את החלטתו קיבל בית המשפט בסוף השבוע שעבר וקבע כי יש לדחות את התביעה "על כל חלקיה".
בית המשפט קבע כי כבר "כל הארץ דגלים-דגלים כתומים, הצבע הכתום כבר מזוהה בציבור עם מתנגדי ההתנגדות. המהלך בעיבורה של עיר בחודשים האחרונים, נתקל בצבע הכתום בהקשר זה. סרטים וסטיקרים כתומים מחולקים בראש חוצות, ובתוכניות הסאטירה כבר שרים 'לכן רק שירו שיר לכתום'...
במהלך הדיון דן בית המשפט בעתירת מפלגת בל"ד שניסתה לקבוע כי יש לה זכויות ראשונים על הצבע הכתום. סוגיה שעלתה על שולחן בשופים היא "האם יכול צבע להפוך למושא של קניין רוחני?". בהכרעתו קבע בית המשפט כי "צבע כשלעצמו (להבדיל מצבע בתוספת כיתוב או סימן מזהה אחר) הוא ניטרלי, ואינו יכול לשמש מושא לפטנט, לסימן מסחר, למדגם, או לזכות יוצרים". כמו כן נדחתה טענת בל"ד כי שימוש בצבע הכתום על ידי מתנגדי העקירה כמוהו כגניבת עין, כהגדתם. השופט יצחק עמית קבע כי"צבעים מטיבם ומטבעם חייבים להישאר פתוחים לשימוש הכלל, ועל רשם סימני המסחר למנוע מצב בו ירכוש גורם כלשהו בלעדיות על צבע מסוים".
בית המשפט איכזב את באי כוחה של מפלחגת בל"ד כשקבע ש"סימן ההיכר של בל"ד אינו הצבע הכתום כשלעצמו, אלא הצבע הכתום בצירוף סימני היכר נוספים", זאת כשהכוונה היא לתוספת האות ד' בעברית ובערבית.
פרקליטי בל"ד ניסו לשכנע את בית המשפט שקיים חשש להטעיה של הציבור, אולם השופט עמית קבע שבמקרה דנן, אין שמץ של חשש להטעיה של הציבור. הציבור של בל"ד הוא לא הציבור של יש"ע ולהפך".
עורכי הדין של בל"ד לא נואשו וניסו לטעון כי דווקא המרחק האידיאולוגי בין הציבור הערבי לציבור ביש"ע עלול לגרום לציבור הערבי לסלוד מהצבע הכתום המייצג את מפלגתם. בתגובה קבע השופט כי "ביהמ"ש איננו משוכנע שהמבקשים זכאים לדבר בשמו של כל הציבור הערבי בארץ. אך גם בהתעלם מכך, תמה ביהמ"ש מדוע רגשות הסלידה של הציבור הערבי מקנה להם מונופול על צבע מסוים. מונופולין, על דרך הכלל, אינו אהוד במשפט, לא בתחום המסחרי, קל וחומר שלא בתחום הפוליטי".
בסיכום הדברים קבע השופט "שבמסגרת חופש הביטוי, נכללת גם הזכות להשתמש בצבע מסוים, גם אם הדבר לצנינים בעיני אחרים".
כאמור, בסיכומו של הדיון החליט השופט להשית על בל"ד וחבר הכנסת עזמי בשארה לשלם למועצת יש"ע ועורכי הדין בשכר טרחה "בסך של 20,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובשכ"ט עו"ד המשיבה מס' 2 (מטה ארץ ישראל בצפון) בסך 5,000 ₪".
)a(
בית המשפט קבע כי כבר "כל הארץ דגלים-דגלים כתומים, הצבע הכתום כבר מזוהה בציבור עם מתנגדי ההתנגדות. המהלך בעיבורה של עיר בחודשים האחרונים, נתקל בצבע הכתום בהקשר זה. סרטים וסטיקרים כתומים מחולקים בראש חוצות, ובתוכניות הסאטירה כבר שרים 'לכן רק שירו שיר לכתום'...
במהלך הדיון דן בית המשפט בעתירת מפלגת בל"ד שניסתה לקבוע כי יש לה זכויות ראשונים על הצבע הכתום. סוגיה שעלתה על שולחן בשופים היא "האם יכול צבע להפוך למושא של קניין רוחני?". בהכרעתו קבע בית המשפט כי "צבע כשלעצמו (להבדיל מצבע בתוספת כיתוב או סימן מזהה אחר) הוא ניטרלי, ואינו יכול לשמש מושא לפטנט, לסימן מסחר, למדגם, או לזכות יוצרים". כמו כן נדחתה טענת בל"ד כי שימוש בצבע הכתום על ידי מתנגדי העקירה כמוהו כגניבת עין, כהגדתם. השופט יצחק עמית קבע כי"צבעים מטיבם ומטבעם חייבים להישאר פתוחים לשימוש הכלל, ועל רשם סימני המסחר למנוע מצב בו ירכוש גורם כלשהו בלעדיות על צבע מסוים".
בית המשפט איכזב את באי כוחה של מפלחגת בל"ד כשקבע ש"סימן ההיכר של בל"ד אינו הצבע הכתום כשלעצמו, אלא הצבע הכתום בצירוף סימני היכר נוספים", זאת כשהכוונה היא לתוספת האות ד' בעברית ובערבית.
פרקליטי בל"ד ניסו לשכנע את בית המשפט שקיים חשש להטעיה של הציבור, אולם השופט עמית קבע שבמקרה דנן, אין שמץ של חשש להטעיה של הציבור. הציבור של בל"ד הוא לא הציבור של יש"ע ולהפך".
עורכי הדין של בל"ד לא נואשו וניסו לטעון כי דווקא המרחק האידיאולוגי בין הציבור הערבי לציבור ביש"ע עלול לגרום לציבור הערבי לסלוד מהצבע הכתום המייצג את מפלגתם. בתגובה קבע השופט כי "ביהמ"ש איננו משוכנע שהמבקשים זכאים לדבר בשמו של כל הציבור הערבי בארץ. אך גם בהתעלם מכך, תמה ביהמ"ש מדוע רגשות הסלידה של הציבור הערבי מקנה להם מונופול על צבע מסוים. מונופולין, על דרך הכלל, אינו אהוד במשפט, לא בתחום המסחרי, קל וחומר שלא בתחום הפוליטי".
בסיכום הדברים קבע השופט "שבמסגרת חופש הביטוי, נכללת גם הזכות להשתמש בצבע מסוים, גם אם הדבר לצנינים בעיני אחרים".
כאמור, בסיכומו של הדיון החליט השופט להשית על בל"ד וחבר הכנסת עזמי בשארה לשלם למועצת יש"ע ועורכי הדין בשכר טרחה "בסך של 20,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובשכ"ט עו"ד המשיבה מס' 2 (מטה ארץ ישראל בצפון) בסך 5,000 ₪".
)a(