בתום פגישתם של הנשיא בוש ורה"מ שרון בחוותו של בוש בטקסס, אמר הנשיא בוש כי במו"מ להסכמי הקבע תוכר מציאותם של "מרכזי אוכלוסיה ישראליים עיקריים הקיימים בשטח", המונעים חזרה לקוי הפסקת האש ב-1949, קרי שכונותיה המזרחיות והצפוניות של ירושלים.

בוש אמר: "אין זה אפשרי לצפות כי תוצאות הסכמי הקבע יהיו נסיגה מלאה וכוללת לקוי הפסקת האש ב 1949. ניתן להגיע להסכם קבע על בסיס שינויים מוסכמים שישקפו מציאות זו וזוהי העמדה האמריקנית".

כתבתנו רותי אברהם מציינת כי בוש הוסיף ש"ישראל זקוקה לגבולות בטוחים ומוכרים כחלק מהסכמי הקבע ואלו יעוצבו במהלך מו"מ בין שני הצדדים, בהתאם להחלטות האו"ם 242 ו 338".

משמעות דבריו של הנשיא האמריקאי הם כי בהסכמתו לקיומם של מרכזי אוכלוסיה ישראליים אין הוא מתייחס לגושי התנחלויות ביו"ש, עליהם דיבר ראש הממשלה שרון, אלא לחריגות מגבולות 49', כמו השכונות הירושלמיות: רמות וגבעת זאב.

יצויין כי ארה"ב לא הכירה בהחלתו של החוק הישראלי על "מזרח" ירושלים וכי קוי הפסקת האש משנת 49 עימם הודיע בוש כי הוא מוכן "להשלים", הם קוי הגבול הזמניים שנוצרו בעקבות מלחמת השחרור והם מעוגנים ב"הסכמי רודוס ".

על מנת להבהיר את מונחי הסכם רודוס מציינת כתבתנו כי מדובר בהסכמים שבין השאר קובעים ש"רצועת עזה הופכת לשטח כיבוש מצרי, ואזור מפורז נקבע בצד הישראלי באל-אאוג'ה (ניצנה)". ההסכם עם ירדן קבע את "הקו הירוק שהפריד בין ישראל לשטחים בגדה המערבית". במסגרת ההסכם עם ירדן נקבעה גם הקמתה של ועדה מיוחדת שתפקידה לפתור בעיות שונות הקשורות בירושלים, "לרבות הגישה של יהודים לכותל ומעבר לבנייני האוניברסיטה העברית ובית החולים על הר הצופים". הועדה מעולם לא הוקמה.

במידה ואכן נשיא ארצות הברית רואה בהסכמי רודוס בסיס לגבולותיה הקבועים של ישראל, והמחווה לשרון מסתכמת בהסכמה לשכונותיה הצפוניות של ירושלים בלבד, הרי שהתמונה שונה לחלוטין מזו שמנסים אנשי לשכת ראש הממשלה לצייר.