השופט לוי מזהיר מפני סכנות ההתנתקות, סכנות לעם היהודי ולערכי היסוד שלו, וסכנות בטחוניות.
החוק והחלטת הממשלה עליה הוא נסמך, הם לדברי השופט לוי "שילוב נדיר שכמעט אין לו אח ורע של פגיעה אנושה בזכויות הקנין, חופש העיסוק ומעל כולם ניצבת הפגיעה בכבוד האדם וחירותו".
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי השופט לוי מותח בהחלטה ביקורת על כל "השותפים לחקיקת החוק" ואומר : "לא נהיר לי כמה מבין אלה שהיו שותפים לחקיקתו של החוק התנסו אי פעם בהעתקה ולו של מגורים בלבד תוך 5 חודשים, הוסף לכך את העתקתם של עסקים, מפעלים וחממות .. מדובר במשימה בלתי אפשרית"
הוא מונה בהחלטה את פגיעותיו של החוק, בהן הפגיעה בעם היהודי: "פגיעת הממשלה וחוק ההתנתקות אינה מצטמצמת לפגיעה בזכויות הפרט , באשר היא נוגעת בעצב רגיש פי כמה – זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל.. זכות שאפילו שלטון זר ששלט כאן ביד רמה עד לשנת תש"ח, לא העז לפגוע בה על ידי עקירתם של ישובים ממקומם". ההחלטה והחוק לדבריו לא זו בלבד שפוגעים הם פגיעה אנושה בזכות של העם היהודי לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה "אלא שבפועל הם שוללים אותה".
השופט לוי עוסק בהפניית העורף של רה"מ וממשלתו לבוחר ולמדיניות עליה הצהירו ערב הבחירות וקובע כי "חופש פרלמנטרי אינו בלתי מוגבל. מנדט חופשי אינו מנדט מוחלט וסמכות בלתי מוגבלת...איננו מכירים בשיקול דעת בלתי מוגבל שהרי אבסלוטיזם – נאור ככל שיהיה, הנו אויב החופש". הפניית העורף לבוחרים כפי שנהג רה"מ וממשלתו, "הביאו את העותרים למצב בלתי סביר אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו עתה לדעת כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינויים שלהם מבתיהם ולהרס ישוביהם, והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על ידי הצבעתם למפלגת הליכוד". מדובר, קובע השופט לוי, בעיוות רצונו של הבוחר ואי התערבותו של בית המשפט, מהווה מסר לכל מפלגה כי "אין מתום בחריגה כה בוטה ממצעה ומהעקרונות אותם הבטיחה באוזני בוחריה".
בפרק הבטחוני קובע השופט לוי כי המשיבים נמנעו מביצוע גם המעט שהיו צריכים לעשות: להסביר מה גרם לממשלה לתפנית דרמטית בהתנהלות שלה "מהי אותה תכלית המצדיקה לא רק את עקירתם של אלפי מתיישבים ממקומם אלא גם את חשיפתם שלהם לגל טרור מחודש מפניו מתריעים גורמי ממשל וגורמים בטחוניים כה בכירים"?.
הוא מציין כי העותרים ביקשו לזמן את הרמטכ"ל לעדות כדי "שיסיר את מעטה המסתורין בכל הנוגע לסכנות הנובעות מתכנית ההתנתקות. אולם המשיבים (הכנסת והממשלה) התנגדו לכך, משל אמרו כי שיקוליהם אינם מעניינו של הציבור ואף לא של בית המשפט הגבוה לצדק, באשר אלה חסינים מפני ביקורת שיפוטית".
"לנוכח כל אלה אם דעתי היתה נשמעת היינו קובעים כי אותה תכלית העומדת בבסיס הפגיעה בזכויות היסוד של העותרים לא זו בלבד שלא התבררה דיה אלא שמהנתונים שהוצגו בפנינו ברור עתה כי בתכנית ההתנתקות כרוכות סכנות מרחיקות לכת אשר הופכות את אותה תכלית גם ללא ראויה".
בסיכום דבריו קובע השופט לוי כי החלטת הממשלה וחוק ההתנתקות לוקים "בכל אחד מאלה:
א. לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד ועיוות רצונו של הבוחר מאידך.
ב. בביצועם כרוכה פגיעה שאין קשה ממנה בזכויות היסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית ושלא ל'תכלית ראויה' מוכחת.
ג. סופם שהם יובילו לימים קשים ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל וכוונתי לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי".
החוק והחלטת הממשלה עליה הוא נסמך, הם לדברי השופט לוי "שילוב נדיר שכמעט אין לו אח ורע של פגיעה אנושה בזכויות הקנין, חופש העיסוק ומעל כולם ניצבת הפגיעה בכבוד האדם וחירותו".
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי השופט לוי מותח בהחלטה ביקורת על כל "השותפים לחקיקת החוק" ואומר : "לא נהיר לי כמה מבין אלה שהיו שותפים לחקיקתו של החוק התנסו אי פעם בהעתקה ולו של מגורים בלבד תוך 5 חודשים, הוסף לכך את העתקתם של עסקים, מפעלים וחממות .. מדובר במשימה בלתי אפשרית"
הוא מונה בהחלטה את פגיעותיו של החוק, בהן הפגיעה בעם היהודי: "פגיעת הממשלה וחוק ההתנתקות אינה מצטמצמת לפגיעה בזכויות הפרט , באשר היא נוגעת בעצב רגיש פי כמה – זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל.. זכות שאפילו שלטון זר ששלט כאן ביד רמה עד לשנת תש"ח, לא העז לפגוע בה על ידי עקירתם של ישובים ממקומם". ההחלטה והחוק לדבריו לא זו בלבד שפוגעים הם פגיעה אנושה בזכות של העם היהודי לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה "אלא שבפועל הם שוללים אותה".
השופט לוי עוסק בהפניית העורף של רה"מ וממשלתו לבוחר ולמדיניות עליה הצהירו ערב הבחירות וקובע כי "חופש פרלמנטרי אינו בלתי מוגבל. מנדט חופשי אינו מנדט מוחלט וסמכות בלתי מוגבלת...איננו מכירים בשיקול דעת בלתי מוגבל שהרי אבסלוטיזם – נאור ככל שיהיה, הנו אויב החופש". הפניית העורף לבוחרים כפי שנהג רה"מ וממשלתו, "הביאו את העותרים למצב בלתי סביר אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו עתה לדעת כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינויים שלהם מבתיהם ולהרס ישוביהם, והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על ידי הצבעתם למפלגת הליכוד". מדובר, קובע השופט לוי, בעיוות רצונו של הבוחר ואי התערבותו של בית המשפט, מהווה מסר לכל מפלגה כי "אין מתום בחריגה כה בוטה ממצעה ומהעקרונות אותם הבטיחה באוזני בוחריה".
בפרק הבטחוני קובע השופט לוי כי המשיבים נמנעו מביצוע גם המעט שהיו צריכים לעשות: להסביר מה גרם לממשלה לתפנית דרמטית בהתנהלות שלה "מהי אותה תכלית המצדיקה לא רק את עקירתם של אלפי מתיישבים ממקומם אלא גם את חשיפתם שלהם לגל טרור מחודש מפניו מתריעים גורמי ממשל וגורמים בטחוניים כה בכירים"?.
הוא מציין כי העותרים ביקשו לזמן את הרמטכ"ל לעדות כדי "שיסיר את מעטה המסתורין בכל הנוגע לסכנות הנובעות מתכנית ההתנתקות. אולם המשיבים (הכנסת והממשלה) התנגדו לכך, משל אמרו כי שיקוליהם אינם מעניינו של הציבור ואף לא של בית המשפט הגבוה לצדק, באשר אלה חסינים מפני ביקורת שיפוטית".
"לנוכח כל אלה אם דעתי היתה נשמעת היינו קובעים כי אותה תכלית העומדת בבסיס הפגיעה בזכויות היסוד של העותרים לא זו בלבד שלא התבררה דיה אלא שמהנתונים שהוצגו בפנינו ברור עתה כי בתכנית ההתנתקות כרוכות סכנות מרחיקות לכת אשר הופכות את אותה תכלית גם ללא ראויה".
בסיכום דבריו קובע השופט לוי כי החלטת הממשלה וחוק ההתנתקות לוקים "בכל אחד מאלה:
א. לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד ועיוות רצונו של הבוחר מאידך.
ב. בביצועם כרוכה פגיעה שאין קשה ממנה בזכויות היסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית ושלא ל'תכלית ראויה' מוכחת.
ג. סופם שהם יובילו לימים קשים ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל וכוונתי לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי".