ד"ר גיא אנוש וד"ר אלי בוכבינדר מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה קובעים כי מתיישבים שלא יעזבו את ביתם בגוש קטיף לפני בוא החיילים וייאבקו עד הסוף, הם אלו שיתמודדו טוב יותר עם 'היום שאחרי' ויצאו מהמשבר בתחושה בריאה יותר.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בפרסום שהוציאו השניים הם כותבים כי גזירת הפינוי היא עבור מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון כתחושת אובדן, המלווה בכאוס פנימי וחברתי. "תוכניות חיים שלמות נגדעות באיבן, אמונות יסוד וערכים מתמוטטים. העתיד לא רק שאינו ברור להם אלא אף נראה מאיים. מצבם משול למצבו של אדם שזה עתה נודע לו ( או לה) שהוא ובני משפחתו סובלים ממחלה סופנית, והרופאים קוצבים את ימיהם. אנשים אלו חווים אובדן מוחלט של תחושת שליטה בחייהם.
ידוע מהספרות המחקרית שאנשים אשר חווים אובדן ממשמש ובא, חווים צורך עז לנסות ולהפר את מר הגזרה. ניתן לחלק את התגובות בפועל לשני סוגים עיקריים: אלו המשלימים עם רוע הגזירה, לעומתם אלו הממשיכים לנסות ולהיאבק במר גורלם ומנסים ליצור שינוי או למצוא תרופה למחלה הממארת".
השניים מוסיפים כי לכאורה מגדירים את אלו שמשלימים עם רוע הגזרה כ"מציאותיים סתגלנים" ואת אלו שנאבקים כ"בלתי מציאותיים ואוטופיים, ומצפים כי מפלת האכזבה עם בוא המשבר, תהיה קשה עבורם יותר".
מתברר כי דוקא אלו שויתרו, כאילו הסתגלו למצב החדש, יסבלו מתופעות של דכאון עמוק, ויתור על חיים ועל אקטיביות כדרך חיים וכתפיסת עולם, ו"אלו שאינם משלימים וממשיכים להאבק, בטווח הארוך מתגלים כמי שמסתגלים טוב יותר לשבר ולטראומה שבאובדן, ומגלים יכולות ודרכי התמודדות והסתגלות רבות יותר ואיכותיות יותר. למעשה, הם אלו שיוצאים מהמשבר עם תחושה של 'לפחות ניסיתי', 'עשיתי כמיטב יכולתי' ותחושה זו מהווה את הבסיס למציאת הכוחות כדי להסתגל לחיים של היום שאחרי".
"לאור זאת, השארת המתיישבים עד לרגע האחרון של הפינוי בפועל של יישובם, אשר יאפשר להם למצות את כל אפשרויות ההתנגדות הלגיטימיות העומדות לרשותם, יוכל לסייע להם למצוא בתוך עצמם את החוסן להתמודדות עם המשבר שלאחר ההתנתקות, ולמנוע בהמשך התפתחות של אותם תהליכים נפשיים וחברתיים שליליים אשר צוינו לעיל".
יתירה מכך הם מוסיפים, כל זאת, ואף עוד יותר, לגבי ילדים ובני נוער. "ידוע שילדים ובני נוער נוטים לקחת על עצמם תחושת אחריות ואשמה גם כאשר אין הצדקה אובייקטיבית לתחושות אלו, והאירוע הקשה נמצא לחלוטין מחוץ לשליטתם. תופעה זו מכונה לעיתים 'חשיבה מאגית' בספרות המקצועית. אי מתן אפשרות לילדים ובני נוער לשהות ביישובם עד ליום הפינוי, ולהשתתף באופן אקטיבי במחאה כנגד מה שנחווה על ידם כגזירה בלתי הוגנת, יש בו פוטנציאל רב לעודד את התפתחותה של חשיבה מאגית שבמרכזה עמדה של: "אילו הייתי עושה משהו, הייתי מצליח לעצור את העקירה". סוג חשיבה כזה עלול להעצים רגשות של אחריות ואשמה גם כלפי עצמם, וגם כלפי היקרים להם – הוריהם, אחיהם וסביבתם החברתית.
הנפש הצעירה עדיין נמצאת בתהליך של עיצוב. לכן, דווקא עבור הילדים והנוער בישובים המיועדים לפינוי, חיוני לעודד עמדה המתמודדת לעומת עמדה פסיבית משלימה. להתמודדות זו יש חשיבות רבה במיוחד בשלב זה בהתפתחות, כיון שאימוץ העמדה הפסיבית ותחושת הוויתור בגיל צעיר, משמעותם אבדן כל תחושת מוטיבציה, הישגיות חוסן אישי, ויכולות התמודדות בהמשך החיים. במילים אחרות, ויתור על מאבק ופיתוח עמדה פטליסטית בעודם נמצאים בתהליכי צמיחה וגיבוש עצמי, ישפיעו על התפתחותם הנפשית בהמשך ויעצבו אישיות פסיבית ונסגנית, רדופה רגשות אשמה ובושה.
לעומת זאת, התמודדות אקטיבית עם האובדן והשכול הממשמשים ובאים, ומיצוי הניסיונות למנעם, בשלב זה של החיים, תיבנה את הבסיס לפיתוח כישורי התמודדות בשארית חייהם, יכולת להכיל אבדנים, ולהתמודד עמם, ויכולת לקבל מצבים של שינוי בלתי נמנע, לאחר מיצוי אמיתי של ניסיונות השינוי.
לסיכום, מנקודת מבט של טובתם הפסיכו-סוציאלית של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון וילדיהם וטובתה של החברה הישראלית ובהסתמך על הידע הקיים בתחום ההתמודדות עם משברים וטראומה אנו ממליצים על השארת המיועדים לפינוי בביתם עד לרגע הפינוי עצמו כדי לאפשר לעתיד התפתחות תקינה ומתמודדת", כותבים שני החוקרים.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בפרסום שהוציאו השניים הם כותבים כי גזירת הפינוי היא עבור מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון כתחושת אובדן, המלווה בכאוס פנימי וחברתי. "תוכניות חיים שלמות נגדעות באיבן, אמונות יסוד וערכים מתמוטטים. העתיד לא רק שאינו ברור להם אלא אף נראה מאיים. מצבם משול למצבו של אדם שזה עתה נודע לו ( או לה) שהוא ובני משפחתו סובלים ממחלה סופנית, והרופאים קוצבים את ימיהם. אנשים אלו חווים אובדן מוחלט של תחושת שליטה בחייהם.
ידוע מהספרות המחקרית שאנשים אשר חווים אובדן ממשמש ובא, חווים צורך עז לנסות ולהפר את מר הגזרה. ניתן לחלק את התגובות בפועל לשני סוגים עיקריים: אלו המשלימים עם רוע הגזירה, לעומתם אלו הממשיכים לנסות ולהיאבק במר גורלם ומנסים ליצור שינוי או למצוא תרופה למחלה הממארת".
השניים מוסיפים כי לכאורה מגדירים את אלו שמשלימים עם רוע הגזרה כ"מציאותיים סתגלנים" ואת אלו שנאבקים כ"בלתי מציאותיים ואוטופיים, ומצפים כי מפלת האכזבה עם בוא המשבר, תהיה קשה עבורם יותר".
מתברר כי דוקא אלו שויתרו, כאילו הסתגלו למצב החדש, יסבלו מתופעות של דכאון עמוק, ויתור על חיים ועל אקטיביות כדרך חיים וכתפיסת עולם, ו"אלו שאינם משלימים וממשיכים להאבק, בטווח הארוך מתגלים כמי שמסתגלים טוב יותר לשבר ולטראומה שבאובדן, ומגלים יכולות ודרכי התמודדות והסתגלות רבות יותר ואיכותיות יותר. למעשה, הם אלו שיוצאים מהמשבר עם תחושה של 'לפחות ניסיתי', 'עשיתי כמיטב יכולתי' ותחושה זו מהווה את הבסיס למציאת הכוחות כדי להסתגל לחיים של היום שאחרי".
"לאור זאת, השארת המתיישבים עד לרגע האחרון של הפינוי בפועל של יישובם, אשר יאפשר להם למצות את כל אפשרויות ההתנגדות הלגיטימיות העומדות לרשותם, יוכל לסייע להם למצוא בתוך עצמם את החוסן להתמודדות עם המשבר שלאחר ההתנתקות, ולמנוע בהמשך התפתחות של אותם תהליכים נפשיים וחברתיים שליליים אשר צוינו לעיל".
יתירה מכך הם מוסיפים, כל זאת, ואף עוד יותר, לגבי ילדים ובני נוער. "ידוע שילדים ובני נוער נוטים לקחת על עצמם תחושת אחריות ואשמה גם כאשר אין הצדקה אובייקטיבית לתחושות אלו, והאירוע הקשה נמצא לחלוטין מחוץ לשליטתם. תופעה זו מכונה לעיתים 'חשיבה מאגית' בספרות המקצועית. אי מתן אפשרות לילדים ובני נוער לשהות ביישובם עד ליום הפינוי, ולהשתתף באופן אקטיבי במחאה כנגד מה שנחווה על ידם כגזירה בלתי הוגנת, יש בו פוטנציאל רב לעודד את התפתחותה של חשיבה מאגית שבמרכזה עמדה של: "אילו הייתי עושה משהו, הייתי מצליח לעצור את העקירה". סוג חשיבה כזה עלול להעצים רגשות של אחריות ואשמה גם כלפי עצמם, וגם כלפי היקרים להם – הוריהם, אחיהם וסביבתם החברתית.
הנפש הצעירה עדיין נמצאת בתהליך של עיצוב. לכן, דווקא עבור הילדים והנוער בישובים המיועדים לפינוי, חיוני לעודד עמדה המתמודדת לעומת עמדה פסיבית משלימה. להתמודדות זו יש חשיבות רבה במיוחד בשלב זה בהתפתחות, כיון שאימוץ העמדה הפסיבית ותחושת הוויתור בגיל צעיר, משמעותם אבדן כל תחושת מוטיבציה, הישגיות חוסן אישי, ויכולות התמודדות בהמשך החיים. במילים אחרות, ויתור על מאבק ופיתוח עמדה פטליסטית בעודם נמצאים בתהליכי צמיחה וגיבוש עצמי, ישפיעו על התפתחותם הנפשית בהמשך ויעצבו אישיות פסיבית ונסגנית, רדופה רגשות אשמה ובושה.
לעומת זאת, התמודדות אקטיבית עם האובדן והשכול הממשמשים ובאים, ומיצוי הניסיונות למנעם, בשלב זה של החיים, תיבנה את הבסיס לפיתוח כישורי התמודדות בשארית חייהם, יכולת להכיל אבדנים, ולהתמודד עמם, ויכולת לקבל מצבים של שינוי בלתי נמנע, לאחר מיצוי אמיתי של ניסיונות השינוי.
לסיכום, מנקודת מבט של טובתם הפסיכו-סוציאלית של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון וילדיהם וטובתה של החברה הישראלית ובהסתמך על הידע הקיים בתחום ההתמודדות עם משברים וטראומה אנו ממליצים על השארת המיועדים לפינוי בביתם עד לרגע הפינוי עצמו כדי לאפשר לעתיד התפתחות תקינה ומתמודדת", כותבים שני החוקרים.