"אני כותבת את רשמי לאחר שצעדתי בלילה עם הצועדים בצעדת שלושת הימים בתמיכה בגוש קטיף, ואני עדיין מתפעלת. מאודי לא ראיתי כנס טהור וקדוש כל כך של יותר מ 40 אלף יהודים. היתה זו מעט מהחוויה של היותנו אור לגויים.
בתחילה התקשינו להגיע לנתיבות שכן, כידוע לכולכם, האוטובוסים שהוזמנו להביא את הצועדים מכל רחבי הארץ אל הצעדה, לא הורשו לבצע את משימתם: להביא אותנו למקום הזינוק של הצעדה בנתיבות.
אני מקווה שבסוף כולם הסתדרו והגיעו. אצלנו רבים נטלו את רכביהם הפרטיים והעמיסו טרמפיסטים וגם תרמילים, מזון, מים ואוהלים. בדרך שמענו בחדשות ש"רק כ 150 איש הגיעו לנתיבות לצעדה", וזה כאשר נסיעתנו התנהלה בעצלתיים, מפקק לפקק, בדרכים עמוסות באלפי צועדים המנסים להגיע אל הצעדה.
בנתיבות התפללנו מנחה ביחד, ואחר כך המתנו במשך שעות לתחילת הצעדה. בסוף היא יצאה לדרך. צעדנו בעלטה, ואחרי כשעה של צעידה נעצרנו על ידי חיילים ושוטרים. הורו לנו לרדת מהכביש. התחלנו ללכת בשדות בין סלעים אבנים וקוצים, ומבולבלים. קרבה לה שעת חצות, היינו עייפים מתוסכלים אבל המתנו בשקט. אמרו לי שבמקום אחר המתינו הצועדים ושרו, והחיילים בכו.
לפתע שמענו קריאה: יש אישור לצעוד לכפר מימון ללון. המשכנו ללכת עם התרמילים כבדים. הברכיים כאבו וקרסולינו נחבלו שוב ושוב כשנתקלנו בעגלות התינוקות. כך צעדנו כשעתיים עד בואנו אל החניון בכפר מימון.
התמלאתי יראת כבוד. משפחות, אלפי משפחות, עם ילדים קטנים ועם תינוקות התארגנו ולא היה אחד בהם שהתלונן, הציק, קיטר על התנאים ועל הארגון.
לבסוף, ב 3.30 כמעט כולם נרדמו, וב 5.30 כבר שמענו ברמקול קריאה להתפלל שחרית ולהזדרז כי חייבים לעזוב את המתחם במהירות.
התבוננתי מחוץ לאוהל שלי וראיתי: גברים ונערים מעל גיל 13 , עטורי תפילין ומתפללים שחרית. עם קדוש!
נמצאים כאן למעלה מ 40 אלף איש ביחד, שבחרו מרצונם החופשי לצעוד בתנאים קשים: ללא מטבח, עם מעט מים ומעט מתקני שירותים. אין כאן סמים ואלכוהול, איש אינו מנבל פיו ואין דיבורים לא נאותים. אין כאן חוסר צניעות או עגילים הנעוצים במקומות שונים בגוף ואין אלימות. יש כאן רצון עז להיות ביחד כדי להביע תמיכה בעם ישראל.
איפה אנחנו ואיפה התיאורים של המדיה המציירת אותנו כ'פנאטים', 'מסוכנים' ו'משונים'. נהפוך הוא. שה' יברך את כולנו. ל.ר."
בתחילה התקשינו להגיע לנתיבות שכן, כידוע לכולכם, האוטובוסים שהוזמנו להביא את הצועדים מכל רחבי הארץ אל הצעדה, לא הורשו לבצע את משימתם: להביא אותנו למקום הזינוק של הצעדה בנתיבות.
אני מקווה שבסוף כולם הסתדרו והגיעו. אצלנו רבים נטלו את רכביהם הפרטיים והעמיסו טרמפיסטים וגם תרמילים, מזון, מים ואוהלים. בדרך שמענו בחדשות ש"רק כ 150 איש הגיעו לנתיבות לצעדה", וזה כאשר נסיעתנו התנהלה בעצלתיים, מפקק לפקק, בדרכים עמוסות באלפי צועדים המנסים להגיע אל הצעדה.
בנתיבות התפללנו מנחה ביחד, ואחר כך המתנו במשך שעות לתחילת הצעדה. בסוף היא יצאה לדרך. צעדנו בעלטה, ואחרי כשעה של צעידה נעצרנו על ידי חיילים ושוטרים. הורו לנו לרדת מהכביש. התחלנו ללכת בשדות בין סלעים אבנים וקוצים, ומבולבלים. קרבה לה שעת חצות, היינו עייפים מתוסכלים אבל המתנו בשקט. אמרו לי שבמקום אחר המתינו הצועדים ושרו, והחיילים בכו.
לפתע שמענו קריאה: יש אישור לצעוד לכפר מימון ללון. המשכנו ללכת עם התרמילים כבדים. הברכיים כאבו וקרסולינו נחבלו שוב ושוב כשנתקלנו בעגלות התינוקות. כך צעדנו כשעתיים עד בואנו אל החניון בכפר מימון.
התמלאתי יראת כבוד. משפחות, אלפי משפחות, עם ילדים קטנים ועם תינוקות התארגנו ולא היה אחד בהם שהתלונן, הציק, קיטר על התנאים ועל הארגון.
לבסוף, ב 3.30 כמעט כולם נרדמו, וב 5.30 כבר שמענו ברמקול קריאה להתפלל שחרית ולהזדרז כי חייבים לעזוב את המתחם במהירות.
התבוננתי מחוץ לאוהל שלי וראיתי: גברים ונערים מעל גיל 13 , עטורי תפילין ומתפללים שחרית. עם קדוש!
נמצאים כאן למעלה מ 40 אלף איש ביחד, שבחרו מרצונם החופשי לצעוד בתנאים קשים: ללא מטבח, עם מעט מים ומעט מתקני שירותים. אין כאן סמים ואלכוהול, איש אינו מנבל פיו ואין דיבורים לא נאותים. אין כאן חוסר צניעות או עגילים הנעוצים במקומות שונים בגוף ואין אלימות. יש כאן רצון עז להיות ביחד כדי להביע תמיכה בעם ישראל.
איפה אנחנו ואיפה התיאורים של המדיה המציירת אותנו כ'פנאטים', 'מסוכנים' ו'משונים'. נהפוך הוא. שה' יברך את כולנו. ל.ר."