יחיאל לוי מגדיר את עצמו כ"הלום פינוי": מכל המבצעים המסוכנים שעבר במהלך שירותו הצבאי, פינוי ימית הוא היחיד שהפך אותו לנכה נפשית. כתם הבושה שהתפשט בתוכו, עשה אותו לאכול רגשות אשם אינסופיים שליוו אותו בכל צומת בחייו. הוא לא היה מסוגל לגולל באוזני אמו עד יום מותה כיצד נאלץ להשתתף בגירוש יהודים מבתיהם.

כעת, מתוך תודעת שליחות, הוא משחזר בשיחה עם כתבת "בשבע" פרט אחר פרט בדייקנות. המבט הדומע, הקול שנשבר והמילים שנתקעות בגרונו מבטאים אולי יותר מכל מהו הלם פינוי.

יחיאל היה בפלוגה שהיתה אחראית על פינוי שורת הבתים ליד המוטל, שבהם השתכנו משפחות שהגיעו מקרית ארבע. ההכרה של מה שהוא עומד לעשות חדרה לתוכו בהדרגה: "ראיתי שלט הנושא את השם 'הרב נריה'. אמרתי: 'לשם אני לא מתקרב אפילו אם יורים בי'. המשכנו להסתובב ולטייל שם בין הבתים, ופתאום אני רואה חבר טוב שלי, מיכאל, שלמד בישיבת ימית. הוא בא אלי עם החיוך המתוק שלו, ואני אומר לו שלום. הקצין רואה אותי, וצועק: 'אסור לך לדבר איתם, אתה לא מסתכל על האנשים האלה!' 'אבל הם החברים שלי', עניתי לו. בשלב הזה כבר הרגשתי בוגד.

יחיאל חזר בשלום מהמלחמה, אבל הצלקת העמוקה של ימית המשיכה לרדוף אותו: "לא סיפרתי בבית ולחברים שהיתי בימית. אפילו בין החיילים, אף פעם לא דיברנו על זה, גם לא בתור בדיחות 'שחורות'. זו היתה משימה שהלוואי שלא היינו עושים אותה. היתה לי נכות רגשית, איבדתי את השמחה בעשייה הצבאית. חיבוטי הנפש, הבושה ותחושת הנידוי לא מרפים".

הכתבה במלואה במדור בשבע