מדובר בהחלטה המתייחסת לניצולי שואה תושבי בולגריה שנרדפו על-ידי ממשלת בולגריה וגורשו על ידיה מבתיהם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי הרכב השופטים: חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'ה, לוי, גרוניס וחיות קבע ש"גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השניה שהתבצע מחוץ לתחומי הרייך השלישי , כולו או חלקו, ללא ליווי חמוש עשוי להוות 'שלילת חירות' מהסוג המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים".
השופטים מציינים בהחלטה כי שלילת חירותו של מגורש אינה תלויה בקיום ליווי חמוש דווקא, אלא ב"מכלול נסיבות הגירוש": אופי צווי הגירוש, ודאות כי אם לא יבצעו את הצו יגורשו בכוח ובכפיה, הידיעה כי צפויים לפגיעה מידי יחידות הממשלה, קיום בדיקות ביעד הגירוש, התנהגותה של האוכלוסיה המקומית במהלך הגירוש, אמצעי התחבורה שעמדו לפני המגורשים והתנאים ששררו בהם ועוד. עוד הם מוסיפים כי התניית הזכאות לפיצויים בבדיקה אם אכן נשללה חירותם של הניצולים, קשורה בחוק הגרמני הקובע שרק אלו שסבלו מ"שלילת חירותם" במדינות שמחוץ לגבולות גרמניה הנאצית זכאים לפיצויים, ולא אלו שסבלו מ"הגבלות" על חירותם.
השופטים כותבים בהחלטתם כי אין בידם כלים לקבוע לגבי אם כל אחד מהעותרים עומד בקריטריונים לקבלת הפיצויים ולכן הדבר יחזור לבדיקה פרטנית בידי הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים "בהתאם לעקרונות שהתווינו בפסק דיננו".
כתבתנו מציינת כי השופט ריבלין שהצטרף לפסק הדין הביע הסתייגות מהתניית קבלת הפיצויים בבירור אם נשללה חירותו של המגורש. "מסקנה זו אינה יכולה לעמוד. אני מתקשה למצוא הבדל בין גירוש בליווי משמר מזויין לבין ליווי על ידי משמר שאינו בהכרח מזויין ובלשונו של חברי המשנה לנשיא (חשין ר.א): 'בתיתי דעתי לאומללים ולאומללות המשרכים ומכתתים רגליהם בדרכים אתקשה להבחין בין ליווי עוין חמוש לבין ליווי עוין שאינו חמוש'. והימים להזכירנו ימי אימה והיבשת כולה מחנה צלמוות והסוהרים שולטים בכל. והגירוש – כפוי בתנאי מעצר הוא לעיתים גם אם טרם הגיע משמר הסוהרים לביתו של מי שנתבקש לעזוב".
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי הרכב השופטים: חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'ה, לוי, גרוניס וחיות קבע ש"גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השניה שהתבצע מחוץ לתחומי הרייך השלישי , כולו או חלקו, ללא ליווי חמוש עשוי להוות 'שלילת חירות' מהסוג המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים".
השופטים מציינים בהחלטה כי שלילת חירותו של מגורש אינה תלויה בקיום ליווי חמוש דווקא, אלא ב"מכלול נסיבות הגירוש": אופי צווי הגירוש, ודאות כי אם לא יבצעו את הצו יגורשו בכוח ובכפיה, הידיעה כי צפויים לפגיעה מידי יחידות הממשלה, קיום בדיקות ביעד הגירוש, התנהגותה של האוכלוסיה המקומית במהלך הגירוש, אמצעי התחבורה שעמדו לפני המגורשים והתנאים ששררו בהם ועוד. עוד הם מוסיפים כי התניית הזכאות לפיצויים בבדיקה אם אכן נשללה חירותם של הניצולים, קשורה בחוק הגרמני הקובע שרק אלו שסבלו מ"שלילת חירותם" במדינות שמחוץ לגבולות גרמניה הנאצית זכאים לפיצויים, ולא אלו שסבלו מ"הגבלות" על חירותם.
השופטים כותבים בהחלטתם כי אין בידם כלים לקבוע לגבי אם כל אחד מהעותרים עומד בקריטריונים לקבלת הפיצויים ולכן הדבר יחזור לבדיקה פרטנית בידי הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים "בהתאם לעקרונות שהתווינו בפסק דיננו".
כתבתנו מציינת כי השופט ריבלין שהצטרף לפסק הדין הביע הסתייגות מהתניית קבלת הפיצויים בבירור אם נשללה חירותו של המגורש. "מסקנה זו אינה יכולה לעמוד. אני מתקשה למצוא הבדל בין גירוש בליווי משמר מזויין לבין ליווי על ידי משמר שאינו בהכרח מזויין ובלשונו של חברי המשנה לנשיא (חשין ר.א): 'בתיתי דעתי לאומללים ולאומללות המשרכים ומכתתים רגליהם בדרכים אתקשה להבחין בין ליווי עוין חמוש לבין ליווי עוין שאינו חמוש'. והימים להזכירנו ימי אימה והיבשת כולה מחנה צלמוות והסוהרים שולטים בכל. והגירוש – כפוי בתנאי מעצר הוא לעיתים גם אם טרם הגיע משמר הסוהרים לביתו של מי שנתבקש לעזוב".