"ישראל סובלת מסימפטום של אי הבנת המתרחש בוושינגטון. זה מתחיל בדרג הממשלתי ומחלחל לציבור הרחב. הכותרת מדברות על סיוע אמריקני נדיב אבל מי שמכיר את מבנה השלטון בארה"ב יודע שלנשיא אין קופה קטנה. הקונגרס הוא בעל המאה ורק הוא זה שיכול לחלק תקציבים. נוסף על כך, הכלכלה האמריקנית במצב בלתי משופר. יש גירעון של 500 מיליארד דולר בגלל המלחמות בעירק, אפגניסטן ובורמה. צרכי ביטחון הפנים הולכים ומתרבים. הידידים המובהקים ביותר של ישראל מבקשים ממנה שלא להפנות בקשה לסיוע כי לפנטגון פשוט נגמר הכסף. כעת בא בוש ואומר ש'יבחן בהבנה את בקשת הסיוע'. זה ממש לא אומר שהכסף יגיע לבנק. אפשר להיזכר, למשל, בהבטחה של הנשיא קליטון לברק, לפני 5 שנים, להעביר 800 מיליון דולר כפיצוי על הנסיגה מלבנון. עד היום לא הגיע סנט אחד מהסכום הזה".

אטינגר אינו מתרשם מההצהרה החוזרת של בוש בדבר ה"התחשבות בשינויים הדמוגרפים". הוא מציין כי הצהרות כאלה ואף חיוביות יותר הושמעו בשנים עברו על ידי נשיאים אמריקניים אך גם להן לא היה תוקף כל עוד אושררו על ידי הקונגרס.

"הקונגרס לא הפך את החלטת הנשיא למחייבת אלא הסתפק ב'הצהרה בלתי מחייבת' החוזרת על דברי הנשיא. נוסף על כך, באו ההצהרות של רייס וכעת של בוש התובעות מישראל להקפיא כל ההתנחלויות - והנשיא הדגיש שמדובר בכל ההתנחלויות. מה בין זה ובין ההתחייבויות להכרה בגושים הגדולים? מי שחשב שההתנתקות תביא דיוודנד מגלה היום שהתקווה הזו הייתה משוללת יסוד".

בנושא אחד אטינגר דווקא מאמין לשרון והוא החשיבות המועטה שמייחס בוש לסוגיית ההתנחלויות. "זה נושא שולי בסדר היום האמריקני. בחדרי חדרים מדברים בעיקר על הגרעין האיראני, על הטרור האסלאמי ועל התמודדות עם טילים בליסטיים. זה מה שמעניין את האמריקנים ולכן נכון שהיחסים לא הורעו בגלל ההתנחלויות. המגרש הביתי הוא האיומים המשותפים על ארה"ב וישראל".