בני זוג, שהיו חברים בכפר גלעדי ועזבו, הגישו, באמצעות עו"ד גל פלג, תביעה לבית משפט השלום בנצרת לקבלת דמי עזיבה. הקיבוץ, באמצעות משרד עו"ד "בלטר גוט אלוני", ביקש "לעכב את ההליכים בבית המשפט" ולהעביר את הסכסוך לבוררות.
הקיבוץ טען בבית המשפט כי "כי קיימת לו זכות קיזוז עקב מעשיהם של התובעים, עת שימשו בתפקידים שונים בקיבוץ ותאגידיו. לטענתו, מעשיהם, אשר כללו הפרת אמונים, רשלנות, מעילה ועשיית עושר שלא במשפט, מקימות לקיבוץ בסיס הן לקיזוז כספים והן להגשת תביעה שכנגד".
לתביעת הקיבוץ הצטרפה "גליל אופטיק" (מפעל לייצור ושיווק מסגרות למשקפיים), בו עבדו בני הזוג, הבעל כמנהל המפעל ואשתו כמעצבת הראשית.
לטענת הקיבוץ, ב"כללי העזיבה" נקבע כי חילוקי דעות לגביהם - יועברו להכרעת בורר. לכן, טוען הקיבוץ - "יש להורות על העברת הסכסוך למוסד הבוררות של התנועה הקיבוצית שהינו הפורום הראוי, המתאים, והמוסמך, לבירור המחלוקת שבין הצדדים". עוד טען הקיבוץ כי "היה מוכן בכל עת, ועודנו מוכן לקיים את הבוררות".
התובעים התנגדו לבקשת הקיבוץ "לעיכוב הליכים" בשורה של נימוקים: הקיבוץ נקט סחבת, בנוגע לדמי העזיבה אין חובה ללכת לבוררות באמצעות המוסד לבוררות של התנועה הקיבוצית, מה גם, שמדובר בגוף שהוא "מוטה מראש לטובת הקיבוץ". לטענתם, "אין כל מחלוקת על עצם הזכאות למענק עזיבה", אלא לגבי טענות הקיזוז והתביעה שכנגד ומן הראוי לתת לתובעים להתגונן נגד הפגיעה בשמם הטוב, בבית המשפט "בדלתיים פתוחות ולא מול בוררים".
מעיון בבקשת הקיבוץ, אמרה השופטת, היא לא מצאה "התייחסות כלשהי לנכונות המבקש בעבר לניהול הליך בוררות, למעט אמירה לפיה "הקיבוץ היה מוכן בכל עת והינו מוכן גם כעת לקיים את הבוררות". לעומת זאת, התובעים צירפו לתגובתם מכתב שנשלח למזכירות הקיבוץ בו הם מודיעים לקיבוץ כי אם לא ישולמו להם דמי העזיבה הם שוקלים את האפשרות להגיש תביעה לבית המשפט".
בית המשפט דוחה את בקשת הקיבוץ, פוסק כי הדיון יתקיים בבית המשפט ומחייב את הקיבוץ לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 1,000 שקלים.
הקיבוץ טען בבית המשפט כי "כי קיימת לו זכות קיזוז עקב מעשיהם של התובעים, עת שימשו בתפקידים שונים בקיבוץ ותאגידיו. לטענתו, מעשיהם, אשר כללו הפרת אמונים, רשלנות, מעילה ועשיית עושר שלא במשפט, מקימות לקיבוץ בסיס הן לקיזוז כספים והן להגשת תביעה שכנגד".
לתביעת הקיבוץ הצטרפה "גליל אופטיק" (מפעל לייצור ושיווק מסגרות למשקפיים), בו עבדו בני הזוג, הבעל כמנהל המפעל ואשתו כמעצבת הראשית.
לטענת הקיבוץ, ב"כללי העזיבה" נקבע כי חילוקי דעות לגביהם - יועברו להכרעת בורר. לכן, טוען הקיבוץ - "יש להורות על העברת הסכסוך למוסד הבוררות של התנועה הקיבוצית שהינו הפורום הראוי, המתאים, והמוסמך, לבירור המחלוקת שבין הצדדים". עוד טען הקיבוץ כי "היה מוכן בכל עת, ועודנו מוכן לקיים את הבוררות".
התובעים התנגדו לבקשת הקיבוץ "לעיכוב הליכים" בשורה של נימוקים: הקיבוץ נקט סחבת, בנוגע לדמי העזיבה אין חובה ללכת לבוררות באמצעות המוסד לבוררות של התנועה הקיבוצית, מה גם, שמדובר בגוף שהוא "מוטה מראש לטובת הקיבוץ". לטענתם, "אין כל מחלוקת על עצם הזכאות למענק עזיבה", אלא לגבי טענות הקיזוז והתביעה שכנגד ומן הראוי לתת לתובעים להתגונן נגד הפגיעה בשמם הטוב, בבית המשפט "בדלתיים פתוחות ולא מול בוררים".
מעיון בבקשת הקיבוץ, אמרה השופטת, היא לא מצאה "התייחסות כלשהי לנכונות המבקש בעבר לניהול הליך בוררות, למעט אמירה לפיה "הקיבוץ היה מוכן בכל עת והינו מוכן גם כעת לקיים את הבוררות". לעומת זאת, התובעים צירפו לתגובתם מכתב שנשלח למזכירות הקיבוץ בו הם מודיעים לקיבוץ כי אם לא ישולמו להם דמי העזיבה הם שוקלים את האפשרות להגיש תביעה לבית המשפט".
בית המשפט דוחה את בקשת הקיבוץ, פוסק כי הדיון יתקיים בבית המשפט ומחייב את הקיבוץ לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 1,000 שקלים.