כזכור, את תעודות ההוקרה העניקו נשיא המדינה משה קצב והרמטכ"ל רב אלוף משה יעלון.
לעומת הזעם המצרי, אומרים בישראל כי אין למצרים כל תואנה נגד הענקת תעודות ההוקרה וההכרה הציבורית באנשי 'עסק הביש', שכן פעילות החולייה התבצעה בימי המלחמה בין מצרים לישראל, ומן הסתם גם המצרים ניסו להחדיר לישראל מרגלים וביצעו בה פעילות עויינת.
כאן המקום להזכיר כי ראשיתה של הפרשה בחששה של מדינת ישראל מפינוי הצבא הבריטי משליטתו בתעלת סואץ בשל תחושת הרגיעה. מדינת ישראל שיגרה את חוליית עסק הביש על מנת שאלה יבצעו חבלות במתקנים בריטיים במצרים ובכך יביאו לערעור היחסים בין בריטניה למצרים ולהשארתה של בריטניה בגבול עם ישראל.
13 חברי החולייה נלכדו כשמטען חבלה קטן התפוצץ בכיסו של אחד מחבריה, פיליפ נתנזון בכניסה לבית קולנוע בקהיר. בכך באה לקיצה תקופה שבמהלכה הטמינו השלושה עשר מטענים במקומות שונים ברחבי מצרים וביניהם בית הדואר המרכזי באלכסנדריה.
הממשל המצרי טען כי מקס בינט, הוא מפקד החולייה, זאת למרות שמאוחר יותר התברר כי כיהן רק כמקשר בין אנשיה. בינט התאבד בימי מעצר על מנת שלא יעלה בידי המצרים לדלות מפיו מידע בעינויים. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות, והועלו לגרדום בראשית שנת 1955. ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים.
סביב הפרשה, שהוגדרה כנתונה בחיסיון חמור ביותר, הועלתה השאלה "מי נתן את ההוראה?" להפעיל את החוליה. ראש הממשלה משה שרת טען כי לא ידע על הוראת משלוח החולייה. שר הבטחון באותם ימים פנחס לבון טען גם הוא כי לא ידע דבר על הפעולה המתוכננת. זאת למרות עדויות של בכירי הצבא שההוראה הגיעה מלבון עצמו.
ההתלבטות בדבר "נותן ההוראה" הובילה להתפטרותו של בן גוריון. בן גוריון חזר לתפקיד שר הבטחון רק בעקבות פרישתו של שר הבטחון לבון ופיטורי ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי.
במהלך החקירה רגשה מערכת הבטחון והמערכת המדינית בשל שרשרת מסמכים מזוייפים, תיאומי עדויות ועוד. בראש וועדת החקירה עמד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל בעבר יעקב דורי היה חבר בה.
משך תקופה ארוכה התעלמה מדינת ישראל משלוחיה במצרים ומאוחר יותר אף ויתרה על אפשרויות להשבתם לישראל במסגרת חילופי שבויים. אחרי מבצע סיני התעלם הרמטכ"ל באותם ימים משה דיין מאנשי "הפרשה" ולא כלל אותם בחילופי השבויים. גם אחרי מלחמת ששת הימים ניסה משה דיין, אז שר הבטחון, למנוע את שחרורם של הכלואים במצרים בחילופי השבויים. רק מאמציו העיקשים של ראש המוסד דאז מאיר עמית הביא להשבתם לארץ בשנת 68'.
עם זאת יצויין כי מאז הגיעו לארץ התעלמה מדינת ישראל הרשמית מנוכחותם ומסיפורם, אולי כדי למנוע חיכוכים דיפלומטיים והעלאת הנושא שוב לסדר היום הדיפלומטי של פרשה שנחשבה למביכה מבחינתה של ישראל.
(ש)
כזכור, את תעודות ההוקרה העניקו נשיא המדינה משה קצב והרמטכ"ל רב אלוף משה יעלון.
לעומת הזעם המצרי, אומרים בישראל כי אין למצרים כל תואנה נגד הענקת תעודות ההוקרה וההכרה הציבורית באנשי 'עסק הביש', שכן פעילות החולייה התבצעה בימי המלחמה בין מצרים לישראל, ומן הסתם גם המצרים ניסו להחדיר לישראל מרגלים וביצעו בה פעילות עויינת.
כאן המקום להזכיר כי ראשיתה של הפרשה בחששה של מדינת ישראל מפינוי הצבא הבריטי משליטתו בתעלת סואץ בשל תחושת הרגיעה. מדינת ישראל שיגרה את חוליית עסק הביש על מנת שאלה יבצעו חבלות במתקנים בריטיים במצרים ובכך יביאו לערעור היחסים בין בריטניה למצרים ולהשארתה של בריטניה בגבול עם ישראל.
13 חברי החולייה נלכדו כשמטען חבלה קטן התפוצץ בכיסו של אחד מחבריה, פיליפ נתנזון בכניסה לבית קולנוע בקהיר. בכך באה לקיצה תקופה שבמהלכה הטמינו השלושה עשר מטענים במקומות שונים ברחבי מצרים וביניהם בית הדואר המרכזי באלכסנדריה.
הממשל המצרי טען כי מקס בינט, הוא מפקד החולייה, זאת למרות שמאוחר יותר התברר כי כיהן רק כמקשר בין אנשיה. בינט התאבד בימי מעצר על מנת שלא יעלה בידי המצרים לדלות מפיו מידע בעינויים. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות, והועלו לגרדום בראשית שנת 1955. ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים.
סביב הפרשה, שהוגדרה כנתונה בחיסיון חמור ביותר, הועלתה השאלה "מי נתן את ההוראה?" להפעיל את החוליה. ראש הממשלה משה שרת טען כי לא ידע על הוראת משלוח החולייה. שר הבטחון באותם ימים פנחס לבון טען גם הוא כי לא ידע דבר על הפעולה המתוכננת. זאת למרות עדויות של בכירי הצבא שההוראה הגיעה מלבון עצמו.
ההתלבטות בדבר "נותן ההוראה" הובילה להתפטרותו של בן גוריון. בן גוריון חזר לתפקיד שר הבטחון רק בעקבות פרישתו של שר הבטחון לבון ופיטורי ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי.
במהלך החקירה רגשה מערכת הבטחון והמערכת המדינית בשל שרשרת מסמכים מזוייפים, תיאומי עדויות ועוד. בראש וועדת החקירה עמד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל בעבר יעקב דורי היה חבר בה.
משך תקופה ארוכה התעלמה מדינת ישראל משלוחיה במצרים ומאוחר יותר אף ויתרה על אפשרויות להשבתם לישראל במסגרת חילופי שבויים. אחרי מבצע סיני התעלם הרמטכ"ל באותם ימים משה דיין מאנשי "הפרשה" ולא כלל אותם בחילופי השבויים. גם אחרי מלחמת ששת הימים ניסה משה דיין, אז שר הבטחון, למנוע את שחרורם של הכלואים במצרים בחילופי השבויים. רק מאמציו העיקשים של ראש המוסד דאז מאיר עמית הביא להשבתם לארץ בשנת 68'.
עם זאת יצויין כי מאז הגיעו לארץ התעלמה מדינת ישראל הרשמית מנוכחותם ומסיפורם, אולי כדי למנוע חיכוכים דיפלומטיים והעלאת הנושא שוב לסדר היום הדיפלומטי של פרשה שנחשבה למביכה מבחינתה של ישראל.
(ש)