אוניברסיטת חיפה שלחה מכתב לארגון המורים הבריטי, שהכריז חרם על אוניברסיטת חיפה ובר-אילן, בו היא מאשימה את הארגון בהוצאת דיבה. את המכתב שלח עורך הדין הבריטי אנטוני ג'וליוס, המייצג את אוניברסיטת חיפה.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי פעילות נוספת הננקטת נגד החרם היא החתמה כלל עולמית על עצומה. עד עתה חתמו עליה למעלה מ 25 אלף בני אדם מרחבי העולם והם מביעים בה את דאגתם מההחלטה ומציינים כי הטענות כלפי ישראל אינן נכונות. "מדובר בהחלטה צבועה שמבטאת רק את דעתו של מיעוט אנטי ישראלי ואנטישמי", נאמר בעצומה.
ד"ר עתליה בן מאיר מחברת הספר: 'אוסלו כשלון או איוולת', וחברת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי שחתמה אף היא על העצומה, אומרת בראיון לכתבתנו רותי אברהם כי אינה תולה תקוות בכוחה של העצומה לבטל את החרם שכן אלו שהחליטו עליו "שקועים עמוק עמוק בתוך השנאה התהומית ליהודים ולמדינת ישראל". העצומה עשויה אולי להשפיע על הנהלות המוסדות האקדמיים בבריטניה שכן לכולם ידוע שחרם זוהי חרב פיפיות.
הרקע לחרם לדבריה היא עבודה למאסטר שהגיש בשנת 01 תדי כ"ץ תלמידו של פרופ' אילן פפה מאוניברסיטת חיפה. כ"ץ טען בעבודתו כי בטנטורה ביצעה חטיבת אלכסנדרוני, בזמן מלחמת השחרור, טבח. חיילי החטיבה תבעו את כ"ץ למשפט ולאחר שהתחוור שהיו סתירות בין הקלטות של המרואיינים לבין הכתוב בעבודתו, כ"ץ הסכים לחזור בו מהאשמתו כי בוצע טבח בטנטורה. למחרת היום הוא שוב חזר על ההאשמה, והנושא הועבר לבדיקה קפדנית על ידי ועדה שהוקמה על ידי האוניברסיטה. ואכן, הועדה פסלה את העבודה, תוך העברת ביקורת קטלנית על שיטות המחקר של כ"ץ, ובמיוחד בפערים בין העדויות שאסף לבין הכתוב בעבודה.
לדברי בן מאיר, למרות שהחטא הגדול ביותר בעולם האקדמי הוא זיוף נתונים, פרופסור פפה מחה נגד הפסילה ויצא למלחמה נגד כל האוניברסיטאות בישראל בכלל ונגד אוניברסיטת חיפה בפרט, ובמיוחד מלחמת חרמה נגד מדינת ישראל. הוא קרא לסנקציות נגד מדינת ישראל ונגד האוניברסיטאות בארץ על כל במה אפשרית.
אבל אילן פפה הוא רק קצה הקרחון, אומרת בן מאיר. יש לדבריה עשרות רבות של מרצים המקבלים משכורתם ממשלם המיסים, החותמים על כל עצומה אפשרית נגד מדינת ישראל. הם אינם אנשים פרטיים אלא מחנכי הדור הבא, של דור הילדים והנוער שלנו והם אינם רשאים להחדיר בהם את השנאה האובססיבית כלפי עמם מדינתם ודתם.
מרצים רבים לדבריה פוסלים את הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל וקוראים לביטולה. וגרוע מזה, "הם מנחילים השקפת עולם זו לסטודנטים שלהם, וכך מסכנים את עתיד המדינה".
כדוגמא היא מציינת את התבטאויותיו של ד"ר גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון שהצהיר לא מכבר כי הסכנה החמורה ביותר למדינת ישראל אינה החמאס וגם לא הג'יהאד האיסלמי אלא "הסכנה הפנימית של פשיזם". את פרופסור משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית אשר השווה בין התנ"ך לספרו של היטלר "מיין קאמפ" ובין צה"ל לבין ה- SS , את זאב שטרהאל מהאוניברסיטה העברית הרואה בהתקוממות המזויינת של הפלשתינים נגד ישראל כלגיטימית, ואף אמר את הדברים "המצמררים", כלשונה, הבאים: "אם הפלשתינים היו חכמים, אזי היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות.".
על כל אלו העולם האקדמי שותק, אומרת בן מאיר, ורק אל ד"ר דוד בוקעי הידוע בדעותיו המנוגדות ל'פוליטיקל קורקט', נטפלים.
בן מאיר אומרת כי ההתנכרות והאיבה של העולם האקדמי בקמפוסים במערב אירופה ובארה"ב משקפים את מעמדה של מדינת ישראל בעולם. ישראל לדבריה מושמצת מזה שנים בכל כנס אקדמי.
בעין הסערה כיום מצויה לדבריה אוניברסיטת קולומביה "המפוארת". סטודנטים במחלקה ללימודי המזרח התיכון התלוננו נגד מרצים במחלקה, ואף הוקם פאנל לבדיקת התלונות. הדו"ח שפורסם אכזב, אומרת בן מאיר כיון שסינגר על המרצים והטיל דופי במתלוננים אך "לא היה בכך הפתעה כי הרכב הפאנל היה אנטי ישראלי". אך האוניברסיטה הגדילה לעשות כשמינתה את ראשיד חלידי, פרופ' פלשתיני הידוע כדוגל בדעותיו האנטי ישראליות הקיצוניות של אדוארד סעיד, לשבת ב'פאנל חיפוש' שאמור לאייש קתדרה חדשה ללימודי ישראל, זו המוקמת כדי להוות משקל נגד למתרחש בקתדרת המזה"ת באוניברסיטה.
בעולם האקדמי חל היפוך תפקידים, אומרת בן מאיר, "במקום להרחיב את עולמו של הסטודנט ולפתוח אותו בפני מגוון רחב של דעות, פילוסופיות, כיווני מחשבה והשקפות חיים, העולם האקדמי הפך ל'מעוז אחידות המחשבה', ובמקום השכלה מקבל הסטודנט אינדוקטרינציה. אם אבן הבוחן של העולם האקדמי היתה בעבר רדיפה אחר האמת ודבקות באמת, אישור המאסטר של טדי כ"ץ על ידי פרופסור פפה, מייצג את קריסת ערכים אלו".
עם זאת היא אומרת, כי יש לזכור שלא כל האקדמאים היהודיים חולים בשנאה עצמית, לא כל האקדמאים הלא-יהודיים שונאים את ישראל, ויש לקוות שאותם אלו העוסקים במחקר, מלמדים ומפרסמים "יתעוררו ויתחילו לפעול לפני שהעולם האקדמי, שתפקידו להאיר, יכבה את האור".
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי פעילות נוספת הננקטת נגד החרם היא החתמה כלל עולמית על עצומה. עד עתה חתמו עליה למעלה מ 25 אלף בני אדם מרחבי העולם והם מביעים בה את דאגתם מההחלטה ומציינים כי הטענות כלפי ישראל אינן נכונות. "מדובר בהחלטה צבועה שמבטאת רק את דעתו של מיעוט אנטי ישראלי ואנטישמי", נאמר בעצומה.
ד"ר עתליה בן מאיר מחברת הספר: 'אוסלו כשלון או איוולת', וחברת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי שחתמה אף היא על העצומה, אומרת בראיון לכתבתנו רותי אברהם כי אינה תולה תקוות בכוחה של העצומה לבטל את החרם שכן אלו שהחליטו עליו "שקועים עמוק עמוק בתוך השנאה התהומית ליהודים ולמדינת ישראל". העצומה עשויה אולי להשפיע על הנהלות המוסדות האקדמיים בבריטניה שכן לכולם ידוע שחרם זוהי חרב פיפיות.
הרקע לחרם לדבריה היא עבודה למאסטר שהגיש בשנת 01 תדי כ"ץ תלמידו של פרופ' אילן פפה מאוניברסיטת חיפה. כ"ץ טען בעבודתו כי בטנטורה ביצעה חטיבת אלכסנדרוני, בזמן מלחמת השחרור, טבח. חיילי החטיבה תבעו את כ"ץ למשפט ולאחר שהתחוור שהיו סתירות בין הקלטות של המרואיינים לבין הכתוב בעבודתו, כ"ץ הסכים לחזור בו מהאשמתו כי בוצע טבח בטנטורה. למחרת היום הוא שוב חזר על ההאשמה, והנושא הועבר לבדיקה קפדנית על ידי ועדה שהוקמה על ידי האוניברסיטה. ואכן, הועדה פסלה את העבודה, תוך העברת ביקורת קטלנית על שיטות המחקר של כ"ץ, ובמיוחד בפערים בין העדויות שאסף לבין הכתוב בעבודה.
לדברי בן מאיר, למרות שהחטא הגדול ביותר בעולם האקדמי הוא זיוף נתונים, פרופסור פפה מחה נגד הפסילה ויצא למלחמה נגד כל האוניברסיטאות בישראל בכלל ונגד אוניברסיטת חיפה בפרט, ובמיוחד מלחמת חרמה נגד מדינת ישראל. הוא קרא לסנקציות נגד מדינת ישראל ונגד האוניברסיטאות בארץ על כל במה אפשרית.
אבל אילן פפה הוא רק קצה הקרחון, אומרת בן מאיר. יש לדבריה עשרות רבות של מרצים המקבלים משכורתם ממשלם המיסים, החותמים על כל עצומה אפשרית נגד מדינת ישראל. הם אינם אנשים פרטיים אלא מחנכי הדור הבא, של דור הילדים והנוער שלנו והם אינם רשאים להחדיר בהם את השנאה האובססיבית כלפי עמם מדינתם ודתם.
מרצים רבים לדבריה פוסלים את הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל וקוראים לביטולה. וגרוע מזה, "הם מנחילים השקפת עולם זו לסטודנטים שלהם, וכך מסכנים את עתיד המדינה".
כדוגמא היא מציינת את התבטאויותיו של ד"ר גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון שהצהיר לא מכבר כי הסכנה החמורה ביותר למדינת ישראל אינה החמאס וגם לא הג'יהאד האיסלמי אלא "הסכנה הפנימית של פשיזם". את פרופסור משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית אשר השווה בין התנ"ך לספרו של היטלר "מיין קאמפ" ובין צה"ל לבין ה- SS , את זאב שטרהאל מהאוניברסיטה העברית הרואה בהתקוממות המזויינת של הפלשתינים נגד ישראל כלגיטימית, ואף אמר את הדברים "המצמררים", כלשונה, הבאים: "אם הפלשתינים היו חכמים, אזי היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות.".
על כל אלו העולם האקדמי שותק, אומרת בן מאיר, ורק אל ד"ר דוד בוקעי הידוע בדעותיו המנוגדות ל'פוליטיקל קורקט', נטפלים.
בן מאיר אומרת כי ההתנכרות והאיבה של העולם האקדמי בקמפוסים במערב אירופה ובארה"ב משקפים את מעמדה של מדינת ישראל בעולם. ישראל לדבריה מושמצת מזה שנים בכל כנס אקדמי.
בעין הסערה כיום מצויה לדבריה אוניברסיטת קולומביה "המפוארת". סטודנטים במחלקה ללימודי המזרח התיכון התלוננו נגד מרצים במחלקה, ואף הוקם פאנל לבדיקת התלונות. הדו"ח שפורסם אכזב, אומרת בן מאיר כיון שסינגר על המרצים והטיל דופי במתלוננים אך "לא היה בכך הפתעה כי הרכב הפאנל היה אנטי ישראלי". אך האוניברסיטה הגדילה לעשות כשמינתה את ראשיד חלידי, פרופ' פלשתיני הידוע כדוגל בדעותיו האנטי ישראליות הקיצוניות של אדוארד סעיד, לשבת ב'פאנל חיפוש' שאמור לאייש קתדרה חדשה ללימודי ישראל, זו המוקמת כדי להוות משקל נגד למתרחש בקתדרת המזה"ת באוניברסיטה.
בעולם האקדמי חל היפוך תפקידים, אומרת בן מאיר, "במקום להרחיב את עולמו של הסטודנט ולפתוח אותו בפני מגוון רחב של דעות, פילוסופיות, כיווני מחשבה והשקפות חיים, העולם האקדמי הפך ל'מעוז אחידות המחשבה', ובמקום השכלה מקבל הסטודנט אינדוקטרינציה. אם אבן הבוחן של העולם האקדמי היתה בעבר רדיפה אחר האמת ודבקות באמת, אישור המאסטר של טדי כ"ץ על ידי פרופסור פפה, מייצג את קריסת ערכים אלו".
עם זאת היא אומרת, כי יש לזכור שלא כל האקדמאים היהודיים חולים בשנאה עצמית, לא כל האקדמאים הלא-יהודיים שונאים את ישראל, ויש לקוות שאותם אלו העוסקים במחקר, מלמדים ומפרסמים "יתעוררו ויתחילו לפעול לפני שהעולם האקדמי, שתפקידו להאיר, יכבה את האור".