בראיון לתוכנית "חופש השידור", סיפרה פיקאר על מסקנותיה מהחוויה שעברה, "כשהציעו לי מהערוץ הראשון לעשות סרט על מה שעובר עלי ועל משפחתי, התייעצתי עם ערן שטרנברג, דובר יישובי גוש קטיף, והוא המליץ לי לעשות כך, אבל לאחר שראיתי את התוצאה, התאכזבתי. באים אליך מראיינים, מקשיבים וסימפטיים, רוכשים את אמונך, שומעים את דבריך ומצלמים אותך במשך שעות רבות, ובסוף אתה צופה ברבע שעה בלבד של סרט וחלק גדול מהסרט מוקדש לדבריה ודעותיה של הכתבת".

בתשובה לשאלת המראיינים, רמי סדן וישראל מידד, מהי הנקודה שהפריעה לה ביותר בסרט, השיבה פיקאר שהעובדה שרוב הצילומים היו על רקע קירות ההגנה והבטונדות, "יש דברים כל כך יפים בנווה דקלים, למה להראות במשך זמן כה רב את הבטונדות, זה מה שנשאר לאדם שצופה בסרט בראש, אני מבינה שאדם שאף פעם לא היה בנווה דקלים אולי לא רגיל לכך, אבל למה הדברים לא מוצגים בפרופורציות הנכונות, רואים אצלינו את הבטונדות כמו שרואים את הים, עכשיו אני מבינה טוב יותר אנשים שלא מדברים ולא מוכנים להתראיין לתקשורת".

פיקאר גם סיפרה בראיון על עולם התקשורת הפנימי בגוש קטיף, "לא מזמן התחיל לצאת לאור עלון סאטירי בשם 'פצמרתון', שבו ישנם סיפורים על המתרחש בגוש קטיף ודברים מפרי עטם של ילדי הגוש".