המדיה הישראלית מתקשה בסיקור המתנחלים. מרבית העיתונאים והעורכים הישראלים הם חילוניים, ליברלים ומשתייכים למעמד הבינוני והגבוה. רבים מהם מתגוררים בבניני באוהאוס בתל אביב ואת שעות הפנאי הם מבלים בבתי קפה בדיזנגוף. המנטליות של המתנחלים זרה להם.
גל בקרמן מעורכי הבטאון לסקירת תקשורת באוניברסיטת קולומביה, מותח ביקורת קשה על תפקודה של התקשורת הישראלית על תמיכתה בהתנתקות תוך זניחת תפקידה לבחון, לבקר, לחקור את טיב התכנית מניעיה ומטרותיה לטווח הקצר והארוך.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי ברשימתו של בקרמן "מכתבים מתל אביב" הנפתחת במשפט: "אין יותר יהודים בעזה", והוא כותב כי מהרגע ששרון פרסם את תכנית ההתנתקות, לא ניתן היה לעצור אותה. לא בגלל שיוזמה הוא 'אבי ההתנחלויות', בעל רצון 'הבולדוזר', אלא משום שבת בריתו רבת העוצמה היתה התקשורת הישראלית. במקום לחשוף את כשליה של התכנית שהושגה ללא מו"מ, ללא הסכם כתוב וללא מנגנון לפתרון סכסוכים, נמנעה התקשורת משאילת שאלות ונקטה עמדה חד צדדית בעד התכנית, ובכך הובילה את מדינת ישראל למחוייבות לתכנית בעייתית.
בשעה שישראל כולה נראתה בתקופה שלפני ההתנתקות כמו 'מדינה בהשהייה' ורחובותיה מלאו ביטויים של בעד ונגד ההתנתקות, התקשורת בטאה עמדה אחת ברורה: בעד, וכל מי שהתנגד זכה לסיקור שלילי. גברים מתנגדי ההתנתקות הוצגו בדרך כלל כחובשי כיפות וזקנים, המשתוללים ברחובות, והבנות כלובשות חצאיות ארוכות ושוכבות על הכבישים תוך חסימתם. אירוע כמו זה שבו יידו מתנגדי התנתקות אבנים כלפי פלשתיני, הועצם למדרגת לינץ', ובאותו שבוע הסקרים הראו עליה של 10% בתמיכה בהתנתקות.
הוא כותב כי הצגת המתנגדים באור שלילי היא רק חלק מהבעיה ועיקרה הוא בהימנעות התקשורת כשנה וחצי לפני יישום התכנית, מהצגת שאלות חיוניות: מה הם באמת מניעיו של שרון בתכנית? מדוע הוא מחזיר את ישראל למסלול של מו"מ לשלום, או אולי נכונים דבריו של יועצו וייסגלס כי המטרה היתה להקפיא את השלום בפורמלין, להסיר מישראל את הלחץ ולחזק את יו"ש. התקשורת היתה צריכה לשאול מדוע מתעקש שרון לבצע את התכנית באופן חד צדדי וללא מו"מ? מדוע מותו של ערפאת שכונה 'המכשול לשלום' לא שינה את מדיניות ישראל? בכל הנוגע לפלשתינים הסתפקו בתקשורת בגירסת צה"ל וכוחות הבטחון, ולא ניסו לברר מהי עמדת הפלשתינים, הרואים בתכנית בריחה ישראלית מפני טרור. הם לא שאלו כיצד תוכל הרשות לשלוט ולהתעמת תוך כדי כך עם החמאס, ואולי התכנית בכלל מחזקת את החמאס ולא את אבו מאזן, שטען כי רק במו"מ אפשר להשיג נסיגה.
בישראל יש 3 עיתונים יומיים כותב בקרמן. המשפיע ביותר הוא הארץ, בעל התפוצה הנמוכה ביותר מבין השלושה ובעל השקפת עולם של השמאל הקיצוני. העתון זוכה להשפעה עצומה בקרב האליטות הישראליות כותב בקמן, ומציין כי בעליו של העתון עמוס שוקן, כמו העתון, בעל אופי מנוכר. להמחשה מביא בקרמן את מה שאירע במהלך כינוס תקשורת בירושלים לפני ההתנתקות. בכינוס השתתף המוציא לאור של העתון עמוס שוקן. במהלך הכינוס סיפרה מתנחלת בקול נרגש את תחושתה כלפי ההתנתקות, אך שוקן קטע את דבריה "ובקול צונן אמר: 'סלחי לי יש לשים את הדברים בפרופורציות המדינה הזו הוקמה ע"י אנשים שנרדפו וגורשו מבתיהם בתנאים פי אלף יותר גרועים. ההתנתקות הזו נעשית בתנאי לוקסוס".
בקרמן מציין כי 'הארץ' דבק בעמדתו גם לאחר שמנויה מפורסמת כמו הסופרת עירית לינור ביטלה בפומבי את המנויה והסבירה זאת באובדן הדרך הציונית של העתון. בקרמן כותב כי העובדה שב'הארץ' סירבו לפרט כמה מנויים בוטלו בעקבותיה של לינור, מעידה על כך שהנזק היה משמעותי, אך הדבר לא גרם ל'הארץ' לשנות דרכו. עורך 'הארץ' דוד לנדאו הודה בראיון לבקרמן כי 'הארץ' העלים עין מהחשדות לעבירות לכאורה על חוק הבחירות ולקיחת שוחד של שרון, למרות האיצטלה של העתון כלוחם למען טוהר המידות וזאת כי 'התכנית טומנת בחובה יתרונות עבור ישראל".
בקרמן מוסיף כי מפנה בנרטיב בתקשורת הישראלית חל באוקטובר 2000 עם פרוץ האינתיפדה השניה. אבד האמון בפלשתינים בגלל כשלון קמפ דיויד פריצת האינתיפדה והלינץ' שביצעו הפלשתינים בשני חיילי צה"ל. התקשורת עשתה תפנית והחלה להתייחס לפלשתינים כאל 'מטורפים וחיות אדם' שאין אפשרות להידבר עימם, והדבר התבטא גם בעריכת העתונים: בכותרות, בתמונות במיקום הכתבות ועוד.
עורך מעריב אמנון דנקנר אמר בראיון לבקרמן כי הוא מגדיר את עצמו כ"שמאל מתון, וכי מאז 67 הוא נאבק בכיבוש ומתנגד של מפעל ההתנחלויות". ההתפכחות שחלה בקרבו עם פרוץ האינתיפדה, כשלון קמפ דיויד והלינץ' בחיילי צה"ל, גרמה לו לדבריו לשברון לב. הבנו שהפלשתינים לא רוצים שלום "היינו נאיבים מידי בתקופת אוסלו והתקוות שלנו סימאו את עינינו".
לתחושה זו היו שותפים אנשי תקשורת רבים כותב בקרמן. שליח הניו ריפבליק בארץ יוסי קליין הלוי אומר: "לא רצינו לדעת את האמת. הדחקנו את הידיעות הקשות כי רצינו להאמין בשקרי אוסלו. דהרנו לעבר השלום והשארנו את העיתונאי שבנו מאחור. יש עיתונאים שהמשיכו להיות עיתונאים, אני לא".
השינוי בנרטיב של הפלשתינים גרם לשינוי בעריכת מעריב אומר דנקנר, והדבר בא לידי ביטוי בהבאת ביטויי הכעס ותחושת האיום. "הרגשתי שלא היינו בסדר בתקופת אוסלו בהוליכנו את הציבור שולל ועכשיו ניסינו לתקן. ייתכן שהגזמנו לצד השני". לשאלה האם התחושות הללו שבאו לידי ביטוי בעתון, סללו בעצם את הדרך להתנתקות? משיב דנקנר: "אין ספק. התגייסנו כולנו לתמוך בתכנית מהרגע הראשון. אנחנו אלו שהכשרנו את דעת הקהל לקראת התכנית".
בקרמן כותב בסיכום רשימתו כי הגאונות של שרון היתה בכך שהצליח למצוא תכנית שלא עוררה את התנגדות התקשורת, שלא היתה כרוכה בשינוי תפיסה ומחשבה של הציבור הישראלי על הפלשתינים. לכן היא זכתה לפופולריות, כי היא נתנה מענה לייאוש מהאפשרות להגיע לשלום עם הפלשתינים.
לכתבה
גל בקרמן מעורכי הבטאון לסקירת תקשורת באוניברסיטת קולומביה, מותח ביקורת קשה על תפקודה של התקשורת הישראלית על תמיכתה בהתנתקות תוך זניחת תפקידה לבחון, לבקר, לחקור את טיב התכנית מניעיה ומטרותיה לטווח הקצר והארוך.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי ברשימתו של בקרמן "מכתבים מתל אביב" הנפתחת במשפט: "אין יותר יהודים בעזה", והוא כותב כי מהרגע ששרון פרסם את תכנית ההתנתקות, לא ניתן היה לעצור אותה. לא בגלל שיוזמה הוא 'אבי ההתנחלויות', בעל רצון 'הבולדוזר', אלא משום שבת בריתו רבת העוצמה היתה התקשורת הישראלית. במקום לחשוף את כשליה של התכנית שהושגה ללא מו"מ, ללא הסכם כתוב וללא מנגנון לפתרון סכסוכים, נמנעה התקשורת משאילת שאלות ונקטה עמדה חד צדדית בעד התכנית, ובכך הובילה את מדינת ישראל למחוייבות לתכנית בעייתית.
בשעה שישראל כולה נראתה בתקופה שלפני ההתנתקות כמו 'מדינה בהשהייה' ורחובותיה מלאו ביטויים של בעד ונגד ההתנתקות, התקשורת בטאה עמדה אחת ברורה: בעד, וכל מי שהתנגד זכה לסיקור שלילי. גברים מתנגדי ההתנתקות הוצגו בדרך כלל כחובשי כיפות וזקנים, המשתוללים ברחובות, והבנות כלובשות חצאיות ארוכות ושוכבות על הכבישים תוך חסימתם. אירוע כמו זה שבו יידו מתנגדי התנתקות אבנים כלפי פלשתיני, הועצם למדרגת לינץ', ובאותו שבוע הסקרים הראו עליה של 10% בתמיכה בהתנתקות.
הוא כותב כי הצגת המתנגדים באור שלילי היא רק חלק מהבעיה ועיקרה הוא בהימנעות התקשורת כשנה וחצי לפני יישום התכנית, מהצגת שאלות חיוניות: מה הם באמת מניעיו של שרון בתכנית? מדוע הוא מחזיר את ישראל למסלול של מו"מ לשלום, או אולי נכונים דבריו של יועצו וייסגלס כי המטרה היתה להקפיא את השלום בפורמלין, להסיר מישראל את הלחץ ולחזק את יו"ש. התקשורת היתה צריכה לשאול מדוע מתעקש שרון לבצע את התכנית באופן חד צדדי וללא מו"מ? מדוע מותו של ערפאת שכונה 'המכשול לשלום' לא שינה את מדיניות ישראל? בכל הנוגע לפלשתינים הסתפקו בתקשורת בגירסת צה"ל וכוחות הבטחון, ולא ניסו לברר מהי עמדת הפלשתינים, הרואים בתכנית בריחה ישראלית מפני טרור. הם לא שאלו כיצד תוכל הרשות לשלוט ולהתעמת תוך כדי כך עם החמאס, ואולי התכנית בכלל מחזקת את החמאס ולא את אבו מאזן, שטען כי רק במו"מ אפשר להשיג נסיגה.
בישראל יש 3 עיתונים יומיים כותב בקרמן. המשפיע ביותר הוא הארץ, בעל התפוצה הנמוכה ביותר מבין השלושה ובעל השקפת עולם של השמאל הקיצוני. העתון זוכה להשפעה עצומה בקרב האליטות הישראליות כותב בקמן, ומציין כי בעליו של העתון עמוס שוקן, כמו העתון, בעל אופי מנוכר. להמחשה מביא בקרמן את מה שאירע במהלך כינוס תקשורת בירושלים לפני ההתנתקות. בכינוס השתתף המוציא לאור של העתון עמוס שוקן. במהלך הכינוס סיפרה מתנחלת בקול נרגש את תחושתה כלפי ההתנתקות, אך שוקן קטע את דבריה "ובקול צונן אמר: 'סלחי לי יש לשים את הדברים בפרופורציות המדינה הזו הוקמה ע"י אנשים שנרדפו וגורשו מבתיהם בתנאים פי אלף יותר גרועים. ההתנתקות הזו נעשית בתנאי לוקסוס".
בקרמן מציין כי 'הארץ' דבק בעמדתו גם לאחר שמנויה מפורסמת כמו הסופרת עירית לינור ביטלה בפומבי את המנויה והסבירה זאת באובדן הדרך הציונית של העתון. בקרמן כותב כי העובדה שב'הארץ' סירבו לפרט כמה מנויים בוטלו בעקבותיה של לינור, מעידה על כך שהנזק היה משמעותי, אך הדבר לא גרם ל'הארץ' לשנות דרכו. עורך 'הארץ' דוד לנדאו הודה בראיון לבקרמן כי 'הארץ' העלים עין מהחשדות לעבירות לכאורה על חוק הבחירות ולקיחת שוחד של שרון, למרות האיצטלה של העתון כלוחם למען טוהר המידות וזאת כי 'התכנית טומנת בחובה יתרונות עבור ישראל".
בקרמן מוסיף כי מפנה בנרטיב בתקשורת הישראלית חל באוקטובר 2000 עם פרוץ האינתיפדה השניה. אבד האמון בפלשתינים בגלל כשלון קמפ דיויד פריצת האינתיפדה והלינץ' שביצעו הפלשתינים בשני חיילי צה"ל. התקשורת עשתה תפנית והחלה להתייחס לפלשתינים כאל 'מטורפים וחיות אדם' שאין אפשרות להידבר עימם, והדבר התבטא גם בעריכת העתונים: בכותרות, בתמונות במיקום הכתבות ועוד.
עורך מעריב אמנון דנקנר אמר בראיון לבקרמן כי הוא מגדיר את עצמו כ"שמאל מתון, וכי מאז 67 הוא נאבק בכיבוש ומתנגד של מפעל ההתנחלויות". ההתפכחות שחלה בקרבו עם פרוץ האינתיפדה, כשלון קמפ דיויד והלינץ' בחיילי צה"ל, גרמה לו לדבריו לשברון לב. הבנו שהפלשתינים לא רוצים שלום "היינו נאיבים מידי בתקופת אוסלו והתקוות שלנו סימאו את עינינו".
לתחושה זו היו שותפים אנשי תקשורת רבים כותב בקרמן. שליח הניו ריפבליק בארץ יוסי קליין הלוי אומר: "לא רצינו לדעת את האמת. הדחקנו את הידיעות הקשות כי רצינו להאמין בשקרי אוסלו. דהרנו לעבר השלום והשארנו את העיתונאי שבנו מאחור. יש עיתונאים שהמשיכו להיות עיתונאים, אני לא".
השינוי בנרטיב של הפלשתינים גרם לשינוי בעריכת מעריב אומר דנקנר, והדבר בא לידי ביטוי בהבאת ביטויי הכעס ותחושת האיום. "הרגשתי שלא היינו בסדר בתקופת אוסלו בהוליכנו את הציבור שולל ועכשיו ניסינו לתקן. ייתכן שהגזמנו לצד השני". לשאלה האם התחושות הללו שבאו לידי ביטוי בעתון, סללו בעצם את הדרך להתנתקות? משיב דנקנר: "אין ספק. התגייסנו כולנו לתמוך בתכנית מהרגע הראשון. אנחנו אלו שהכשרנו את דעת הקהל לקראת התכנית".
בקרמן כותב בסיכום רשימתו כי הגאונות של שרון היתה בכך שהצליח למצוא תכנית שלא עוררה את התנגדות התקשורת, שלא היתה כרוכה בשינוי תפיסה ומחשבה של הציבור הישראלי על הפלשתינים. לכן היא זכתה לפופולריות, כי היא נתנה מענה לייאוש מהאפשרות להגיע לשלום עם הפלשתינים.
לכתבה