הערב ערך מנהל המכון \"מבט לתקשורת הפלסטינית\" מפגש עם כתבי עיתונות זרה ובו הוא סיכם ופירט את ההכנות שערכה הרשות הפלשתינית, במשך שנים רבות, לקראת המלחמה בישראל, כפי שהשתקפו בתקשורת הפלשתינית.
לדבריו הרשות הכינה את מלחמתה בישראל בשלושה שלבים: שלב א\' נמשך משנת 96 ועסק בעיקר בהסתה אידיאולוגית תוך שלילת זכות קיומה של ישראל, עברה או שייכותה למקום. הישראלים הוצגו כאנשים מסוכנים ודמוניים וחלק מהחומרים שהוצגו בתקשורת הפלשתינית דמה לסרטי תעמולה נאציים.
בתקופה זו שרר שקט יחסי אך ההכנות נמשכו. בידי מרכוס ציטוט מדברי נביל שעת\' שאמר בינואר 96\"כשישראל תגיד זהו עד כאן, אני לא מדברת על ירושלים, לא אחזיר פליטים, לא אפנה התנחלויות, לא אוותר על הגבולות, אז באופן טבעי נשוב לאלימות, אבל הפעם הזו עם 30 אלף חיילים פלשתיניים חמושים בתוך הערים. אני הראשון שאומר זאת - אם נגיד לדרך ללא מוצא אז נחזור ללחימה\".
לדברי מרכוס איש מהדוברים הפלשתיניים באותה תקופה לא הצהיר לעמו כי האלימות עברה מן העולם, אלא הסבירו כי היא \"בתקופת המתנה\", אבל הצד הישראלי לא הבין זאת.
לדבריו כחודשיים לפני עלייתו של שרון להר הבית חלה עליה דרמטית בהסתה לאלימות בתקשורת הפלשתינית. בפתיח של מחקר שעסק בתופעות של ההסתה נאמר לדברי מרכוס כי ברשות הפלשתינית יש תחושה של ערב פרוץ מלחמה.
עם פרוץ המאורעות החלו אמצעי התקשורת הפלשתיניים להסית ממש לרצח תוך קריאה להרוג יהודים כצו וכחובה מאללה. אם לא הורגים יהודים, אמרו המסיתים, לא ממלאים חובה כי מתקיימת מלחמת קיום של האיסלאם ביהדות.
מרכוס הוסיף כי אמצעי התקשורת הפלשתיניים גם הסיתו וליבו שנאה תהומית כלפי ארה\"ב וזמן קצר לפני הפיגוע בתאומים פרסם המכון \"מבט לתקשורת הפלשתינית\" 4 מסמכים המצביעים על כך שכתוצאה מהשנאה אפשר שמשהו עלול להתרחש.
חגיגות הפלשתינים ברחובות הרשות בהגיע הידיעה על הפיגועים, מעידים רק על התפרצות טבעית של שמחה בקרב חברה השונאת יום יום את ארה\"ב.
מרכוס ציין כי גם מפרס אין הפלשתינים חוסכים את שבטם. יחסם כלפיו נתון לשינויים והם אף רואים את המכון שהוא הקים \"מכון פרס לשלום\" כמכון של המוסד הישראלי. הראיה שראש השב\"כ כרמי גילון עמד בראשו של המכון. כמו כן הם מתנגדים לקיום מפגשי נוער במכון מאחר שפעילות זו של מפגשים והיכרות עם מסרים חיוביים ישראליים היא לגביהם \"התנחלות על מוח הנוער הפלשתיני\", כלשונם.
לדבריו הרשות הכינה את מלחמתה בישראל בשלושה שלבים: שלב א\' נמשך משנת 96 ועסק בעיקר בהסתה אידיאולוגית תוך שלילת זכות קיומה של ישראל, עברה או שייכותה למקום. הישראלים הוצגו כאנשים מסוכנים ודמוניים וחלק מהחומרים שהוצגו בתקשורת הפלשתינית דמה לסרטי תעמולה נאציים.
בתקופה זו שרר שקט יחסי אך ההכנות נמשכו. בידי מרכוס ציטוט מדברי נביל שעת\' שאמר בינואר 96\"כשישראל תגיד זהו עד כאן, אני לא מדברת על ירושלים, לא אחזיר פליטים, לא אפנה התנחלויות, לא אוותר על הגבולות, אז באופן טבעי נשוב לאלימות, אבל הפעם הזו עם 30 אלף חיילים פלשתיניים חמושים בתוך הערים. אני הראשון שאומר זאת - אם נגיד לדרך ללא מוצא אז נחזור ללחימה\".
לדברי מרכוס איש מהדוברים הפלשתיניים באותה תקופה לא הצהיר לעמו כי האלימות עברה מן העולם, אלא הסבירו כי היא \"בתקופת המתנה\", אבל הצד הישראלי לא הבין זאת.
לדבריו כחודשיים לפני עלייתו של שרון להר הבית חלה עליה דרמטית בהסתה לאלימות בתקשורת הפלשתינית. בפתיח של מחקר שעסק בתופעות של ההסתה נאמר לדברי מרכוס כי ברשות הפלשתינית יש תחושה של ערב פרוץ מלחמה.
עם פרוץ המאורעות החלו אמצעי התקשורת הפלשתיניים להסית ממש לרצח תוך קריאה להרוג יהודים כצו וכחובה מאללה. אם לא הורגים יהודים, אמרו המסיתים, לא ממלאים חובה כי מתקיימת מלחמת קיום של האיסלאם ביהדות.
מרכוס הוסיף כי אמצעי התקשורת הפלשתיניים גם הסיתו וליבו שנאה תהומית כלפי ארה\"ב וזמן קצר לפני הפיגוע בתאומים פרסם המכון \"מבט לתקשורת הפלשתינית\" 4 מסמכים המצביעים על כך שכתוצאה מהשנאה אפשר שמשהו עלול להתרחש.
חגיגות הפלשתינים ברחובות הרשות בהגיע הידיעה על הפיגועים, מעידים רק על התפרצות טבעית של שמחה בקרב חברה השונאת יום יום את ארה\"ב.
מרכוס ציין כי גם מפרס אין הפלשתינים חוסכים את שבטם. יחסם כלפיו נתון לשינויים והם אף רואים את המכון שהוא הקים \"מכון פרס לשלום\" כמכון של המוסד הישראלי. הראיה שראש השב\"כ כרמי גילון עמד בראשו של המכון. כמו כן הם מתנגדים לקיום מפגשי נוער במכון מאחר שפעילות זו של מפגשים והיכרות עם מסרים חיוביים ישראליים היא לגביהם \"התנחלות על מוח הנוער הפלשתיני\", כלשונם.