כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בניו יורק טיימס מובא סיפורן של משפחות בלוך-באוואר ופיק, מאוסטריה שהיו לפני מלחמת העולם השניה בעליה של חברה לייצור סוכר מהגדולות במדינה.
שמונה ימים לפני שהיטלר ימ"ש סיפח את אוסטריה, במרץ 38, מיהרו ראשי המשפחות, שראו את הנולד, לשוויצריה ופתחו לחברה חשבון נאמנות בבנק. אך מאמציהם להציל את רכושם עלו בתוהו משום שהבנק מכר את החברה באופן בלתי חוקי תוך מעילה באמון לקוחותיו. החברה נמכרה ל"יקיר" המשטר הנאצי.
ב 22 בדצמבר 1938 שיגר הבנק לבעלי החברה מכתב שבו נימק את מעשיו בכך ש"המצב השתנה".
כאמור אתמול, בעבור 67 שנים, פסק השופט הפדרלי אדווארד קורמן לפצות את המשפחות בלוך-באוור ופיק ולהעניק להן 21.8 מיליון דולר.
העתון מציין כי במשפט נחשפו הפעולות שביצעו הבנקים השוויצריים, כסיוע למשטר הנאצי וכיצד נעשה הדבר תחת כיסוי והסוואה של טרמינולוגיה חשבונאית, משפטית ובנקאית. מהמשפט עולה כי חברת הסוכר "נמכרה" באמצעות כליאתו של אחד מבני המשפחה על ידי הגסטאפו, ושחרורו רק לאחר "הסכמתו" להעביר את מניותיו לידי הנאצים. באמצעות תרגיל שבמהלכו נערך מיסוי כוזב לחברה, הורד ערכה על ידי הנאצים ובכך נסללה הדרך ל"רכישתה" במחיר נמוך על ידי מקורבי הנאצים.
בית המשפט קבע כי מכירת החברה לא היתה חוקית אך לא ניתן הסבר למניעי הבנק. עם זאת בהחלטה מתייחס בית המשפט למזכר של הבנק מאותה התקופה, שנחשף ב 02 על ידי הועדה שוויצרית שהוקמה לצורך בדיקת פעילות הבנקים בתקופת המלחמה.
במזכר משנת 1939 נכתב כי הוצאת כספים מחשבון באמצעות איומים בעייתית משפטית ומוסרית ויחד עם זאת "לבנק יש אינטרסים חשובים בגרמניה ויש להמנע מחיכוך ואי נעימות ככל הניתן".
בית המשפט הפדרלי ציין כי מקרה חברת הסוכר של בלוך-באוואר הוא "דוגמא לבגידתם רחבת המימדים של הבנקים השוויצריים בלקוחותיהם היהודים בתקופת השואה".
שמונה ימים לפני שהיטלר ימ"ש סיפח את אוסטריה, במרץ 38, מיהרו ראשי המשפחות, שראו את הנולד, לשוויצריה ופתחו לחברה חשבון נאמנות בבנק. אך מאמציהם להציל את רכושם עלו בתוהו משום שהבנק מכר את החברה באופן בלתי חוקי תוך מעילה באמון לקוחותיו. החברה נמכרה ל"יקיר" המשטר הנאצי.
ב 22 בדצמבר 1938 שיגר הבנק לבעלי החברה מכתב שבו נימק את מעשיו בכך ש"המצב השתנה".
כאמור אתמול, בעבור 67 שנים, פסק השופט הפדרלי אדווארד קורמן לפצות את המשפחות בלוך-באוור ופיק ולהעניק להן 21.8 מיליון דולר.
העתון מציין כי במשפט נחשפו הפעולות שביצעו הבנקים השוויצריים, כסיוע למשטר הנאצי וכיצד נעשה הדבר תחת כיסוי והסוואה של טרמינולוגיה חשבונאית, משפטית ובנקאית. מהמשפט עולה כי חברת הסוכר "נמכרה" באמצעות כליאתו של אחד מבני המשפחה על ידי הגסטאפו, ושחרורו רק לאחר "הסכמתו" להעביר את מניותיו לידי הנאצים. באמצעות תרגיל שבמהלכו נערך מיסוי כוזב לחברה, הורד ערכה על ידי הנאצים ובכך נסללה הדרך ל"רכישתה" במחיר נמוך על ידי מקורבי הנאצים.
בית המשפט קבע כי מכירת החברה לא היתה חוקית אך לא ניתן הסבר למניעי הבנק. עם זאת בהחלטה מתייחס בית המשפט למזכר של הבנק מאותה התקופה, שנחשף ב 02 על ידי הועדה שוויצרית שהוקמה לצורך בדיקת פעילות הבנקים בתקופת המלחמה.
במזכר משנת 1939 נכתב כי הוצאת כספים מחשבון באמצעות איומים בעייתית משפטית ומוסרית ויחד עם זאת "לבנק יש אינטרסים חשובים בגרמניה ויש להמנע מחיכוך ואי נעימות ככל הניתן".
בית המשפט הפדרלי ציין כי מקרה חברת הסוכר של בלוך-באוואר הוא "דוגמא לבגידתם רחבת המימדים של הבנקים השוויצריים בלקוחותיהם היהודים בתקופת השואה".