מדובר בעתירה שהגישו 9 סוחרים ערבים שחנויותיהם נמצאות מתחת למתחם בית הדסה. במתחם מתגוררות כ- 30 משפחות, המונות כ- 200 אנשים, וכן פועל גן ילדים לגיל הרך ומוזיאון. מתחם "בית הדסה" מצוי מעל לרחוב השאלאלה הקטנה, אשר שופץ ואוכלס לפני שנים, עם שובו של הישוב היהודי למקום.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי השופטים בייניש ריבלין ולוי קבעו כי השיקולים להוצאת צו המורה על סגירת חנויות של ערבים בחברון "אינם חורגים ממתחם שיקול הדעת הסביר", וכי נעשה איזון ראוי בין הצורך להגן על חיי התושבים היהודים לבין הצורך לצמצם את הפגיעה בפרנסתם של התושבים הערבים. "סגירת החנויות היא אמצעי מידתי וסביר לנוכח שיקולי הביטחון".
אייזנקוט מסר לבית המשפט תצהיר ובו הוא מפרט את המצב הבטחוני בחברון שבשלו הוא מתנגד לפתיחת החנויות. הוא כתב: " האיומים הנשקפים כיום לכוחות צה"ל ולתושבים הישראלים המתגוררים בעיר הינם חמורים...פעילות ארגוני הטרור הפלסטינים, לרבות בעיר חברון, הינה אינטנסיבית וחמורה... מתחילת אירועי הלחימה בספטמבר 2000 שורר בעיר חברון, ובעיקר באזור בו מתגוררות האוכלוסיה הישראלית והאוכלוסיה הפלסטינית זו לצד זו, מצב ביטחוני מיוחד, המתאפיין באירועי טרור ולחימה בהיקף נרחב, לרבות שורה ארוכה של פיגועים באזור נשוא העתירה.
פעילות הטרור בחברון יצרה איומים יום יומיים על האזרחים הישראלים הגרים בחברון ועל כוחות הצבא והמשטרה במקום ואף גבתה כבר מחיר דמים כבד... במהלך תקופת העימות הנוכחי נעשה שימוש על ידי ארגוני הטרור הפלשתינים במטענים בהיקף נרחב על מנת לפגוע במבנים ובנפש, הן בשטחי רצועת עזה והן בשטחי יהודה ושומרון. בתחום העיר חברון פועלות חוליות של ארגוני טרור, המבקשות להוציא פיגועים קטלניים אל הפועל וכי חוליות אלה עושות כל העת שימוש בחומרי חבלה בהיקף ניכר, בין היתר, לצורך הכנתן של חגורות נפץ. לפיכך תשתיות הטרור הפעילות כיום בעיר חברון הינן בעלות יכולות ומוכנות לייצר חומרי נפץ בהיקף ניכר ולעשות בהם שימוש על מנת לפגע בנפש. עובדה זו מעצימה את החשש מפני החדרת חומרי נפץ לחנויות שמתחת ליסודות מתחם 'בית הדסה'", דברי תא"ל אייזנקוט.
במהלך המשפט התברר כי מדובר בחנויות שאינן בבעלותם של הערבים. אייזנקוט ציין כי מדובר בחנויות שהן בבעלות הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש במנהל האזרחי והן הושכרו בעבר לערבים אך השכירות פסקה בשנת 1986 ו"מאותו מועד ועד ההחלטה על סגירתן, נעשה בהן שימוש על ידי התושבים הפלשתינים ללא קבלת אישור כדין ובלי ששולמו על ידם דמי שכירות". הערבים טענו מנגד כי אמנם אינם בעליהן של החנויות אך מאחר שהם מחזיקים בהן שנים רבות "יש להכיר בהם כדיירים מוגנים".
השופטים ציינו כי נושא זה אינו במסגרת העתירה ולכן לא יכריעו בו אך "מניחים אנו לטובת העותרים, מבלי להכריע בדבר, כי לעותרים יש זכות לעשות שימוש בחנויות האמורות לצורכי מסחר מכוח החזקתם הממושכת וכי זכות זו נפגעה כתוצאה מהחלטת המפקד הצבאי על סגירתן".
השופטים הוסיפו לסיכום החלטתם: "עד שתתאפשר פתיחתן מחדש של החנויות, ראוי לשקול מתן פיצוי לעותרים (הערבים ר.א.) בגין הנזקים הנגרמים להם מסגירת החנויות".
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי השופטים בייניש ריבלין ולוי קבעו כי השיקולים להוצאת צו המורה על סגירת חנויות של ערבים בחברון "אינם חורגים ממתחם שיקול הדעת הסביר", וכי נעשה איזון ראוי בין הצורך להגן על חיי התושבים היהודים לבין הצורך לצמצם את הפגיעה בפרנסתם של התושבים הערבים. "סגירת החנויות היא אמצעי מידתי וסביר לנוכח שיקולי הביטחון".
אייזנקוט מסר לבית המשפט תצהיר ובו הוא מפרט את המצב הבטחוני בחברון שבשלו הוא מתנגד לפתיחת החנויות. הוא כתב: " האיומים הנשקפים כיום לכוחות צה"ל ולתושבים הישראלים המתגוררים בעיר הינם חמורים...פעילות ארגוני הטרור הפלסטינים, לרבות בעיר חברון, הינה אינטנסיבית וחמורה... מתחילת אירועי הלחימה בספטמבר 2000 שורר בעיר חברון, ובעיקר באזור בו מתגוררות האוכלוסיה הישראלית והאוכלוסיה הפלסטינית זו לצד זו, מצב ביטחוני מיוחד, המתאפיין באירועי טרור ולחימה בהיקף נרחב, לרבות שורה ארוכה של פיגועים באזור נשוא העתירה.
פעילות הטרור בחברון יצרה איומים יום יומיים על האזרחים הישראלים הגרים בחברון ועל כוחות הצבא והמשטרה במקום ואף גבתה כבר מחיר דמים כבד... במהלך תקופת העימות הנוכחי נעשה שימוש על ידי ארגוני הטרור הפלשתינים במטענים בהיקף נרחב על מנת לפגוע במבנים ובנפש, הן בשטחי רצועת עזה והן בשטחי יהודה ושומרון. בתחום העיר חברון פועלות חוליות של ארגוני טרור, המבקשות להוציא פיגועים קטלניים אל הפועל וכי חוליות אלה עושות כל העת שימוש בחומרי חבלה בהיקף ניכר, בין היתר, לצורך הכנתן של חגורות נפץ. לפיכך תשתיות הטרור הפעילות כיום בעיר חברון הינן בעלות יכולות ומוכנות לייצר חומרי נפץ בהיקף ניכר ולעשות בהם שימוש על מנת לפגע בנפש. עובדה זו מעצימה את החשש מפני החדרת חומרי נפץ לחנויות שמתחת ליסודות מתחם 'בית הדסה'", דברי תא"ל אייזנקוט.
במהלך המשפט התברר כי מדובר בחנויות שאינן בבעלותם של הערבים. אייזנקוט ציין כי מדובר בחנויות שהן בבעלות הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש במנהל האזרחי והן הושכרו בעבר לערבים אך השכירות פסקה בשנת 1986 ו"מאותו מועד ועד ההחלטה על סגירתן, נעשה בהן שימוש על ידי התושבים הפלשתינים ללא קבלת אישור כדין ובלי ששולמו על ידם דמי שכירות". הערבים טענו מנגד כי אמנם אינם בעליהן של החנויות אך מאחר שהם מחזיקים בהן שנים רבות "יש להכיר בהם כדיירים מוגנים".
השופטים ציינו כי נושא זה אינו במסגרת העתירה ולכן לא יכריעו בו אך "מניחים אנו לטובת העותרים, מבלי להכריע בדבר, כי לעותרים יש זכות לעשות שימוש בחנויות האמורות לצורכי מסחר מכוח החזקתם הממושכת וכי זכות זו נפגעה כתוצאה מהחלטת המפקד הצבאי על סגירתן".
השופטים הוסיפו לסיכום החלטתם: "עד שתתאפשר פתיחתן מחדש של החנויות, ראוי לשקול מתן פיצוי לעותרים (הערבים ר.א.) בגין הנזקים הנגרמים להם מסגירת החנויות".