במהלך הדיון לגבי הבנות דנו הצדדים במעצר חילופי, כגון מעצר בית או יישובי, אך הפרקליטות הגישה מזכר,כאמור, וביקשה להשאירן במעצר. זאת, בגלל שבכוונתם כאמור, 'לטפל' במאחזים ביהודה ושומרון.
גורמים במערכת הפוליטית מעריכים, ששרון מעדיף כרגע לצבור נקודות בקרב חבריו במרכז ולא ליצור תסיסה יותר גדולה. יצויין כי גם מבחינה חוקית חייבים הגורמים הצבאיים לשלוח צווים לפחות חודש מראש לתושבים במאחזים. עם זאת, בהתיישבות אומרים כי "הם יכולים לעשות את זה גם אחרת, הם לא עובדים עם החוק ויכולים לעקוף אותו".
אנשי המאחזים לא מתרגשים מהכוונה לגרשם מבתיהם. "אצלנו ממשיכים לקלוט עוד חבר'ה צעירים ומשפחות, על מנת להכניס ציבור שנאמן לארץ ישראל ולא מוריד את הכפפות", אומר איציק סנדרוי ממקימי הגבעה דרומית מזרחית ליישוב יצהר.
סנדרוי מספר כי בחודש סיוון תשס"ב עלתה קבוצת בחורים לגבעה. אבנים וסלעים קידמו את פניהם ולאחר מאמץ קצר הוקמה ה'וילה' - האוהל המרכזי. כיום הבחורים מרשים לעצמם לחייך, לאחר שנאלצו פעם אחר פעם להעמיד את האוהל המחורר במקומו, עד שלמדו את העבודה בשלמותה.
ההקמה של החווה במקום הייתה לא קלה ובסייעתא של שמיא הצליחו הבחורים להכניס חיים בגבעה. חשמל ומים זורמים היו, למשל, מושגים רחוקים ממציאות.
הבחורים החלו אט אט להשתלב בעבודות החקלאיות, ועסקו משעות הבוקר המוקדמות בסיקול אבנים ובהפרחת הגבעה. העבודה לא הייתה קלה כלל, אפשר לומר 'שחורה', אבל לבחורים זאת הייתה הרגשה וחוויה "שעושים משהו" ולא מבזבזים את זמנם.
לאחר חצי שנה החליטו המתיישבים לסלול דרך לגבעה. ההשקעה והתכנון לא נעשו ע"י גורמי הממשלה, אלא הבחורים נאלצו לעבוד בעצמם כדי להשלים את המלאכה. כך מספר סנדרוי. תוך כדי עבודה השלימו פרוייקט של תאורה ולאחר זמן שינתה הגבעה את פניה.
שנה מאוחר יותר הקימו המתיישבים בית קטן מאבן, 20 מטר מרובע. במנהל האזרחי עקבו בדאגה אחרי ההתפתחויות בחווה והחליטו להחריב את המקום. זמן קצר אחר הקמת הבית הגיעו חיילים ושוטרים לגבעה כדי לגרש אותם. הצבא היה בטוח שהמקום נחרב לחלוטין ועזב את המקום. במשך הפינוי חוללו ספרי קודש ונגרם נזק כספי עצום למתיישבים. רגלי החיילים רמסו בברוטליות את הרהיטים ופריטי לבוש נשרפו. כך גם קרה למרבה הזוועה לספרי הקודש אשר עלו בלהבות לקול בכי של הבחורים.
רק עזבו אחרוני החיילים את הגבעה הנטושה, ומצד שני עלו אליה שוב הבחורים עם ציוד. "המשכנו לגור במקום תחת סככות ולאט לאט בזהירות הקמנו בית יותר גדול מהקודם ומעץ. הבית היה מוסתר תחת אוהל גדול", מגלה סנדרוי.
"לאחר כשנה ואחרי בגצי"ם רבים שהגשנו, הגיעו כוחות הפינוי בפעם השניה. הם הכתירו את מצפה יצהר כסמל המאבק נגד ההתיישבות, ובפינוי אלים, שכלל פרשים ואלות, הרסו את הבית והכריזו על המקום שטח צבאי סגור". הנזקים שנגרמו לחווה היו עצומים. עד היום עומלים סנדרוי וחבריו כדי לשקם את המקום מחדש.
שבועיים לאחר הפינוי התחתן סנדרוי, שהתכוון להתגורר באותו בית שנהרס, ועבר להתגורר במכולה המשופצת במקום. לגבעה הובאו מכולות נוספות ובתוכם מתגוררות עד היום שתי משפחות נוספות עם ילדיהם, ויחד הפריחו שוב את המקום.
הבחורים במקום מקפידים לקבוע שיעורים וסדרים ללימוד בבוקר ובערב. במשך כל ימי השבוע מגיעים רבנים לחווה ולומדים איתם באופן קבוע. הבחורים לא הסתפקו רק בסדר היומי, והחליטו גם ללכת בצורה נאותה כיאות למכבדי התורה וכן לשמור על צביון בריא.
רובם של הבחורים הגיעו ממשפחות דתיות לאומיות, עברו דרך ארוכה קודם שהגיעו לגבעה. לפעמים המשפחות היו נחשבות כקשות ולא יכלו לתת תשומת לב לילדיהם, או שהילד לא הסתגל למוסד הלימודי בו למד והחליט לצאת ממנו למרות הלחצים שהיו עליו. אחד הבחורים סיפר כי היה ממש כמעט על סף הייאוש, אבל החליט לבדוק את הגבעות לפני שחלילה יצטרף ל'חבורות הרחוב'.
"החבר'ה כופרים בכל העניין של ציונות ומדינה, רואים את שלמות הארץ בצורה רוחנית תוך עשיית מצוות ולימוד תורה ועל זה שמים את הדגש", סיפר סנדרוי לערוץ 7.
בשבתות הגבעה תוססת ומשפחות ובחורים מגיעים לשבות במקום = כך שהם עוזרים ומצטרפים למניין. הבחורים נהנים מאוד ומרגישים את אור השבת החמימה ואת ההרגשה המשפחתית שהייתה חסרה להם.
מנותקים מהתרבות המערבית
אהרון ה'גבעוני', כך הוא מכנה את עצמו, אומר "כי המסירות על ארץ ישראל נובעת אך ורק מהתורה ולא מהערכים הציוניים, ה' ציווה ואמר לנו ליישב את הארץ".
לדבריו, גם ביישובים ממשיכים לבנות וליישב על אף שהמדינה 'לא מסכימה' למעשיהם. "כל המתנחלים אומרים בעיקרם אנחנו עושים למרות שהמדינה לא מסכימה אבל תמיד השתדלו שלא להיכנס לפינות לא חוקיות ולנסות להסתדר עם המדינה. לגבעונים היה פחות אכפת כמה המדינה מעוניינת בזה".
אהרון מסביר כי "כל מה שעניין אותנו זה מה שהתורה אומרת וזה מה שמבצעים ולא משנה מה החוק אומר. וברור שגם לא אכפת מהחופש אם יכניסו אותנו לכלא".
ה'גבעוני' גם מעלה נקודה נוספת נשכחת, לדבריו, שמייחדת של העם היהודי והיא הגאוה יהודית: "הרבה התנגשויות היו לנו בשנים האחרונים עם הערבים והם יצאו לרוב בשן ועין. כמו שנוהגים אצלנו להתבדח 'במקום שיהודי יאכל בשביל להיות גדול ושמן שלא ישרפו אותו הרבה זמן אז היהודי מרבה לאכול בשביל להיות חזק ולהחזיר גויים מנה הגונה".
בכמה גבעות אפילו יש להם מקווה טבעי מהודר כמעט ללא השקעה של שקל אחד. בוקר בוקר הבחורים יורדים לבור לפני התפילה ונאלצים אחר כך לנסות ולהתחמם בשמש מהמים הקפואים כקרח. על פי בדיקות שעשו, גילו שחלק מהבורות אפילו כנראה מתקופת אבותינו בבית שני.
אהרון מדגיש כי המודל לחיקוי שלהם זה אבותיהם ולא "התרבות המערבית". התושבים מקפידים לאכול מאכלים בריאים "כמו אבותינו", כמובן בתוספות שמן הזית וגבינות הצאן שהם מגדלים בחוות.
"כאן בגבעה אנחנו מנותקים מהתרבות המערבית, מהמירוץ אחרי הומן, מרגישים לפעמים שאנחנו מתחברים לקב"ה דרך הטבע. מתחברים למשל לפרק 'ברכי נפשי' בתהילים ולבריאה". לקום בבוקר ולראות את הפריחה והשירה אזי כבר הלב מתמלא מאליו הודיה לקב"ה".
לשאלה בנושא תוכנית הגירוש של שרון, השיב אהרון: "הרעיון הוא שכל ההתנתקות מתרחב בכל הציבור המכונה חרד"לי. אנחנו שואפים למדינה אחרת יהודית ולפחות צריכים להתחיל ולפעול ולפחות לשאוף. יש לנו את האמונה והשאיפה לגאולה צריכים להילחם במדינה בצורה במלאה בשביל להחליף אותה. צריך להביא שהשלב הראשון הוא להתנתק ממה שקורה כאן וצריך לפעול ובסייעתא דשמייא נוכל כולנו להתחבר ולתקן".
אחד הנערים האחרים סיפר כי תוך כדי התעסקותו במצוות התלויות בארץ מטבע עבודתו בחקלאות, הוא נמשך ומתחבר כלפי שמייא. גם הוא מספר כי "כל מנהיגי האומה היו רועה צאן בתחילתם וכך התחברו לקב"ה. גם אנחנו כאן מבקשים לפחות קצת להרגיש ולהתחבר לאבותינו ולדרכם".
הרב יוסי פלאי מיצהר מסביר כי ברור כבר שאין למוסד של הכנסת ולמערכת המשפט כבוד. "אנחנו יודעים שהמערכות רקובים מיסודם ואנחנו שואפים לממלכת כהנים וגוי קדוש. אצלנו ברור היום שהולכים לדין תורה כדי לפתור וללבן בעיות".
יהודה ליבמן, שמרכז את מטה המאחזים, אמר כי מצד אחד אותם נערים מתנתקים ומצד שני מרגישים שצריכים לקחת אחריות ולהיכנס לנעליים של עם ישראל.
נוצר פה תהליך שהוא דו סטרי. מצד אחד הנוער גדל על חינוך מה שנקרא דתי לאומי הרגיל ונוצר תהליך שהופך יותר מלאומי והמשמעות הדתית שמבחינה אישית הביטוי התורני הרבה יותר חזק באישיות של הנערים ובהשפעה של התורה והמצוות. הרבה יותר תורנים ממה שהיה מקובל ומצד שני בהיבט הקהילתי מתחברים למהלך של לקחת יותר אחריות ושמים את הדגש על הקודש". הדבר מתבטא, לדברי ליברמן, בכמה תחומים כללים של עם ישראל כמו עבודה עברית ובסיבובי השערים סביב הר הבית ובהפצת יהדות. "לוקחים אחריות וערבות בעצם רעיון של שילוב חב"ד וברסלב ולקרב יהודים לתורה ולמצוות "והיה מחניך קדוש".
נציין כי התהליך החל באותם ימים בגבעות לפני כשמונה שנים. "הייתה החלטה טוטלית מוחלטת של הנערים שכל העבודה למען יישוב ארץ ישראל תהיה אך ורק על פי טהרת הקודש", מוסיף ליבמן, "ובעיקר זה בא לידי ביטוי בשמירת הברית, בצניעות ולא להכניס בנות בקטע הזה, הפרדה ברורה. איפה שחשבו שיש פרצה מייד עמדו בפרץ והשפיעו על חבריהם. הם הרימו דגל איך צריך לקיים את התורה והעבודה באופן האמיתי היהודי השלם ופה באמת להבדיל ממה שקיים במקומות אחרים שבמידה מסויימת 'מחפפים' בתורה כדי לקיים את העבודה. פה באופן ברור הרימו את שני הדגלים יחד באופן שווה. הכל מתוך תורה ללא פשרות ובזכות זה המאבק ב"ה מצליח".
ליבמן מציין כי ההשפעה הייתה גם החוצה על ראשי המחנה והדרישה להפרדה מוחלטת הייתה הרבה יותר דומיננטית ברוב אירועי המחאה בזמן האחרון.
עוד נציין כי מושג "נוער הגבעות" לא קיים כלל ומדובר בהמצאה של התקשורת הצמאה לספינים. כך מסבירים במטה.
המושג "נוער הגבעות", שהפך בציבור לשם נרדף של בחורים 'בטלים וריקים', הומצא לראשונה בחוות גלעד לפני כ-4 שנים. כוחות הביטחון ניסו אז לפנות את החווה של משה זר שבנו גלעד, קצין הביטחון של השומרון, נרצח בקרבת מקום. כ-2,000 צעירים יחד עם מבוגרים נאבקו במשך יותר משבוע על המקום ולאחר ניסיונות חוזרים ונשנים הצליחו ליישב מחדש את המקום. התקשורת הופתעה לגלות שלא מדובר בחמישה או שלושים בחורים אלא בציבור שלם גדול שנלחם על בית הכנסת בחוות גלעד בעוצמה רבה. וכשהצליח הדחפור להגיע למקום הקדוש עמדו הנערים ובכו אחד על השני. הם הבינו כי העקירה הייתה לא רק לבית ולמגורון שהיה במקום אלא גם נשברו ונפרצו כל החומות.
שליטה 360 מעלות
בגבעה מציינים כי יש להם שלושה עקרונות ועל פיהם פועלים בדקדוק. "אין פשרה בתורה ובצניעות ובדקדוקים בהלכות – זה פשוט מלכתחילה ולא נכלל בעקרונות", אומר אהרון מהחווה.
הכלל הראשון אצלם הוא שאין עבודה ערבית כלל בחווה. "אם צריכים לבנות בית קוראים לחברים, הולכים לקנות חומרים ובונים בעצמנו. אין גם פועלים זרים אלא כל העבודה נעשית בידיים".
הכלל השני הוא שאין גדרות וגבול ליישוב. בניגוד ליישובים המגודרים ברובם הם בחרו שלא להיכנס לתוך גטו. "אנחנו צריכים להיענש בגלל מעשי הרצח של הערבים", הם אומרים בפשטות. וקובעים כי כל שטח שסמוך לחווה ולגבעה משתלטים עליו ולא משנה אם מדובר 'אדמות מדינה' או 'אדמות ערבים', וזאת על מנת ליישב את השטח.
"בגבעה שבו אנחנו חיים אין מציאות שערבי מסתובב באזור. כי הם הבינו שלא 'בריא' בשבילם להתקרב. בעקבות ההתנגשויות הולכות ונשנות איתם נאלצנו להסביר להם וידם הייתה על התחתונה", הסביר אהרון.
אנשי הגבעות יודעים כי הסכנה הביטחונית אורבת להם מכל סלע ומכל עץ, שמאחוריו יכולים להסתתר מחבלים. הגבעות, למעשה, מהוות חגורות ביטחוניות, וכך גם רואים זאת גורמים ביטחוניים שעוסקים בביטחון ולא בפוליטיקה. הגבעות ברובם נמצאים במקום המשקיף על היישובים ועל הצירים שבסביבתם.
כך גם למשל מצפה יצהר ששולט 360 מעלות על הסביבה שלו ושולט גם על ציר 60 שמוביל מתפוח לאלון מורה ולשכם. על ציר זה היו הרבה ניסיונות לפגע, ובאזור הגבעה נאלץ צה"ל להקים גם עמדה צבאית שולטת. ניתן לציין שהפיקוד וביניהם המח"ט הקודם הראל כנפו, עודדו וגם קצת עזרו,מתוך הבנה שהמקום מהווה תצפית ביטחונית שסיכלה ותסכל אירועים חבלניים.
נציין גם כי הבחורים שעובדים בחקלאות כאמור מעבדים שטחי אדמה גדולים. לפני כמה שנים בדקו במנהל האזרחי והופתעו לגלות ששטחי האדמה של היישוב איתמר, למשל, עם כל גבעותיה יותר גדולים משטח העיר שכם עם אלפי אלפי תושביה!!
הנערים מצליחים למנוע מערבים להשתלט על האדמות הרבות ביהודה ושומרון. בפועל הם שומרים על אלפי דונמים משטחי ארץ ישראל.
גורמים במערכת הפוליטית מעריכים, ששרון מעדיף כרגע לצבור נקודות בקרב חבריו במרכז ולא ליצור תסיסה יותר גדולה. יצויין כי גם מבחינה חוקית חייבים הגורמים הצבאיים לשלוח צווים לפחות חודש מראש לתושבים במאחזים. עם זאת, בהתיישבות אומרים כי "הם יכולים לעשות את זה גם אחרת, הם לא עובדים עם החוק ויכולים לעקוף אותו".
אנשי המאחזים לא מתרגשים מהכוונה לגרשם מבתיהם. "אצלנו ממשיכים לקלוט עוד חבר'ה צעירים ומשפחות, על מנת להכניס ציבור שנאמן לארץ ישראל ולא מוריד את הכפפות", אומר איציק סנדרוי ממקימי הגבעה דרומית מזרחית ליישוב יצהר.
סנדרוי מספר כי בחודש סיוון תשס"ב עלתה קבוצת בחורים לגבעה. אבנים וסלעים קידמו את פניהם ולאחר מאמץ קצר הוקמה ה'וילה' - האוהל המרכזי. כיום הבחורים מרשים לעצמם לחייך, לאחר שנאלצו פעם אחר פעם להעמיד את האוהל המחורר במקומו, עד שלמדו את העבודה בשלמותה.
ההקמה של החווה במקום הייתה לא קלה ובסייעתא של שמיא הצליחו הבחורים להכניס חיים בגבעה. חשמל ומים זורמים היו, למשל, מושגים רחוקים ממציאות.
הבחורים החלו אט אט להשתלב בעבודות החקלאיות, ועסקו משעות הבוקר המוקדמות בסיקול אבנים ובהפרחת הגבעה. העבודה לא הייתה קלה כלל, אפשר לומר 'שחורה', אבל לבחורים זאת הייתה הרגשה וחוויה "שעושים משהו" ולא מבזבזים את זמנם.
לאחר חצי שנה החליטו המתיישבים לסלול דרך לגבעה. ההשקעה והתכנון לא נעשו ע"י גורמי הממשלה, אלא הבחורים נאלצו לעבוד בעצמם כדי להשלים את המלאכה. כך מספר סנדרוי. תוך כדי עבודה השלימו פרוייקט של תאורה ולאחר זמן שינתה הגבעה את פניה.
שנה מאוחר יותר הקימו המתיישבים בית קטן מאבן, 20 מטר מרובע. במנהל האזרחי עקבו בדאגה אחרי ההתפתחויות בחווה והחליטו להחריב את המקום. זמן קצר אחר הקמת הבית הגיעו חיילים ושוטרים לגבעה כדי לגרש אותם. הצבא היה בטוח שהמקום נחרב לחלוטין ועזב את המקום. במשך הפינוי חוללו ספרי קודש ונגרם נזק כספי עצום למתיישבים. רגלי החיילים רמסו בברוטליות את הרהיטים ופריטי לבוש נשרפו. כך גם קרה למרבה הזוועה לספרי הקודש אשר עלו בלהבות לקול בכי של הבחורים.
רק עזבו אחרוני החיילים את הגבעה הנטושה, ומצד שני עלו אליה שוב הבחורים עם ציוד. "המשכנו לגור במקום תחת סככות ולאט לאט בזהירות הקמנו בית יותר גדול מהקודם ומעץ. הבית היה מוסתר תחת אוהל גדול", מגלה סנדרוי.
"לאחר כשנה ואחרי בגצי"ם רבים שהגשנו, הגיעו כוחות הפינוי בפעם השניה. הם הכתירו את מצפה יצהר כסמל המאבק נגד ההתיישבות, ובפינוי אלים, שכלל פרשים ואלות, הרסו את הבית והכריזו על המקום שטח צבאי סגור". הנזקים שנגרמו לחווה היו עצומים. עד היום עומלים סנדרוי וחבריו כדי לשקם את המקום מחדש.
שבועיים לאחר הפינוי התחתן סנדרוי, שהתכוון להתגורר באותו בית שנהרס, ועבר להתגורר במכולה המשופצת במקום. לגבעה הובאו מכולות נוספות ובתוכם מתגוררות עד היום שתי משפחות נוספות עם ילדיהם, ויחד הפריחו שוב את המקום.
הבחורים במקום מקפידים לקבוע שיעורים וסדרים ללימוד בבוקר ובערב. במשך כל ימי השבוע מגיעים רבנים לחווה ולומדים איתם באופן קבוע. הבחורים לא הסתפקו רק בסדר היומי, והחליטו גם ללכת בצורה נאותה כיאות למכבדי התורה וכן לשמור על צביון בריא.
רובם של הבחורים הגיעו ממשפחות דתיות לאומיות, עברו דרך ארוכה קודם שהגיעו לגבעה. לפעמים המשפחות היו נחשבות כקשות ולא יכלו לתת תשומת לב לילדיהם, או שהילד לא הסתגל למוסד הלימודי בו למד והחליט לצאת ממנו למרות הלחצים שהיו עליו. אחד הבחורים סיפר כי היה ממש כמעט על סף הייאוש, אבל החליט לבדוק את הגבעות לפני שחלילה יצטרף ל'חבורות הרחוב'.
"החבר'ה כופרים בכל העניין של ציונות ומדינה, רואים את שלמות הארץ בצורה רוחנית תוך עשיית מצוות ולימוד תורה ועל זה שמים את הדגש", סיפר סנדרוי לערוץ 7.
בשבתות הגבעה תוססת ומשפחות ובחורים מגיעים לשבות במקום = כך שהם עוזרים ומצטרפים למניין. הבחורים נהנים מאוד ומרגישים את אור השבת החמימה ואת ההרגשה המשפחתית שהייתה חסרה להם.
מנותקים מהתרבות המערבית
אהרון ה'גבעוני', כך הוא מכנה את עצמו, אומר "כי המסירות על ארץ ישראל נובעת אך ורק מהתורה ולא מהערכים הציוניים, ה' ציווה ואמר לנו ליישב את הארץ".
לדבריו, גם ביישובים ממשיכים לבנות וליישב על אף שהמדינה 'לא מסכימה' למעשיהם. "כל המתנחלים אומרים בעיקרם אנחנו עושים למרות שהמדינה לא מסכימה אבל תמיד השתדלו שלא להיכנס לפינות לא חוקיות ולנסות להסתדר עם המדינה. לגבעונים היה פחות אכפת כמה המדינה מעוניינת בזה".
אהרון מסביר כי "כל מה שעניין אותנו זה מה שהתורה אומרת וזה מה שמבצעים ולא משנה מה החוק אומר. וברור שגם לא אכפת מהחופש אם יכניסו אותנו לכלא".
ה'גבעוני' גם מעלה נקודה נוספת נשכחת, לדבריו, שמייחדת של העם היהודי והיא הגאוה יהודית: "הרבה התנגשויות היו לנו בשנים האחרונים עם הערבים והם יצאו לרוב בשן ועין. כמו שנוהגים אצלנו להתבדח 'במקום שיהודי יאכל בשביל להיות גדול ושמן שלא ישרפו אותו הרבה זמן אז היהודי מרבה לאכול בשביל להיות חזק ולהחזיר גויים מנה הגונה".
בכמה גבעות אפילו יש להם מקווה טבעי מהודר כמעט ללא השקעה של שקל אחד. בוקר בוקר הבחורים יורדים לבור לפני התפילה ונאלצים אחר כך לנסות ולהתחמם בשמש מהמים הקפואים כקרח. על פי בדיקות שעשו, גילו שחלק מהבורות אפילו כנראה מתקופת אבותינו בבית שני.
אהרון מדגיש כי המודל לחיקוי שלהם זה אבותיהם ולא "התרבות המערבית". התושבים מקפידים לאכול מאכלים בריאים "כמו אבותינו", כמובן בתוספות שמן הזית וגבינות הצאן שהם מגדלים בחוות.
"כאן בגבעה אנחנו מנותקים מהתרבות המערבית, מהמירוץ אחרי הומן, מרגישים לפעמים שאנחנו מתחברים לקב"ה דרך הטבע. מתחברים למשל לפרק 'ברכי נפשי' בתהילים ולבריאה". לקום בבוקר ולראות את הפריחה והשירה אזי כבר הלב מתמלא מאליו הודיה לקב"ה".
לשאלה בנושא תוכנית הגירוש של שרון, השיב אהרון: "הרעיון הוא שכל ההתנתקות מתרחב בכל הציבור המכונה חרד"לי. אנחנו שואפים למדינה אחרת יהודית ולפחות צריכים להתחיל ולפעול ולפחות לשאוף. יש לנו את האמונה והשאיפה לגאולה צריכים להילחם במדינה בצורה במלאה בשביל להחליף אותה. צריך להביא שהשלב הראשון הוא להתנתק ממה שקורה כאן וצריך לפעול ובסייעתא דשמייא נוכל כולנו להתחבר ולתקן".
אחד הנערים האחרים סיפר כי תוך כדי התעסקותו במצוות התלויות בארץ מטבע עבודתו בחקלאות, הוא נמשך ומתחבר כלפי שמייא. גם הוא מספר כי "כל מנהיגי האומה היו רועה צאן בתחילתם וכך התחברו לקב"ה. גם אנחנו כאן מבקשים לפחות קצת להרגיש ולהתחבר לאבותינו ולדרכם".
הרב יוסי פלאי מיצהר מסביר כי ברור כבר שאין למוסד של הכנסת ולמערכת המשפט כבוד. "אנחנו יודעים שהמערכות רקובים מיסודם ואנחנו שואפים לממלכת כהנים וגוי קדוש. אצלנו ברור היום שהולכים לדין תורה כדי לפתור וללבן בעיות".
יהודה ליבמן, שמרכז את מטה המאחזים, אמר כי מצד אחד אותם נערים מתנתקים ומצד שני מרגישים שצריכים לקחת אחריות ולהיכנס לנעליים של עם ישראל.
נוצר פה תהליך שהוא דו סטרי. מצד אחד הנוער גדל על חינוך מה שנקרא דתי לאומי הרגיל ונוצר תהליך שהופך יותר מלאומי והמשמעות הדתית שמבחינה אישית הביטוי התורני הרבה יותר חזק באישיות של הנערים ובהשפעה של התורה והמצוות. הרבה יותר תורנים ממה שהיה מקובל ומצד שני בהיבט הקהילתי מתחברים למהלך של לקחת יותר אחריות ושמים את הדגש על הקודש". הדבר מתבטא, לדברי ליברמן, בכמה תחומים כללים של עם ישראל כמו עבודה עברית ובסיבובי השערים סביב הר הבית ובהפצת יהדות. "לוקחים אחריות וערבות בעצם רעיון של שילוב חב"ד וברסלב ולקרב יהודים לתורה ולמצוות "והיה מחניך קדוש".
נציין כי התהליך החל באותם ימים בגבעות לפני כשמונה שנים. "הייתה החלטה טוטלית מוחלטת של הנערים שכל העבודה למען יישוב ארץ ישראל תהיה אך ורק על פי טהרת הקודש", מוסיף ליבמן, "ובעיקר זה בא לידי ביטוי בשמירת הברית, בצניעות ולא להכניס בנות בקטע הזה, הפרדה ברורה. איפה שחשבו שיש פרצה מייד עמדו בפרץ והשפיעו על חבריהם. הם הרימו דגל איך צריך לקיים את התורה והעבודה באופן האמיתי היהודי השלם ופה באמת להבדיל ממה שקיים במקומות אחרים שבמידה מסויימת 'מחפפים' בתורה כדי לקיים את העבודה. פה באופן ברור הרימו את שני הדגלים יחד באופן שווה. הכל מתוך תורה ללא פשרות ובזכות זה המאבק ב"ה מצליח".
ליבמן מציין כי ההשפעה הייתה גם החוצה על ראשי המחנה והדרישה להפרדה מוחלטת הייתה הרבה יותר דומיננטית ברוב אירועי המחאה בזמן האחרון.
עוד נציין כי מושג "נוער הגבעות" לא קיים כלל ומדובר בהמצאה של התקשורת הצמאה לספינים. כך מסבירים במטה.
המושג "נוער הגבעות", שהפך בציבור לשם נרדף של בחורים 'בטלים וריקים', הומצא לראשונה בחוות גלעד לפני כ-4 שנים. כוחות הביטחון ניסו אז לפנות את החווה של משה זר שבנו גלעד, קצין הביטחון של השומרון, נרצח בקרבת מקום. כ-2,000 צעירים יחד עם מבוגרים נאבקו במשך יותר משבוע על המקום ולאחר ניסיונות חוזרים ונשנים הצליחו ליישב מחדש את המקום. התקשורת הופתעה לגלות שלא מדובר בחמישה או שלושים בחורים אלא בציבור שלם גדול שנלחם על בית הכנסת בחוות גלעד בעוצמה רבה. וכשהצליח הדחפור להגיע למקום הקדוש עמדו הנערים ובכו אחד על השני. הם הבינו כי העקירה הייתה לא רק לבית ולמגורון שהיה במקום אלא גם נשברו ונפרצו כל החומות.
שליטה 360 מעלות
בגבעה מציינים כי יש להם שלושה עקרונות ועל פיהם פועלים בדקדוק. "אין פשרה בתורה ובצניעות ובדקדוקים בהלכות – זה פשוט מלכתחילה ולא נכלל בעקרונות", אומר אהרון מהחווה.
הכלל הראשון אצלם הוא שאין עבודה ערבית כלל בחווה. "אם צריכים לבנות בית קוראים לחברים, הולכים לקנות חומרים ובונים בעצמנו. אין גם פועלים זרים אלא כל העבודה נעשית בידיים".
הכלל השני הוא שאין גדרות וגבול ליישוב. בניגוד ליישובים המגודרים ברובם הם בחרו שלא להיכנס לתוך גטו. "אנחנו צריכים להיענש בגלל מעשי הרצח של הערבים", הם אומרים בפשטות. וקובעים כי כל שטח שסמוך לחווה ולגבעה משתלטים עליו ולא משנה אם מדובר 'אדמות מדינה' או 'אדמות ערבים', וזאת על מנת ליישב את השטח.
"בגבעה שבו אנחנו חיים אין מציאות שערבי מסתובב באזור. כי הם הבינו שלא 'בריא' בשבילם להתקרב. בעקבות ההתנגשויות הולכות ונשנות איתם נאלצנו להסביר להם וידם הייתה על התחתונה", הסביר אהרון.
אנשי הגבעות יודעים כי הסכנה הביטחונית אורבת להם מכל סלע ומכל עץ, שמאחוריו יכולים להסתתר מחבלים. הגבעות, למעשה, מהוות חגורות ביטחוניות, וכך גם רואים זאת גורמים ביטחוניים שעוסקים בביטחון ולא בפוליטיקה. הגבעות ברובם נמצאים במקום המשקיף על היישובים ועל הצירים שבסביבתם.
כך גם למשל מצפה יצהר ששולט 360 מעלות על הסביבה שלו ושולט גם על ציר 60 שמוביל מתפוח לאלון מורה ולשכם. על ציר זה היו הרבה ניסיונות לפגע, ובאזור הגבעה נאלץ צה"ל להקים גם עמדה צבאית שולטת. ניתן לציין שהפיקוד וביניהם המח"ט הקודם הראל כנפו, עודדו וגם קצת עזרו,מתוך הבנה שהמקום מהווה תצפית ביטחונית שסיכלה ותסכל אירועים חבלניים.
נציין גם כי הבחורים שעובדים בחקלאות כאמור מעבדים שטחי אדמה גדולים. לפני כמה שנים בדקו במנהל האזרחי והופתעו לגלות ששטחי האדמה של היישוב איתמר, למשל, עם כל גבעותיה יותר גדולים משטח העיר שכם עם אלפי אלפי תושביה!!
הנערים מצליחים למנוע מערבים להשתלט על האדמות הרבות ביהודה ושומרון. בפועל הם שומרים על אלפי דונמים משטחי ארץ ישראל.