זו אינה הקבוצה היחידה שבאה לגוש קטיף. מזה זמן מה עוקפים הקיבוצניקים את התקשורת ובאים לעמוד על תחושותיהם של אנשי גוש קטיף מקרוב. שתי קבוצות מקיבוץ כפר רופין סיירו כבר בגוש קטיף.
גלי הרפז, סטודנטית לתקשורת ומדעי המדינה במכללת עמק הירדן ורכזת נעורים במעוז חיים, ובעבר מש"קית חינוך בחבל עזה, יזמה את הסיור של החניכים שלה, בני הנוער מקיבוץ מעוז חיים, לגוש קטיף. בראיון לכתבתנו רותי אברהם אמרה הרפז כי נרתמה לענין משום שזיהתה "גישות קוטביות" אצל בני הנוער ביחס לגוש קטיף, אך הן ניזונו בעיקר מהתקשורת ומעמדות ההורים.
חלק מבני הנוער "הביעו התנגדות נחרצת לתושבי הגוש ופינוי בכל מחיר, וחלקם דברו על מאבק נחרץ נגד הפינוי אפילו במחיר של 'השלכת הערבים לים', אבל מעטים נקטו בגישה דואלית ומורכבת", אמרה הרפז.
היא החלה לארגן את הסיור כדי שהנוער יתרשם בעצמו מהאנשים והמקום אך בהתנגדות נתקלה דווקא מכיוון הורי הנערים שהביעו חשש כי "עמדות ילדיהם ישתנו לרעה או ייעשו קיצוניות יותר לאחר מפגש עם המתנחלים". "אני חושבת שישנה תחושה בקרב הורים מסוימים שהתהליך אינו 'תמים' אלא יש לו כוונות להכווין את הילדים לחשוב בכיוון מסוים. אני בטוחה שעם התבשלות התהליך נראה יותר הבנה ותמיכה כי 'ידע מוריד פחד'", אמרה הרפז.
הנערים היא מוסיפה, יתגייסו בעוד שנה שנתיים ו"אין סיבה שלא ייחשפו למציאות בשטח ולא רק באמצעות התקשורת".
כשעלה הרעיון מספרת הרפז, הופתעו בני הנוער אך לאחר זמן מה כשרעיון התבשל נראה כי רובם רוצים מאד לצאת לסיור בעיקר מתוך סקרנות "מה זה המקום הזה שכל הזמן מדברים עליו". אין ספק אומרת הרפז "שהענין העלה את ההתנתקות לסדר יומם של נוער שרובו היה עסוק בשגרת חיים שונה לחלוטין".
הסיור לדבריה לא נועד לשנות לכיוון כלשהו את עמדת הילדים "אני מחנכת את הילדים לחשוב לבד. כל עוד יש לך דעה מבוססת על הגיון, למידה והבנה אמיתית – אשמח לשמוע. אין לי שום בעיה עם דעות כל עוד הן מנומקות. אני מעריכה כל דעה ודעה, אבל שוללת דעות שהן סיסמאות שמדברים עליהן בתקשורת בבחינת
'פליטה' ללא אבחנה, משפטים של מניפולציות למיניהן שעובדים על האדם הפשוט שלא מכיר, יודע ומבין".
בהתייחסה לחרדת ההורים מפני שינוי בעמדת ילדיהם אומרת הרפז כי היא מניחה שלכל אב ואם, במעוז חיים כמו בגוש קטיף, נוח שילדם חושב כמוהם "זה מרגיש יותר בטוח ונכון, ומצב הפוך מפחיד ומרתיע". עם זאת היא מדגישה, ההורים בקיבוץ אינם עיוורים ורואים את ההשפעות השונות על ילדיהם, החל מתכניות טלויזיה רדודות דרך חומר לימוד בבית ספר (שלעיתים מכוון גם הוא לדיעות למיניהן) ועד תכניות כמו חדשות ועיתונים. ההורים לא מנסים לכפות דעות על ילדיהם אלא שעדיין לא סומכים עליהם מספיק על מנת לתת להם את החופש לבחור באמת את הדרך הנכונה, היא אומרת.
הרפז מוסיפה כי התופעה שבה אנשים 'הולכים' ונשבים במילים וסיסמאות בלי לבחון ולהתענין, מעוררת בה כעס. "אני חושבת שהתקשורת במקום לאנשים לחשוב גורמת להם לאכול 'מזון סינטתי לעוס'". הילדים לדבריה ניזונים בנושא ההתנתקות מהבית, מההורים, מהטלויזיה עתונים ועוד, אבל כיון שמדובר בנושא מאד מורכב הם לא בקיאים בפרטי פרטים "בואי נהיה כנים זה לא ממש בראש סדר היום שלהם..כל שיחה בנוגע לענין פותחת להם ערוצי מחשבה חדשים, אבל באותו כיוון שמכוונים אותם לחשוב".
המטרה שלי היא אומרת, שהילדים ילמדו לפתח דעות על סמך היכרות וידע אמיתי ולא לפי מה שהם שמעו שאמרו בחדשות. ואם אין להם ידע שיקראו, שישאלו, יקשיבו, ידונו ורק אז יחליטו לאן הם פונים.
למעשה, הנושא אינו ההתנתקות - כן או לא. המסר הכי חשוב מכל התהליך הוא החשיבה העצמאית ולא דרך גורמים המעבירים לנו מסרים מעובדים למיניהם".
גלי הרפז, סטודנטית לתקשורת ומדעי המדינה במכללת עמק הירדן ורכזת נעורים במעוז חיים, ובעבר מש"קית חינוך בחבל עזה, יזמה את הסיור של החניכים שלה, בני הנוער מקיבוץ מעוז חיים, לגוש קטיף. בראיון לכתבתנו רותי אברהם אמרה הרפז כי נרתמה לענין משום שזיהתה "גישות קוטביות" אצל בני הנוער ביחס לגוש קטיף, אך הן ניזונו בעיקר מהתקשורת ומעמדות ההורים.
חלק מבני הנוער "הביעו התנגדות נחרצת לתושבי הגוש ופינוי בכל מחיר, וחלקם דברו על מאבק נחרץ נגד הפינוי אפילו במחיר של 'השלכת הערבים לים', אבל מעטים נקטו בגישה דואלית ומורכבת", אמרה הרפז.
היא החלה לארגן את הסיור כדי שהנוער יתרשם בעצמו מהאנשים והמקום אך בהתנגדות נתקלה דווקא מכיוון הורי הנערים שהביעו חשש כי "עמדות ילדיהם ישתנו לרעה או ייעשו קיצוניות יותר לאחר מפגש עם המתנחלים". "אני חושבת שישנה תחושה בקרב הורים מסוימים שהתהליך אינו 'תמים' אלא יש לו כוונות להכווין את הילדים לחשוב בכיוון מסוים. אני בטוחה שעם התבשלות התהליך נראה יותר הבנה ותמיכה כי 'ידע מוריד פחד'", אמרה הרפז.
הנערים היא מוסיפה, יתגייסו בעוד שנה שנתיים ו"אין סיבה שלא ייחשפו למציאות בשטח ולא רק באמצעות התקשורת".
כשעלה הרעיון מספרת הרפז, הופתעו בני הנוער אך לאחר זמן מה כשרעיון התבשל נראה כי רובם רוצים מאד לצאת לסיור בעיקר מתוך סקרנות "מה זה המקום הזה שכל הזמן מדברים עליו". אין ספק אומרת הרפז "שהענין העלה את ההתנתקות לסדר יומם של נוער שרובו היה עסוק בשגרת חיים שונה לחלוטין".
הסיור לדבריה לא נועד לשנות לכיוון כלשהו את עמדת הילדים "אני מחנכת את הילדים לחשוב לבד. כל עוד יש לך דעה מבוססת על הגיון, למידה והבנה אמיתית – אשמח לשמוע. אין לי שום בעיה עם דעות כל עוד הן מנומקות. אני מעריכה כל דעה ודעה, אבל שוללת דעות שהן סיסמאות שמדברים עליהן בתקשורת בבחינת
'פליטה' ללא אבחנה, משפטים של מניפולציות למיניהן שעובדים על האדם הפשוט שלא מכיר, יודע ומבין".
בהתייחסה לחרדת ההורים מפני שינוי בעמדת ילדיהם אומרת הרפז כי היא מניחה שלכל אב ואם, במעוז חיים כמו בגוש קטיף, נוח שילדם חושב כמוהם "זה מרגיש יותר בטוח ונכון, ומצב הפוך מפחיד ומרתיע". עם זאת היא מדגישה, ההורים בקיבוץ אינם עיוורים ורואים את ההשפעות השונות על ילדיהם, החל מתכניות טלויזיה רדודות דרך חומר לימוד בבית ספר (שלעיתים מכוון גם הוא לדיעות למיניהן) ועד תכניות כמו חדשות ועיתונים. ההורים לא מנסים לכפות דעות על ילדיהם אלא שעדיין לא סומכים עליהם מספיק על מנת לתת להם את החופש לבחור באמת את הדרך הנכונה, היא אומרת.
הרפז מוסיפה כי התופעה שבה אנשים 'הולכים' ונשבים במילים וסיסמאות בלי לבחון ולהתענין, מעוררת בה כעס. "אני חושבת שהתקשורת במקום לאנשים לחשוב גורמת להם לאכול 'מזון סינטתי לעוס'". הילדים לדבריה ניזונים בנושא ההתנתקות מהבית, מההורים, מהטלויזיה עתונים ועוד, אבל כיון שמדובר בנושא מאד מורכב הם לא בקיאים בפרטי פרטים "בואי נהיה כנים זה לא ממש בראש סדר היום שלהם..כל שיחה בנוגע לענין פותחת להם ערוצי מחשבה חדשים, אבל באותו כיוון שמכוונים אותם לחשוב".
המטרה שלי היא אומרת, שהילדים ילמדו לפתח דעות על סמך היכרות וידע אמיתי ולא לפי מה שהם שמעו שאמרו בחדשות. ואם אין להם ידע שיקראו, שישאלו, יקשיבו, ידונו ורק אז יחליטו לאן הם פונים.
למעשה, הנושא אינו ההתנתקות - כן או לא. המסר הכי חשוב מכל התהליך הוא החשיבה העצמאית ולא דרך גורמים המעבירים לנו מסרים מעובדים למיניהם".