מי שמחבר פטרוזיליה לאקליפטוס שלא יתפלא אם יש תופעות לוואי. אומר חצרוני בראיון לערוץ 7.
בדורות האחרונים, הוא אומר, צמחה אידיאולוגיה לפיה עם ישראל הוא 'ככל העמים' והוא רוצה להיות עם בעל תרבות מערבית עם תוואי החינוך שלה כולל "כל השטיקים שנמצאים בחינוך המערבי, חינוך פתוח וליברלי: אין גבולות, וחופש היא מילה רווחת: חופש דת, חופש דעות, חופש, חופש וחופש הכל חופש. כשאין גבולות, כשאנו מנסים להיות כתרבות שאינה שייכת לנו, ובה אין הגבלות, שלא יתפלאו שתוצאת ה'אין גבולות' היא 'אין גבולות'".
כפרטים, אפשר שיהיה אדם חילוני "נהנתן" וגם ישמור על גבולות אלו ואחרים, אך כחברה "שישכחו מזה, והתוצאות בשטח", אומר חצרוני.
לדבריו, לא מדובר רק על תרבות של אלימות אלא גם על תרבות של פריצות. "הסבתא רבה של אשתי שבאה מאירופה, סיפרה לאשתי שכשהיא היתה קטנה והיו הולכים לים, אצל הגויים לא היתה רחצה בחוף מעורב, ו'אנחנו לא מדברים על הדוסים בחוף נפרד בשרתון', לא היה נורמלי שבנים ובנות ינהגו כפי שהם נוהגים כיום".
במדינת ישראל "בשם החופש והדמוקרטיה קיימות חנויות של ממכר אביזרים לצורכי פריצות. העיתונים שלנו היום, שקוראים להם אולי 'ידיעות' ו'מעריב', בעמודיהם האחרונים יש מספרי טלפון של כל מיני בתי פריצות למיניהם, ואחרי זה מתפלאים שבמקום כלשהו יש אונס קבוצתי. הובילו אותם לכך, החדירו להם את זה באינפוזיה כי העיתונים הללו נגישים בכל בית. בכל טלפון נייד יש מולטימדיה שניתן להתחבר איתה לאתרי פריצות, אלימות ונדליזם וכתות שטן למיניהן".
חצרוני אומר כי אינו מתבייש להצהיר בריש גלי כי מי שאינו הולך עפ"י מסורת ישראל, משלם את המחיר באלימות ובכל הבעיות הללו.
לדבריו, אם משתמשים בתבנית השיר "כי האדם הוא עץ השדה" , אפשר לראות שיש כל מיני סוגי עצים בעולם.
"אם נגדל את כל סוגי העצים באותו מקום ביחד, חלק יצליחו וחלק לא, כי האקלים אינו מתאים לחלק מהם. אם תתן לעצים אלה את מה שלא מתאים להם, אל תתפלא אם הם יתייבשו ויפתחו תופעות לוואי ומחלות. אם לוקחים את עם ישראל, עם בעל שורשים עמוקים של אלפי שנים, ובמקום את השורשים שלו נותנים לו מים אחרים ושורשים אחרים, אין להתפלא מהתוצאה".
אין להתפלא הוא אומר, "אם תהיינה תופעות לוואי לעץ אקליפטוס שיחוברו לו שורשים של פטרוזיליה. לעץ אקליפטוס מתאימים רק שורשים של אקליפטוס ולא אחרים. לוקחים את התרבות היהודית הישראלית ובמקום לתת להן את השורשים שלהן מחדירים להן שורשים שמתאימים לעם אחר".
חצרוני מוסיף כי גם הנוער הדתי שמבקר במועדונים יודע שכלית את האמת "גם החבר'ה שלנו ששייכים למגזר הדתי, או שבאו ממנו, ונמצאים במצב של 'תופעות לוואי', אינם מצדיקים את דרכם או אומרים שזו האמת.
נער כזה יגיד לך: 'עזוב, אחי, תן ליהנות. התורה מתווה דרך שדורשת עבודה השקעה, דורשת התמודדויות, ואני מחפש חופש: 'כיף לי כאן ועכשיו'. התורה מכתיבה לי דברים שאין לי הנאה איתם. איני מחפש 'שכר לפעולתך' בהמשך הדרך, קשה לי. את הילדים אשלח לבית ספר דתי ובטח שאני מאמין שהתורה זו הדרך הנכונה. אבל לא נוח לי". זו המנטרה שלהם, אומר חצרוני.
לדבריו, אם שואלים נער כזה כיצד הגיע לכך הוא משיב בדרך כלל: "אני לא שונא תורה אלא את הדרך שבה העבירו לי אותה". לא מקדישים זמן להעמקה בתורה ולהבנת העומק של המצווה עפ"י הרובד הנשמתי של החבר'ה, עפ"י גובה העיניים שלהם, אומר חצרוני וזאת משום שטכנית בתי הספר מחוייבים למערכת של בגרויות, מצוינות, מתכונות וציוני מגן.
החברה שואלים אותי, הוא מוסיף: "ת'שמע אנחנו חיים במגזר הדתי ואומרים לי להיות דתי ומחדירים לי שאני צריך להיות מחובר לתורה ולמצוות, כי זה הטוב וזו הדרך.
אבל יש לי דוד, הוא בוגר סיירת מטכ"ל, הוא אדם ישר והגון, הוא תורם לחברה רץ לכל מילואים, מתנדב, פעיל בארגונים לזכויות האדם, ארגוני סעד, עוזר לנכים. אבל הוא לא דתי, הוא אוכל חזיר ביום כיפור 'משחק חופשי' עם בחורות, ואם הוא מחליף אותן הוא עושה זאת בהגינות והוא נהנה מהחיים. למה שאני לא אהיה כמוהו? תגיד לי שהוא לא טוב? הבנאדם נפצע במלחמת יום כיפור נתן את הנשמה למדינה, תגיד לי שהוא לא טוב?
אם לא יבינו את העומק של התורה, הם לא יבינו את התשובה לשאלה זו וגם לא יהיה אפשר לשכנע אותם", מדגיש חצרוני.
בבתי הספר, מוסיף חצרוני, מפתחים באופן מדהים את השכל: האינטלקט, המצויינות וההישגיות. אבל ברחוב לא נפגשים עם השכל אלא עם הרגש, ושכלו המפותח של הנער אינו מביא לו שם תועלת משום שברחוב צריכים לדעת להתמודד רגשית. גם אם בבית ספר חווים חוויות ואפילו נוגעים במעט ברגש, אין הכנה להתמודדות רגשית. בהגיעם אל הרחוב, הנערים אינם יודעים להתמודד עם הרגשות השליליים המפתים אותם למיני הנאות, ואינם יודעים לשים להם מחסום. מדובר בפיתוח אישיות ובעבודת המידות, אומר חצרוני "אבל מי מסתכל בבתי הספר ובמוסדות החינוך על הנשמה מעבר ל'תהא נשמתו צרורה בצרור החיים' כשמישהו חלילה נפטר? מעבר לכך, מי מסתכל היום על הנשמה"?.
בדורות האחרונים, הוא אומר, צמחה אידיאולוגיה לפיה עם ישראל הוא 'ככל העמים' והוא רוצה להיות עם בעל תרבות מערבית עם תוואי החינוך שלה כולל "כל השטיקים שנמצאים בחינוך המערבי, חינוך פתוח וליברלי: אין גבולות, וחופש היא מילה רווחת: חופש דת, חופש דעות, חופש, חופש וחופש הכל חופש. כשאין גבולות, כשאנו מנסים להיות כתרבות שאינה שייכת לנו, ובה אין הגבלות, שלא יתפלאו שתוצאת ה'אין גבולות' היא 'אין גבולות'".
כפרטים, אפשר שיהיה אדם חילוני "נהנתן" וגם ישמור על גבולות אלו ואחרים, אך כחברה "שישכחו מזה, והתוצאות בשטח", אומר חצרוני.
לדבריו, לא מדובר רק על תרבות של אלימות אלא גם על תרבות של פריצות. "הסבתא רבה של אשתי שבאה מאירופה, סיפרה לאשתי שכשהיא היתה קטנה והיו הולכים לים, אצל הגויים לא היתה רחצה בחוף מעורב, ו'אנחנו לא מדברים על הדוסים בחוף נפרד בשרתון', לא היה נורמלי שבנים ובנות ינהגו כפי שהם נוהגים כיום".
במדינת ישראל "בשם החופש והדמוקרטיה קיימות חנויות של ממכר אביזרים לצורכי פריצות. העיתונים שלנו היום, שקוראים להם אולי 'ידיעות' ו'מעריב', בעמודיהם האחרונים יש מספרי טלפון של כל מיני בתי פריצות למיניהם, ואחרי זה מתפלאים שבמקום כלשהו יש אונס קבוצתי. הובילו אותם לכך, החדירו להם את זה באינפוזיה כי העיתונים הללו נגישים בכל בית. בכל טלפון נייד יש מולטימדיה שניתן להתחבר איתה לאתרי פריצות, אלימות ונדליזם וכתות שטן למיניהן".
חצרוני אומר כי אינו מתבייש להצהיר בריש גלי כי מי שאינו הולך עפ"י מסורת ישראל, משלם את המחיר באלימות ובכל הבעיות הללו.
לדבריו, אם משתמשים בתבנית השיר "כי האדם הוא עץ השדה" , אפשר לראות שיש כל מיני סוגי עצים בעולם.
"אם נגדל את כל סוגי העצים באותו מקום ביחד, חלק יצליחו וחלק לא, כי האקלים אינו מתאים לחלק מהם. אם תתן לעצים אלה את מה שלא מתאים להם, אל תתפלא אם הם יתייבשו ויפתחו תופעות לוואי ומחלות. אם לוקחים את עם ישראל, עם בעל שורשים עמוקים של אלפי שנים, ובמקום את השורשים שלו נותנים לו מים אחרים ושורשים אחרים, אין להתפלא מהתוצאה".
אין להתפלא הוא אומר, "אם תהיינה תופעות לוואי לעץ אקליפטוס שיחוברו לו שורשים של פטרוזיליה. לעץ אקליפטוס מתאימים רק שורשים של אקליפטוס ולא אחרים. לוקחים את התרבות היהודית הישראלית ובמקום לתת להן את השורשים שלהן מחדירים להן שורשים שמתאימים לעם אחר".
חצרוני מוסיף כי גם הנוער הדתי שמבקר במועדונים יודע שכלית את האמת "גם החבר'ה שלנו ששייכים למגזר הדתי, או שבאו ממנו, ונמצאים במצב של 'תופעות לוואי', אינם מצדיקים את דרכם או אומרים שזו האמת.
נער כזה יגיד לך: 'עזוב, אחי, תן ליהנות. התורה מתווה דרך שדורשת עבודה השקעה, דורשת התמודדויות, ואני מחפש חופש: 'כיף לי כאן ועכשיו'. התורה מכתיבה לי דברים שאין לי הנאה איתם. איני מחפש 'שכר לפעולתך' בהמשך הדרך, קשה לי. את הילדים אשלח לבית ספר דתי ובטח שאני מאמין שהתורה זו הדרך הנכונה. אבל לא נוח לי". זו המנטרה שלהם, אומר חצרוני.
לדבריו, אם שואלים נער כזה כיצד הגיע לכך הוא משיב בדרך כלל: "אני לא שונא תורה אלא את הדרך שבה העבירו לי אותה". לא מקדישים זמן להעמקה בתורה ולהבנת העומק של המצווה עפ"י הרובד הנשמתי של החבר'ה, עפ"י גובה העיניים שלהם, אומר חצרוני וזאת משום שטכנית בתי הספר מחוייבים למערכת של בגרויות, מצוינות, מתכונות וציוני מגן.
החברה שואלים אותי, הוא מוסיף: "ת'שמע אנחנו חיים במגזר הדתי ואומרים לי להיות דתי ומחדירים לי שאני צריך להיות מחובר לתורה ולמצוות, כי זה הטוב וזו הדרך.
אבל יש לי דוד, הוא בוגר סיירת מטכ"ל, הוא אדם ישר והגון, הוא תורם לחברה רץ לכל מילואים, מתנדב, פעיל בארגונים לזכויות האדם, ארגוני סעד, עוזר לנכים. אבל הוא לא דתי, הוא אוכל חזיר ביום כיפור 'משחק חופשי' עם בחורות, ואם הוא מחליף אותן הוא עושה זאת בהגינות והוא נהנה מהחיים. למה שאני לא אהיה כמוהו? תגיד לי שהוא לא טוב? הבנאדם נפצע במלחמת יום כיפור נתן את הנשמה למדינה, תגיד לי שהוא לא טוב?
אם לא יבינו את העומק של התורה, הם לא יבינו את התשובה לשאלה זו וגם לא יהיה אפשר לשכנע אותם", מדגיש חצרוני.
בבתי הספר, מוסיף חצרוני, מפתחים באופן מדהים את השכל: האינטלקט, המצויינות וההישגיות. אבל ברחוב לא נפגשים עם השכל אלא עם הרגש, ושכלו המפותח של הנער אינו מביא לו שם תועלת משום שברחוב צריכים לדעת להתמודד רגשית. גם אם בבית ספר חווים חוויות ואפילו נוגעים במעט ברגש, אין הכנה להתמודדות רגשית. בהגיעם אל הרחוב, הנערים אינם יודעים להתמודד עם הרגשות השליליים המפתים אותם למיני הנאות, ואינם יודעים לשים להם מחסום. מדובר בפיתוח אישיות ובעבודת המידות, אומר חצרוני "אבל מי מסתכל בבתי הספר ובמוסדות החינוך על הנשמה מעבר ל'תהא נשמתו צרורה בצרור החיים' כשמישהו חלילה נפטר? מעבר לכך, מי מסתכל היום על הנשמה"?.