"מסיבת העיתונאים עם שר הביטחון והרמטכ"ל תחל בעוד דקות אחדות", כך שומעים מאזיני הרדיו. צופי הטלויזיה יכולים גם לראות את הקולות וכולם יושבים קשובים ודרוכים. כולם מצפים שהכתב יעשה את כל הנדרש ממנו, ישאל, יקשה, יעביר את המסר שאתה האזרח היית רוצה לשאול. אתם יושבים בבית או במכונית ויודעים שהנה עכשיו תקבלו את כל המידע אבל את המציאות שמאחורי הקלעים צריך לראות, להיות שם ולחוות מקרוב כדי לדעת באמת איך זה קורה. ויותר מכך. לדעת שמה שאתם מקבלים זו לא בדיוק המציאות שלה אתם מצפים.
"אתמול בבוקר התקיימה מסיבת עיתונאים כזו בבסיס צה"ל בדרום הארץ עם שר הביטחון שאול מופז , הרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ ומפקד פיקוד הדרום דן הראל. הייתי שם", מספר כתבנו לענייני בטחון קובי פינקלר.
בחלק הראשון של הדיון היו מספר עיתונאים מצומצם. הרי בסופו של דבר הם יעבירו רק מה שנשמע טוב בדיון. לא את כל הסקירה שבה נשמעה התקפה למשל את המשטרה איך כל-כך הרבה מסתננים הצליחו לחדור לגוש קטיף. לגמרי במקרה, אחת מהן (איילה חסון) הגיעה לאירוע במסוק עם שר הביטחון היישר מביתו. ואני שואל - איך היא יכולה אחר כך להקשות עליו באמת? היא הרי קיבלה תדרוך אישי, השר הראה לה מהמסוק מה שהוא רצה שתראה (אתר הקרוילות בניצן, לדוגמא "כמה הוא יפה" הוא אמר לה).
אח"כ נכנסנו כולם לאהל הגדול והממוזג שהוכן לתדרוך. מסיבת העיתונאים נקבעה ל10:30. הכתבים ישובים. השר מלווה ברמטכ"ל, ובמפקד פיקוד דרום נכנסים לאוהל ונעמדים מול המיקרופונים. לצידם דוברת צה"ל תא"ל מירי רגב. אור הזרקורים מעיק על הרמטכ"ל. הארבעה עומדים ומחכים. לכתבים יש זמן. כתבת קול ישראל מבקשת עוד שתי דקות "כי יש עכשיו מבזק" ואי אפשר להתחיל. כתב גלי צה"ל מגדיל לעשות. הוא מבקש ( ומקבל ) 4 דקות(!!!) נוספות כי "אחרי המבזק יש פרסומות". יש הגרלה של הלוטו והצ'אנס והשר צריך לחכות. רמטכ"ל מדינת ישראל, בשעה כל כך קשה ומעייפת (הוא ישן בלילה רק שעתיים) צריך להמתין עד שאיזו פקידה תסכים להוריד את התשדיר. ואז מגיעה "הכוכבת" איילה חסון. היא הרי הגיעה עם השר וצריכה עוד כמה דקות עד "שיהיה שידור", לדבריה. והרמטכ"ל ממתין, כולו מיוזע, מבקש מדוברת צה"ל העומדת לצידו שיכבו את הזרקורים. . ואז סוף סוף מתחילה "מסיבת העיתונאים". השר מדבר, מונולוג ארוך, הרמטכ"ל כמעט ולא נשאל כלום. הוא עומד בצד ומנגב את אגלי הזיעה.
ואז מגיע תור השאלות. הראשונה – איך לא ? איילה חסון. משהו רגיל. לא מסעיר. ואז כרמלה מנשה , וגלי צה"ל (פעמיים) ושוב אילה חסון ושוב כרמלה ועוד פעם ערוץ 1 וערוץ 10. מי שהצביע בנוסף להם, לא קיבל רשות דיבור. לא ידיעות, לא מעריב, לא ערוץ 7 , לא הארץ. הם לא במשחק הקרוב. לא יראו אותם לא ישמעו אותם.
צוות ערוץ 1 ממהר עם השר למסוק. העיתונאים האחרים מועלים לאוטובוס ממוזג לסיור בגוש. כמעט ולא יורדים, שומעים הסבר ממג"ד הנח"ל על הסיוע שניתן לתושבים. יורדים לסיור קצר בנוה דקלים. קציני השטח הם הדבר האמיתי כאן.האלוף הראל, האלוף ישראל זיו, בשיחה חופשית ללא תקשורת. תא"ל גרשון הכהן מקבל הנחיות. ואז חוזרים שוב לאוטובוס ( אי אפשר לנסוע לבד ולא כולם מגיעים במסוק... ) למסיבת עיתונאים נוספת במרכז התקשורת. הסיפור מתחיל מההתחלה.
"אתמול בבוקר התקיימה מסיבת עיתונאים כזו בבסיס צה"ל בדרום הארץ עם שר הביטחון שאול מופז , הרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ ומפקד פיקוד הדרום דן הראל. הייתי שם", מספר כתבנו לענייני בטחון קובי פינקלר.
בחלק הראשון של הדיון היו מספר עיתונאים מצומצם. הרי בסופו של דבר הם יעבירו רק מה שנשמע טוב בדיון. לא את כל הסקירה שבה נשמעה התקפה למשל את המשטרה איך כל-כך הרבה מסתננים הצליחו לחדור לגוש קטיף. לגמרי במקרה, אחת מהן (איילה חסון) הגיעה לאירוע במסוק עם שר הביטחון היישר מביתו. ואני שואל - איך היא יכולה אחר כך להקשות עליו באמת? היא הרי קיבלה תדרוך אישי, השר הראה לה מהמסוק מה שהוא רצה שתראה (אתר הקרוילות בניצן, לדוגמא "כמה הוא יפה" הוא אמר לה).
אח"כ נכנסנו כולם לאהל הגדול והממוזג שהוכן לתדרוך. מסיבת העיתונאים נקבעה ל10:30. הכתבים ישובים. השר מלווה ברמטכ"ל, ובמפקד פיקוד דרום נכנסים לאוהל ונעמדים מול המיקרופונים. לצידם דוברת צה"ל תא"ל מירי רגב. אור הזרקורים מעיק על הרמטכ"ל. הארבעה עומדים ומחכים. לכתבים יש זמן. כתבת קול ישראל מבקשת עוד שתי דקות "כי יש עכשיו מבזק" ואי אפשר להתחיל. כתב גלי צה"ל מגדיל לעשות. הוא מבקש ( ומקבל ) 4 דקות(!!!) נוספות כי "אחרי המבזק יש פרסומות". יש הגרלה של הלוטו והצ'אנס והשר צריך לחכות. רמטכ"ל מדינת ישראל, בשעה כל כך קשה ומעייפת (הוא ישן בלילה רק שעתיים) צריך להמתין עד שאיזו פקידה תסכים להוריד את התשדיר. ואז מגיעה "הכוכבת" איילה חסון. היא הרי הגיעה עם השר וצריכה עוד כמה דקות עד "שיהיה שידור", לדבריה. והרמטכ"ל ממתין, כולו מיוזע, מבקש מדוברת צה"ל העומדת לצידו שיכבו את הזרקורים. . ואז סוף סוף מתחילה "מסיבת העיתונאים". השר מדבר, מונולוג ארוך, הרמטכ"ל כמעט ולא נשאל כלום. הוא עומד בצד ומנגב את אגלי הזיעה.
ואז מגיע תור השאלות. הראשונה – איך לא ? איילה חסון. משהו רגיל. לא מסעיר. ואז כרמלה מנשה , וגלי צה"ל (פעמיים) ושוב אילה חסון ושוב כרמלה ועוד פעם ערוץ 1 וערוץ 10. מי שהצביע בנוסף להם, לא קיבל רשות דיבור. לא ידיעות, לא מעריב, לא ערוץ 7 , לא הארץ. הם לא במשחק הקרוב. לא יראו אותם לא ישמעו אותם.
צוות ערוץ 1 ממהר עם השר למסוק. העיתונאים האחרים מועלים לאוטובוס ממוזג לסיור בגוש. כמעט ולא יורדים, שומעים הסבר ממג"ד הנח"ל על הסיוע שניתן לתושבים. יורדים לסיור קצר בנוה דקלים. קציני השטח הם הדבר האמיתי כאן.האלוף הראל, האלוף ישראל זיו, בשיחה חופשית ללא תקשורת. תא"ל גרשון הכהן מקבל הנחיות. ואז חוזרים שוב לאוטובוס ( אי אפשר לנסוע לבד ולא כולם מגיעים במסוק... ) למסיבת עיתונאים נוספת במרכז התקשורת. הסיפור מתחיל מההתחלה.