הסיפור הבא עדיין לא סופר. כתבנו חגי הוברמן מוסר כי הדמות המרכזית, חיים טופול, ביקש שלא לפרסם אותו, אפילו לא בעלון הפנימי של נצרים, מסיבות שאינן ברורות. אבל הסיפור אמיתי, ללא ספק. כתבנו שמע עליו מחברים בנצרים, ששמעו אותו מכלי ראשון.

לפני כשלושה חודשים, בו' אדר ב', נחנך בנצרים מבנה חדש של בית-ספר. לקראת האירוע, אליו הוזמנו אורחים רבים, התקשרה תושבת נצרים לשחקן חיים טופול, להזמין גם אותו. לטופול יש יחס חם לנצרים מאז ביקר במקום בחברת חברו הקרוב רחבעם זאבי ז"ל, שבועות ספורים לפני שגנדי נרצח. טופול סייע בהקמת גן ילדים בנצרים לזכרו של גנדי ז"ל. בנצרים ראו כבוד גדול בכך שטופול יכבד בנוכחותו גם את חנוכת מבנה בית-הספר.

כשהתקשרה אותה תושבת נצרים, לא היה טופול זמין (אח"כ התברר שהיה בחו"ל). התושבת השאירה לו הודעה במשיבון, שהיתה הרצאה ציונית נלהבת, בנוסח כזה פחות או יותר: "חיים, אנחנו בנצרים ממשיכים בבניה מתוך שמחה. הילדים כאן מאושרים. משרד החינוך בנה לנו בית-ספר חדש, ואנחנו חונכים אותו בשמחה. כולנו כאן חדורי אמונה" וכו' וכו'.

כעבור מספר ימים חזר אליה טופול. "קיבלתי את ההודעה" סיפר לה "לצערי לא אוכל להגיע, אבל תדעי לך שאני שומר על ההודעה שלך במשיבון. לא רק שומר אני משמיע אותה לכל מי שאני פוגש...".

ערב חנוכת בית-הספר שוב התקשר טופול לאותה תושבת נצרים, ובפיו סיפור מעניין. באותו שבוע, כך סיפר, הלך לנחם את משפחת אלוף מיל. אמיר דרורי ז"ל שנפטר באופן פתאומי. בדיוק כשהיה שם הגיע לניחום גם ראש-הממשלה אריאל שרון.

כשסיים שרון את הביקור, רדף אחריו טופול החוצה. "אדוני ראש-הממשלה, אני רוצה להשמיע לך משהו" אמר לו טופול, והשמיע לו את ההודעה במשיבון, אותה הרצאה ציונית של תושבת נצרים.
שרון הקשיב בדממה. כשתמה ההודעה השתררה שתיקה. ואז אמר שרון לפתע: "תשמיע לי שוב את ההודעה".
טופול השמיע. שוב השתררה דממה. ואז ביקש שרון: "תשמיע לי שוב את ההודעה".
טופול השמיע את ההודעה בפעם השלישית. שוב השתררה דממה שטופול שבר אותה: "אדוני ראש הממשלה" אמר לו "נכון אתה מקנא באנשים האלה? רק אתה עוד יכול לעזור להם..."

שרון, פניו עגומים, הנהן בראשו, הסתובב ועזב את המקום בלי לומר מילה.