אחי ואחיותי הישראלים חג עצמאות שמח, פתח יו"ר הכנסת ריבלין את דבריו.
כבכל שנה בין השמשות, בין אבל ליום טוב, אנו שבים ומתייצבים כאן על הר הזכרון הזה, הר תקומת ישראל. אנו מתייצבים דוקא כאן מול קברו של הרצל חוזה המדינה, בהר המוקף קבריהם של גיבורי מערכות ישראל כדי לחדש את הברית הכרותה לנו עם הארץ הזאת, ואת שבועת האמונים לראשית צמיחת גאולתנו .
אין רגע ישראלי יותר מרגע זה, הרגע שבין יזכור להנפת הדגל. המעבר החד כל כך, קשה כל כך, נכון כל כך, כמו המרחק הקצר בין טורי הקברים לבין רחבת הטקס הזו המעבר הזה מספר בעצם את הסיפור כולו.
כאן רחבת הטקס המוארת החוגגת ושם במרחק נגיעה צללי השכול. כאן ערב יום העצמאות שם ממול עדיין ובכל ימות השנה יום הזכרון. כאן חירות ועצמאות ושם ממש לידינו מחירם בדם. מחיר אינו מבחין בין דם לדם, אחים.
... כאן אנו מתייצבים שנה שנה בשנות ברכה וגם בשנות צרה וצוקה. התייצבנו כאן כמנצחים אחרי נס נצחון ששת הימים. אבל גם בשנה שקדמה לה, ערב ההמתנה, אכולי דאגה וחשש. התייצבנו כאן אחרי יום הכיפורים הנורא ההוא. נשכנו שפתיים ושבנו לכאן. הנפנו את דגלנו למרות הכל ונאחזנו שוב בברית הארץ ובשבועת הגאולה נחושים מתמיד. ואנו מתייצבים כאן גם היום בשנת 57 לחירותינו. ובעזרת צור ישראל וגואלו נבוא לכאן גם בשנה הבאה.
השנה שנת מחלוקת בלבול ומבוכה אנו מתייצבים כאן בלב כבד ומתוך חשש מפני הבאות. מזה שנות דור מבעבעת בקרבנו מחלוקת קשה ונוקבת באשר ליעדיה של מדינת ישראל ולמגמת פניה של הציונות בכלל. אני מאמין כי ביסודה זו מחלוקת אמיתית לשם שמים. אני מאמין כי אלו ואלו פטריוטים, אלו ואלו ציונים מאמינים, אלו ואלו דורשי טובת עמם וארצם. אבל השנה, אולי בחודשים הקרובים עתידה המחלוקת הזו להגיע לנקודת רתיחה. ובעיני רבים להכרעה הסטורית.
רבים חשים כי החודשים הקרובים מזמנים לנו: גירוש, עקירה, חורבן וסכנה אמיתית להמשך קיומו של המפעל הציוני. אחרים חשים כי לפנינו ניתוח קטיעה: קשה מסוכן אך הכרחי, שדוקא הוא חיוני להצלת המפעל הציוני.
עמדתי האישית האידיאולוגית ידועה, אך איני עומד כאן לפניכם כדי לבטא אותה דוקא במעמד ממלכתי זה. מאידך אני סבור שאחטא לתפקידי, אחטא לאמת, אחטא לרגע זה אם לא אזעק את הדברים הבאים ויש מי שיראה בה פגימה קלה באירועי היום.
אני חושש מפני שבר שעלול להמיט על כולנו אסון גדול פי כמה מעצם הפינוי המתוכנן של ישובי גוש קטיף וצפון השומרון. השנה אני עומד לפניכם וחרד חרדה גדולה עד למאוד, מפני קולות צורמים של הפניית עורף טוטאלית לברית הכרותה לנו על הארץ, מפני כוונותיהם האמיתיות של אלו אשר מאסו בארץ חמדה, אני חרד מפני הלעג כלפי אוהביה ונאמניה. חרד מפני השמחה הבוטה לאידם של מי שמסרו ומוסרים את נפשם על יישובה של הארץ על גאולתה.
מאידך אני חרד לא פחות מפני אוירה של שבירת כל הכלים וחציית כל קווים שמעולם לא נחצו. אני חרד מפני קולות של התנתקות מהמדינה של סרבנות ונאמנות לה על תנאי. אני חרד מפני גילויים של כפירה בראשית צמיחת גאולתנו משל היתה זו גאולה תלויה בדבר. יותר מכל חרד מאד פן תהא זו שנה של ריב אחים.
כיצד נעמוד כאן ביום העצמאות ה 58 אם חלילה השנה יישפך כאן דם איש בידי אחיו? איך נניף כאן בשנה הבאה דגל כחול לבן על קברי אלו שמסרו את נפשם על תקומתנו אם יוכתם חלילה דגלנו בדם?
האם אנו עושים הכל כדי לעצור את הדהרה לעבר התהום?
אני מאמין כי עדיין אפשר לעצור את ההתדרדרות ולעמוד במבחן הקשה שלפנינו. אני מאמין ביכולת של כולנו להמשיך להיות שותפים. אם נשכיל כולנו להיות שותפים לדאגה לכאב לתסכול ולשברון הלב אזי נמשיך להיות שותפים של אמת גם לתקווה.
אני מאמין כי כולנו כל אחד ואחת כאן בקהל ובבית בת"א ובנוה דקלים, בעפולה ובנצרים, בחדרה ובחומש, מסוגלים לכך, מחויבים בכך. אם כך יהיה, נוכל לחזור לכאן בשנה הבאה שלמים בגופנו איתנים בנפשנו, אחים. אם כך יהיה נחזור בשנה הבאה להישיר מבט אל הקברים שלמרגלותינו אל הדגל ואל המראה.
כבכל שנה בין השמשות, בין אבל ליום טוב, אנו שבים ומתייצבים כאן על הר הזכרון הזה, הר תקומת ישראל. אנו מתייצבים דוקא כאן מול קברו של הרצל חוזה המדינה, בהר המוקף קבריהם של גיבורי מערכות ישראל כדי לחדש את הברית הכרותה לנו עם הארץ הזאת, ואת שבועת האמונים לראשית צמיחת גאולתנו .
אין רגע ישראלי יותר מרגע זה, הרגע שבין יזכור להנפת הדגל. המעבר החד כל כך, קשה כל כך, נכון כל כך, כמו המרחק הקצר בין טורי הקברים לבין רחבת הטקס הזו המעבר הזה מספר בעצם את הסיפור כולו.
כאן רחבת הטקס המוארת החוגגת ושם במרחק נגיעה צללי השכול. כאן ערב יום העצמאות שם ממול עדיין ובכל ימות השנה יום הזכרון. כאן חירות ועצמאות ושם ממש לידינו מחירם בדם. מחיר אינו מבחין בין דם לדם, אחים.
... כאן אנו מתייצבים שנה שנה בשנות ברכה וגם בשנות צרה וצוקה. התייצבנו כאן כמנצחים אחרי נס נצחון ששת הימים. אבל גם בשנה שקדמה לה, ערב ההמתנה, אכולי דאגה וחשש. התייצבנו כאן אחרי יום הכיפורים הנורא ההוא. נשכנו שפתיים ושבנו לכאן. הנפנו את דגלנו למרות הכל ונאחזנו שוב בברית הארץ ובשבועת הגאולה נחושים מתמיד. ואנו מתייצבים כאן גם היום בשנת 57 לחירותינו. ובעזרת צור ישראל וגואלו נבוא לכאן גם בשנה הבאה.
השנה שנת מחלוקת בלבול ומבוכה אנו מתייצבים כאן בלב כבד ומתוך חשש מפני הבאות. מזה שנות דור מבעבעת בקרבנו מחלוקת קשה ונוקבת באשר ליעדיה של מדינת ישראל ולמגמת פניה של הציונות בכלל. אני מאמין כי ביסודה זו מחלוקת אמיתית לשם שמים. אני מאמין כי אלו ואלו פטריוטים, אלו ואלו ציונים מאמינים, אלו ואלו דורשי טובת עמם וארצם. אבל השנה, אולי בחודשים הקרובים עתידה המחלוקת הזו להגיע לנקודת רתיחה. ובעיני רבים להכרעה הסטורית.
רבים חשים כי החודשים הקרובים מזמנים לנו: גירוש, עקירה, חורבן וסכנה אמיתית להמשך קיומו של המפעל הציוני. אחרים חשים כי לפנינו ניתוח קטיעה: קשה מסוכן אך הכרחי, שדוקא הוא חיוני להצלת המפעל הציוני.
עמדתי האישית האידיאולוגית ידועה, אך איני עומד כאן לפניכם כדי לבטא אותה דוקא במעמד ממלכתי זה. מאידך אני סבור שאחטא לתפקידי, אחטא לאמת, אחטא לרגע זה אם לא אזעק את הדברים הבאים ויש מי שיראה בה פגימה קלה באירועי היום.
אני חושש מפני שבר שעלול להמיט על כולנו אסון גדול פי כמה מעצם הפינוי המתוכנן של ישובי גוש קטיף וצפון השומרון. השנה אני עומד לפניכם וחרד חרדה גדולה עד למאוד, מפני קולות צורמים של הפניית עורף טוטאלית לברית הכרותה לנו על הארץ, מפני כוונותיהם האמיתיות של אלו אשר מאסו בארץ חמדה, אני חרד מפני הלעג כלפי אוהביה ונאמניה. חרד מפני השמחה הבוטה לאידם של מי שמסרו ומוסרים את נפשם על יישובה של הארץ על גאולתה.
מאידך אני חרד לא פחות מפני אוירה של שבירת כל הכלים וחציית כל קווים שמעולם לא נחצו. אני חרד מפני קולות של התנתקות מהמדינה של סרבנות ונאמנות לה על תנאי. אני חרד מפני גילויים של כפירה בראשית צמיחת גאולתנו משל היתה זו גאולה תלויה בדבר. יותר מכל חרד מאד פן תהא זו שנה של ריב אחים.
כיצד נעמוד כאן ביום העצמאות ה 58 אם חלילה השנה יישפך כאן דם איש בידי אחיו? איך נניף כאן בשנה הבאה דגל כחול לבן על קברי אלו שמסרו את נפשם על תקומתנו אם יוכתם חלילה דגלנו בדם?
האם אנו עושים הכל כדי לעצור את הדהרה לעבר התהום?
אני מאמין כי עדיין אפשר לעצור את ההתדרדרות ולעמוד במבחן הקשה שלפנינו. אני מאמין ביכולת של כולנו להמשיך להיות שותפים. אם נשכיל כולנו להיות שותפים לדאגה לכאב לתסכול ולשברון הלב אזי נמשיך להיות שותפים של אמת גם לתקווה.
אני מאמין כי כולנו כל אחד ואחת כאן בקהל ובבית בת"א ובנוה דקלים, בעפולה ובנצרים, בחדרה ובחומש, מסוגלים לכך, מחויבים בכך. אם כך יהיה, נוכל לחזור לכאן בשנה הבאה שלמים בגופנו איתנים בנפשנו, אחים. אם כך יהיה נחזור בשנה הבאה להישיר מבט אל הקברים שלמרגלותינו אל הדגל ואל המראה.