הפורום המשפטי הגיש למבקר המדינה דו"ח המפרט את מחדלי המנהלת בטיפול בעקורי חבל עזה וצפון השומרון. הדו"ח, השני במספר, מסתמך על עדויות כתובות ובעל פה של תושבים, תכתובת בין הנהגת היישובים למשרדי הממשלה השונים ומסמכים מטעם עו"ד של הפורום ואחרים. כך מדווח כתבנו שמעון כהן.
בפרק העוסק בתנאי המגורים שהוקצו לעקורים בבתי המלון מתוארים נתונים קשים כגון: "משפחות ברוכות ילדים קיבלו מס' מצומצם של חדרים. [משפחה המונה 11 נפשות, קיבלה רק 3 חדרים. כפתרון לצפיפות- מנהלת סל"ע דרשה מהם לדור גם בחדר של הסבתא". כמו כן "ילדים בוגרים שוכנו יחד, בנים ובנות, באותו חדר, למרות שהדבר נוגד את אמונתם". בהמשך מפורטים תנאים קשים, בהם אף היעדר תנאי היגיינה בסיסיים בחלק מהמלונות.
עוד נכתב אודות המגורים במלונות כי "בימים אלה מחויבים התושבים בתשלום עבור שהותם בבתי המלון. הדבר לא הגיוני, שכן רבים מהם מחכים לפתרונות דיור שהמינהלת התחייבה לספק, ובתי המלון הם הפתרון היחידי כרגע עבורם, וכך יוצא שהתושבים מחויבים לשלם על שהות כפויה וחסרת ברירה. בתקופת החגים הודיעו בתי המלון על תפוסה מלאה, והמנהלת הודיעה לתושבים כי עליהם לעזוב את בתי המלון למקומות חלופיים. התושבים, שכבר ארגנו במלונות גני ילדים ואלתרו פתרונות מקומיים לצרכיהם הדחופים, ייעקרו עתה שוב לבתי מלון אחרים. הדבר עלול לגרום לנזקים נפשיים חמורים ולהתפוררות הלכידות החברתית שנשמרה עד עתה ושסיפקה לתושבים את תחושת ההגנה והאחדות שמשקמת אותם".
"חלק מבתי המלון העמידו לרשות התושבים בין קו אחד לשלושה קוי טלפון, אך זה לא מספיק לצרכיהם של התושבים הרבים שדרים באותו מלון. כתוצאה מכך, חשבון הטלפון הסלולארי מאמיר". הדו"ח מתייחס גם לקשיי העקורים להמשיך מהמלון את עבודתם: " אינטרנט ברוב המקרים איננו נגיש, דבר שמעכב ואף מונע עבודה של תושבים שהשתמשו בכלי זה לפרנסתם".
קושי נוסף המתעורר תוך שהות במלונות הוא "אירוח בני משפחה, קרובים ותומכים. למשפחות אין חדר מגורים לאירוח והאורחים הרבים שבאים לעזור ולתמוך יושבים בצפיפות על המיטה בחדר במלון. הדבר גורם לתחושת תסכול ועלבון קשה בקרב התושבים. גם אירוח לשבתות חתן, בריתות ושמחות אחרות גורם להוצאות כספיות מיותרות. אנשים שחיו ברווחה ובבתים גדולים, נאלצים לשכור מקומות בסכומים שאינם תמיד מצויים ברשותם.
לבד ממצוקות אלה מתואר במסמך רצף קשיים הסובב את איכות המזון המותן לעקורים, כמות המזון, כשרותו וסוגיות נוספות הנוגעות למלונות והיחס לעקורים. דגש מיוחד ניתן בדו"ח למלון 'קיסר' שבדיקה של תקינות המזון ע"י משרד הבריאות והמזון מצא אותו עומד מתחת לתקן.
לאחר פרק הפתיחה של הדו"ח הקשה פורסים אנשי הפורום המשפטי נתונים קשים אודות היחס לו זוכים אנשי כל ישוב וישוב במקום בו הם מצויים באופן זמני. מהנתונים עולה זלזול בקביעה הבסיסית שעל מנת למזער ככל הניתן את כאב העקירה ראוי היה להותיר את התושבים בקהילותיהם האורגניות. מנסחי הדו"ח פורטים, כאמור, את שעלה בגורלם של תושבי כל ישוב וישוב. להלן הדברים:
נוה דקלים:
מנהלת ההינתקות שלחה אותם ל-13 אתרים שונים, בעיקר לבתי מלון המפוזרים ברחבי ירושלים ואשקלון. אין הם יודעים היכן יהיו בטווח הארוך, אלא רק שביקשו מקום בו יוכלו להיות יחד כקהילה. הם מניחים כי בשלב מסוים יישלחו לניצן, כאשר יהיו שם מספיק קרוואנים. לא ידוע להם מתי יקרה הדבר.
קטיף:
משרד ראש הממשלה הציע את איבים, כפר סטודנטים ליד שדרות, כפתרון זמני לשלושה חודשים, עד שיוצבו עבורם קרוונים באתר שבו ישוכנו עד למציאת פתרון קבע עבורם. לאחר שהחלו לארוז את המיטלטלין כדי לעבור לאיבים, נאמר להם כי אינם יכולים ללכת לשם. הפתרון שהציע משרד ראש הממשלה בהסכמה מלאה של הסוכנות היהודית היה שהסטודנטים יועברו, זמנית לשלושה חודשים, לדירות חדשות בשדרות ויקבלו מלגות נוספות. אלון שוסטר, ראש מועצת שער הנגב הביע התנגדות ויצא לתקשורת בדברי השמצה כנגד אנשי גוש קטיף. הוא טען ש"אין לזרוק עולים" וכו'. לדברי היידו, ניסה שוסטר למנוע כל אפשרות ממגורשי גוש קטיף להתיישב באזורו, או להעביר לשם את חממותיהם. להתנגדותו העזה לתוכנית איבים הצטרף שי חרמש, גזבר הסוכנות היהודית, אשר בדומה לזאב ביילסקי, הנו חבר קרוב של רה"מ שרון והוא תמך בתוכנית קודם לכן. עתה הם הפכו את החלטתם ולאנשי קטיף אין לאן ללכת.
כפר דרום:
לעת עתה נמצאים התושבים במלון פרדייז בבאר-שבע ובקרוב יועברו לבנין דירות באשקלון, שם הם אמורים להישאר שנה או שנתיים. אף שמצב זה רחוק מאד מאורח חייהם היה זה הפתרון היחיד המאפשר את הישארותם יחד ואת המשך קיומם של מוסדות החינוך שלהם. תוכניתם לטווח הרחוק היא להקים מחדש את כפר דרום בנגב.
מורג:
קהילה זו של 35 משפחות ביקשה להיות ביחד. היישוב מורג היה דוגמה מוצלחת לשילוב של אנשים שבאו מסוגים שונים של קהילות – בני מושבים מהדרום, שהיו בעיקר משפחות מסורתיות או דתיות, אחדים תלמידי חכמים, שהצטרפו אליהם. עכשיו הם פזורים. חלקם בבתי מלון באזור ים המלח, חלקם באשקלון, חלקם בניצן. 18 משפחות התקבלו ע"י האולפנה ותושבי עופרה. בעוד שלושה שבועות הם יעברו לטנא, יישוב בדרום הר חברון. גם זה אורגן באופן פרטי ולא באמצעות הממשלה או מנהלת ההינתקות. משם הם יחפשו פתרון קבע, אולי ליד נתיבות, אם "עיר האמונה" תישאר שם.
שירת הים:
יישוב זה מנה 33 משפחות, שרצו להישאר ביחד. מתוכן 21 נשארו יחד ו-12 משפחות נוספות פוזרו. בלילה הראשון הם נלקחו למלון נאות מדבר בבאר שבע, שם נשארו לילה אחד, לפני העברתם לאולפנת להבה בקדומים. כאשר שבו תלמידות האולפנה ללימודים, הועברו עקורי שירת הים למעונות הישיבה באלון שבות, שם ישהו עד אחרי החגים. הם מחפשים אחר ישוב קהילתי קטן עד שיימצא להם פתרון קבע. משמעות הדבר – יהיה עליהם לעבור חמש פעמים.
עצמונה:
מייד אחרי ההינתקות, מחצית מתושבי עצמונה ייסדו ליד נתיבות את "עיר האמונה", שם הם גרים באוהלים עם שירותים ומקלחות בחוץ. לדבריו של אדי עמית מנהיג המפונים מאלי סיני, שאף הם הקימו עיר אוהלים (ראה להלן), האזור שבו בנתה עצמונה את "עיר האמונה" היה נטוש מזה עשר שנים, אולם מאז שאנשי עצמונה עברו לשם, ממשלת ישראל החלה לחפש תעשיינים שיבואו ויטענו שהם רוצים להשתמש בשטח הזה.
לדבריו של דודי רייש, מזכיר היישוב, הממשלה לא רצתה להעניק להם קרוונים רגילים לגור ב"עיר האמונה"; שלחו להם קרוונים ישנים ורעועים ללא שירותים או מים. אולם עכשיו, הם יקבלו קרוואנים טובים יותר. דבר לא נתקבל מהממשלה – הכל הם מארגנים בעצמם ומתרומות. הם ייסדו מחדש את שני בתי הספר היסודיים המפורסמים שלהם – שמונה כתות לבנים ושמונה כתות לבנות. תוכניתם ארוכת הטווח היא לחיות בנגב בגוש ישובים גדול. הם מצפים לגור בקרוונים בשנתיים הקרובות.
שאר המשפחות מעצמונה הוזמנו ע"י תושבי שעלבים/נוף איילון, והם גרים בחדרי המעונות הקטנים של הישיבה. המשפחות השוהות בשעלבים גם הן מתכוננות לעבור ל"עיר אמונה" – כך ש-50 משפחות תשהינה שם. תושבי שעלבים ארגנו מבצע מסודר ונדיב במשך השבועות שבהם משפחות מעצמונה התארחו אצלם, כשהם מצוותים יחד משפחות משעלבים עם משפחות מעצמונה לצורך שירותי כביסה ולמטרות אחרות, הם מספקים שירותי שמרטפות ללא הפסקה, מתקני משחקים ותוכניות מיוחדות.
תל קטיפא:
נמצאים באולפנת אבן שמואל. מפוני תל קטיפא החלו בתכנון עתידם לטווח הקרוב. אפשרות אחת, ולא הטובה ביותר, היא באר שבע, אם כי הם לא אוהבים את הרעיון שילדיהם יהיו בעיר, דבר זר מאוד לאורח חייהם. ברירה אחרת היא לעבור לבתים ריקים בקיבוץ מפלסים, השייך לתנועת השומר הצעיר החילונית והקומוניסטית. או שיישארו באבן שמואל לתקופה של שלושה – ארבעה חודשים עד שיסופקו להם הקרוונים. אפשרות זו איננה אידיאלית לאולפנה בה הם שוכנים כעת.
אלי סיני:
עתה הם חיים בעיר אוהלים, בתוך קיבוץ יד מרדכי. ישנן 50 משפחות, 150-200 אנשים. אחדים חולי אסטמה, סובלים מבעיות כליות וכו' והם ישנים בלילה בבית מלון ואת כל היום הם מבלים יחד עם שאר מפוני אלי סיני. הם לא הורשו לחפור באדמה על מנת ליצור ולו תשתיות בסיסיות; אפילו להקים מקלחות נאסר עליהם.
היו אנשים, אשר הביעו נכונות ללכת בקבוצות קטנות ליישובים שונים, אפילו ביום הפינוי עצמו, אבל הם שוכנו בבתי מלון כיוון שלא היו קרוונים מוכנים עבורם.
הממשלה לא הציעה להם פתרון קהילתי כלשהו. תושבי אלי סיני לא היו בקשר רשמי, כקהילה, עם מינהלת ההינתקות, אבל היו אנשים שהלכו למינהלת מיוזמתם ולא באופן רשמי וניסו למצוא פתרונות לקהילה כולה. גם הם לא קיבלו פתרונות כלשהם. בסופו של דבר, אלו אשר דיברו עם מינהלת סל"ע הפכו ללוחמניים ביותר נגדה מכיוון שהם נכוו שוב ושוב. כמו-כן, ממש לפני ההינתקות, אילן כהן ממשרד רה"מ הגיע ליישוב, והנהגת היישוב ניסתה להגיע לפתרון כלשהו אבל לא נמצא פתרון עבורם כקהילה אחת – רק בתוך יישוב קיים – והם לא רוצים לאבד את כל חיי הקהילה.
אדי עמית, ממנהיגי היישוב: "כיוון שידענו מראש שהם רוצים לשכן אותנו בבתי מלון, ואנחנו לא רצינו לעשות זאת, אמרנו שכל זמן שאין עבורנו פתרון ארוך טווח, אנחנו לא הולכים לשום מקום. גם לבתי מלון לא רצינו ללכת, כי מבחינה פסיכולוגית, קל יותר לסייע לאנשים אם הם נמצאים ביחד ולא מפוזרים בבתי מלון שונים. אנחנו באוהלים ביד מרדכי ומינהלת ההינתקות אינה מטפלת בנו, רק אילן כהן, שגם הוא לא מגלה רצון לטפל בנו, מפני שאנחנו גרים באוהלים, כך שהוא נעלב. דבר לא מתוכנן עבורנו ע"י הממשלה, לעתיד. היו ניסיונות, אבל הם חוזרים תמיד למה שלא מקובל עלינו, להצטרף לישובים קיימים או לשכונות באשקלון. אנחנו נחושים לשמור על הקהילה". [ר' גם נספח י"ט]
גני טל:
תושבי גני טל, המונים 80 משפחות וכ-350 איש ואישה, דאגו בעצמם לסידורים ורובם גרים עתה בבית ההארחה של קיבוץ חפץ חיים. רבים מהם היו בעלי בתים רחבי ידיים של 250-300 מ"ר ועכשיו הם מצטופפים בחדרים הקטנים של בית ההארחה, בגודל של 4X6 מטר.
לטווח הקצר הם מתכננים לעבור לקרוונים בעוד חודשיים, אחרי החגים, שם יחיו במשך כשנתיים עד שייבנו בתים חדשים בשכונה חדשה ועצמאית שתהיה שלוחה של קיבוץ חפץ חיים.
נצרים:
מכללת יהודה ושומרון שבאריאל הציעה להם מקום לשהות בו.
הם שוקלים מספר תוכניות ארוכות טווח, לאו דווקא משהו המוצע ע"י הממשלה. הם מספרים שתוך ימים ספורים תושבי אריאל ויישובי השומרון ארגנו משהו ש"הממשלה לא יכולה הייתה לעשות בשנה שלמה." הם גרים כיישוב, בינם לבין עצמם בקרב שכניהם המוכרים להם.
אין הם יודעים לאן ילכו אחרי החגים, כאשר הסטודנטים ישובו למכללה. המכללה טוענת, כי אם יהיה בכך צורך הם יוכלו להישאר קצת יותר ובינתיים הסטודנטים ישוכנו בבתי מלון.
גדיד:
משפחות היישוב גדיד, רצו להישאר יחד, נמצאות בשני אתרים. 26 משפחות נמצאות בניצן, 17 במלון נווה אילן. 34 משפחות מעוניינות להתיישב במשואות יצחק. המינהלת מערימה קשיים לגבי מס' הקרווילות, ומס' המשפחות הזכאיות, ותשלום שכר הדירה בתום השנתיים שקבע החוק (במידה ודיור הקבע לא יהיה מוכן) [ר' נספחים כ'-כ"ב].
בדולח:
קהילה זו מונה 38 משפחות שרצו להישאר יחד, בכל משפחה 7-8 נפשות בממוצע. הן נשלחו למלון בים המלח לשבת וליום ראשון ואז נאמר להם, כי עליהם לעזוב את המלון בבוקר יום ראשון. מקצת האנשים נסעו לניצן ונכנסו לקראווילות שעדיין לא היו מוכנות (פיצוצים בצינורות המים ותקלות אחרות); מקצתם נסעו למלון פרדייז בבאר שבע, וחלקם נסעו לאכסניית הנוער שירת הים באשקלון. תוכניתם לטווח הארוך היא להיות חלק מיישוב בניצנים.
פאת שדה:
אנשי מושב מסורתי זה רצו להישאר יחד. הם נשלחו למלון בים המלח לשבועיים, מאחר שהקראווילות בניצן לא היו מוכנות, אף שהם דיברו עם הממשלה מראש. חלקם נזרקו ממלון למלון. מקצתם נמצאים בכפר הנופש באשקלון.
הם היו הקהילה היחידה שפנתה אל מינהלת ההינתקות בסוכות אשתקד. הם רצו לעבור כיישוב אחד למבקיעים, בין אשקלון ליד מרדכי. אולם כאמור, הם עדיין גרים בקראווילות.
נצר חזני:
אנשי נצר חזני גרים עתה במדרשה בחיספין, ברמת הגולן. אף שהיו בקשר עם משרד ראש הממשלה למפרע, לא נמצא עבורם מקום, מלבד האפשרות לשלוח אותם, זמנית, לים המלח ולאילת. כעבור כמה ימים היה עליהם לעבור ממדרשת הגולן לישיבה התיכונית, שם התנאים גרועים מאוד. היום הם שוב במדרשה. לכאורה נעשתה עסקה עם "מלון שורש" שבפרוזדור ירושלים, שם אמורים היו לגור במשך שלושה חודשים,בזמן שהקראווילות עבורם נבנות בעין-צורים, שאמורים היו להיות פתרון המגורים הזמני לשנים אחדות. בכל אופן, העסקה שאושרה עם מלון שורש נכשלה והיא תקפה רק לשלושה שבועות. לאחר מכן אין להם לאן ללכת. הם דחו אפוא את הפתרון שלפיו ייאלצו לעבור קודם כל לשלושה שבועות ואחר לעבור שוב למקום בלתי ידוע.
עם תושבי רפיח ים, גן אור ודוגית לא ניתן היה ליצור קשר. תושבי היישובים האלה פוזרו במקומות שונים ולמעשה הקהילה התפרקה.
באשר לאתרי המגורים הזמניים כותבים אנשי הפורום:
יישוב זמני בשפיר: 80
משפחות מנווה דקלים, ביקשו לעבור לשפיר, ולשם כך יצרו קשר עם המינהלת. לתדהמתן נתקלו המשפחות בסירוב מוחלט לטפל בבקשתם אלא עד שיגישו תביעת פיצויים. כידוע, חוק פינוי פיצוי מאפשר תביעת פיצויים במהלך 3 השנים שלאחר העקירה, ולא תולה כלל טיפול במשפחות בהגשת תביעה.
בנוסף, התשתיות בשפיר עדיין לא מוכנות וכנראה שהמעבר לשם יהיה רק בינואר. בינתיים, כאמור, מחוייבות המשפחות על תשלום עבור השהייה הכפויה בבתי המלון.
אתר ניצן:
שם יש ליקויים ובעיות קשות: הפסקות מים מרובות, נפילת חשמל, בורות פתוחים, אין מדרכות, סוללות עפר שהילדים משחקים בהן, דחפורים שמסתובבים בין הבתים המאוכלסים, אין מכולת, בית הכנסת קטן מאוד, אין חדר אסיפות לתושבים, אין תחבורה נוחה מחוץ לאתר.
בתים זמניים בלתי ממוגנים
באשר לסוגיית המיגון באתרי המגורים הזמניים מתריע הפורום המשפטי על החשיפה המוגברת לסכנות בטחוניות באיזור עוטף חבל עזה עקב ביצוע הגירוש. עד כה טרם ניתן מענה בטחוני הולם לתושבים באזורים אלו. קיבוץ כרמיה קלט מספר משפחות מאלי סיני, ששוכנות כרגע בבתים ארעיים. הקיבוץ נמצא בטווח הקאסמים ונתון לסכנת חדירות של מחבלים. אך לפני כשבועיים חדרו לתחומי היישוב 5 מחבלים. בתיהם של העקורים אינם ממוגנים, ללא ממ"דים ואין בכל הקיבוץ מקלטים ציבוריים. גם גן הילדים עומד ללא שומר. "בתי הקיבוץ עשויים מאבן ומונעים פגיעה של ירי אבל הבתים שלנו עשויים מקרטון. אפילו קסאם שיפול ליד הבית מיד יהרוס אותו, גם אם לא יפגע בו פגיעה ישירה" כך אומרת תמר פולט, ממגורשות אלי סיני. "כשבאנו בדרישה למינהלת למגן אותנו הם טענו שהבתים אינם בתי קבע ואין חובה עליהם למגנם. אבל בחוזי השכירות שחתמנו כתוב במפורש שעלינו להעביר את הבתים כפי שקיבלנו אותם. הממשלה מתעתדת להשתמש אח"כ בבתים אלה, משמע שאינם בתים זמניים, ולכן יש חובה למגנם"
מצוקות פרנסה:
בעיית פרנסה בלתי ידועה, אותה מפרסם הפורום המשפטי היא בעייתם של כמאתיים אברכים שהיו מתגוררים בגוש קטיף. למרבית האברכים אין ותק של שלוש שנים ביישוב ועל כן הם אינם זכאים לשום תשלום של פיצוי מלבד דמי הובלה. מקור פרנסתם של האברכים הייתה המלגה שקיבלו מן הכולל, כאשר למעשה עם הגירוש פורק הכולל ומקור פרנסתם נותק כך שהם נותרו חסרי כל.
בפרק התעסוקה ועבודה מספרים אנשי הפורום למבקר המדינה אודות המצוקה הכלכלית הקשה בה נתונים התושבים העקורים. "תושבים רבים איבדו את מקור הכנסתם עקב הגירוש. הדבר יוצר מצוקה כלכלית נוראה בקרב משפחות אלה, שתרמו כל חייהם למען החברה והכלל וכעת נזקקות לחסדי זרים."
בדו"ח נכתב אודות עובדים רבים שמקום עבודתם, אם נשמר להם, רחוק כמה שעות נסיעה ממקום מגוריהם הנוכחי. דבר זה גורם או להוצאות עצומות על נסיעות (כאלף שקל בשבוע על דלק, או לחלופין כשבע מאות שקל על אוטובוסים) או להפסקת העבודה מסיבות טכניות שכאלה. מורה המלמדת באזור הדרום ומקומה הזמני הוא באריאל/כפר פינס/חיספין או אפילו ירושלים, אינה יכולה להיעדר שעות כה רבות במיוחד לאור העובדה שלילדיה אין סידור של קבע והם אינם מכירים את האזור ואת תושביו".
מצוקה כלכלית נוספת היא מצוקתם של המורים מקרב העקורים ה"זקוקים לחדרי עבודה שקטים על מנת להכין מערכי שיעור, לבדוק מבחנים וכו'. התנאים בבתי המלון אינם מאפשרים זאת. מצד שני, הם אינם מעוניינים להישאר בבתי הספר מעבר לשעות העבודה, כי ילדיהם נמצאים בבתי המלון, בסביבה שאינה טבעית להם וזקוקים להוריהם יותר מהרגיל. מורים לכיתות י'-יב' ומורים שמלמדים במסגרות חינוכיות פרטיות, מקבלים את משכורתם מגורמים אחרים פרט למשרד החינוך. כיום, מכיוון שההורים לא משלמים שכ"ל באופן רצוף, ולא כל הילדים המשיכו ללמוד באותו מוסד לימודים- המורים בעצם אינם מקבלים כלל משכורת".
בהמשך הפרק העוסק במצוקות הכלכליות מדווחים מנסחי הדו"ח על מצוקות העצמאיים שמוניטין העסק שלהם אבד, שלא זכו לפיצוי בגין קשיי הסתגלות והעברת העסק. זאת לבד מעובדים עצמאייים שעסקיהם אבדו ואינם עוד כמטפלות וכיוצא באלה.
כמו כן מפורטת מצוקת החקלאים ש"לא קיבלו נחלות חלופיות לצרכים המתאימים להם. ישנם כאלה שקיבלו פחות דונמים ממה שהיה להם בגוש, ישנם שקיבלו אדמות שאינן מתאימות לגידולים הקודמים שלהם, והם צריכים ללמוד כעת שיטות גידול חדשות וישנם כאלה שלא קיבלו נחלות כלל. הפורום המשפטי עתר לבג"צ והמדינה אף הודתה כי זכותם של החקלאים לנחלה חלופית-איננה ישימה". עוד נכתב ש"בקשתם של החקלאים להעתיק את החממות נפלו גם הן על אזניים ערלות, וזכו לפרסום משמיץ ושקרי בתקשורת".
ההרס שבמכולות:
פרט בלתי ידוע נוסף הוא חובתם של התושבים לשלם עבור פתיחת המכולות בהם מצוי רכושם. הדו"ח מפרט ש"ציוד הכרחי ונחוץ מאוד נשאר כלוא בתוך המכולות כאשר נאמר למשפחות שעל כל משפחה לשלם על פתיחת המכולה, ודבר זה מותר פעם אחת בלבד. מעבר לעובדה שתנאי זה עומד בניגוד לכל הסכם אחר [ר' להלן-אחריות המינהלת] דבר זה הביא להפסדים רבים וקשים: ציוד הכרחי לתחילת שנת הלימודים, הן התיכונית והן האוניברסיטאית, אינו נגיש ונותר רק לרכשו מתוך הוצאות כספיות אדירות, לקבלו כתרומה מתוך תחושת השפלה קשה או להתחיל את השנה בלעדיו. בגדים שנארזו לשבוע כמובן אינם מספיקים לחודש ומעלה. אנשים נאלצו להוציא כספים רבים על רכישת פריטי לבוש בסיסיים אך מיותרים לאור העובדה שהם כבר קיימים במכולות. לדוגמה בגדים לחורף, נעליים, בגדים תחתונים וכו' ".
בסוגיית המכולות מפרטים מנסחי הדו"ח את מצב הרכוש שבמכולות שנהרס בשל תנאי אחזקה גרועים. "חלק מהתושבים אחסנו את המכולות במקום פרטי ומוצל (מחסנים, חצרות בתים וכו'). אולם התושבים המכולות שהופקדו בידי המדינה נמצאות בקסטינה, בשמש ובחום. הרכוש שבמכולות עתיד להיהרס באופן בלתי הפיך. לדוגמה רהיטי עץ, מוצרי חשמל, ארונות מצופים פורמייקה וכו' שידוע שבחום גבוה מאוד שעלול להגיע עד ל- °90 לא ישמשו עוד את בעליהם.
תושבים שפרקו את המכולה דיווחו על הרס של הרכוש (שיש מטבח שנשבר, דלת מכונת כביסה שבורה), רהיטים שנשרטו וכו'.
התושבים הגיעו להסדר עם הצבא שבלוני הגז יפורקו, יועברו למקום מרוכז לאחר שיתמקמו בישוב הזמני- יקבלו את בלוני הגז בחזרה. היום הצבא לא מוצא את הבלונים, ושום גורם לא יודע היכן הם.
עוד בנושא שמירת רכושם של העקורים מפרטים אנשי הפורום כי "בימים שקדמו לפינוי, אמר יונתן בשיא כי המדינה לא תהיה אחראית לציוד שיושאר בתחומי הגוש ביום הפינוי ולאחריו. אולם בישיבתן המשותפת של ועדת חוץ ובטחון וועדת חוקה של הכנסת הבטיח שר הבטחון מפורשות כי רכוש שלא יאסף ע"י בעליו- יאסף ע"י הצבא. כמו כן הבטיח נגישות למכולות. אולם דבר מאלה לא קויים, והמינהלת אף פרסמה הודעה על אי לקיחת אחריות על מיטלטלין שיושארו בשטח. בחלק מן המקומות הצבא לא שמר על הבתים, אנשים איבדו את רכושם, היו מקרים רבים של ביזה (מחשבים, ציוד עירוני, ציוד למגרשי משחקים ועוד), הרס מכוון של הרכוש, ומעבר לזה- בתים שהיו מיועדים להריסה- נהרסו יחד עם הרכוש שהיה בתוכם.
קשיי חינוך:
בפרק החינוך מפורטת סדרת קשיים ארוכה בה נכתב בין השאר ש"ילדים שמקום לימודיהם הועתק מן הדרום אל שאר חלקי הארץ השונים, נאלצים לשהות בפנימייה, לפעמים בניגוד למה שהם היו מעדיפים. השהות בפנימייה יקרה מאוד ובמיוחד כרגע, לאור כל המצב הנתון, אין ביכולתם של ההורים לממן תנאים אלו והם נתקלים בקשיים עצומים. חשוב לציין שמראש הובטח למשפחות ע"י אוריאל עובדיה ממשרד החינוך שימומנו כל תלמידי הפנימיות, אך לאחר מכן הוא חזר בו ורק תלמידי עליית הנוער ממומנים. לבנות שלומדות בגבעת וושינגטון הודיעו ביום ראשון (25.9.05) כי ההסעות מירושלים מופסקות החל מיום המחרת (26.9.05).
"בית הספר "נאות קטיף" שהועתק מן הגוש מתקשה לקום על רגליו. ילדיו מפוזרים בלימודיות זמניות שונות הפועלות על בסיס התנדבותי בלבד. אין ציוד ואין מורים (שמפוזרים במקומות שונים בארץ), ולא כולם יכולים לשוב וללמד באותו מקום, או בכלל. על מנת שהילדים יחזרו לתפקוד שגרתי חובה להכניס אותם לבית ספר של קבע, כאשר כרגע לא נראה פתרון באופק".
"תלמידי תיכון וסטודנטים ירדו פלאים בהישגיהם. אפשר לומר שבאופן כמעט גורף מדד הציונים של נוער הגוש ירד בצורה משמעותית. דבר זה נובע ישירות מההתנתקות ומהתקופה הקשה שעברו התושבים גם לפני כן. ההוצאות מתוך כך הן רבות: שיעורים פרטיים, אגרות בחינות בגרות נוספות ובמקרה הגרוע, שנת לימודים אקדמאית נוספת. מקרה קיצוני זה אינו מופרך כלל וייתכן שיהווה פתרון לסטודנטים רבים שכרגע לא רואים מוצא אחר לבעיותיהם. הסטודנטים לא יכלו מפאת המצב לגשת למבחנים במועד ב', ואין כל אפשרות לגשת לכל המבחנים יחד במועד ג' (כאשר לחלקם גם האפשרות הזאת לא ניתנת). בשל מצבם הבלתי יציב כרגע חלקם מפספסים תחילת סטאז' ואין כל פתרון אלא לחזור לשנה נוספת שכידוע עולה אלפי שקלים. כמו כן חלקם ייאלצו לעבור לגור במעונות ושוב יוציאו הוצאה עצומה לא מתוכננת".
בפרק החינוך מוקדש סעיף מיוחד אודות החינוך מיוחד:
"ילדים שקשה עליהם להתרגל למסגרת לימודית או כל מסגרת אחרת עברו טראומה נוראה כשנעקרו מסביבתם המוכרת. בתי הספר נמצאים בדרום הארץ, וכך ילדים שגרים עם קהילתם בירושלים או בנוה אילן נאלצים לנסוע שעות במשך היום כדי להגיע לבית הספר וממנו- למקום מגוריהם הזמני. הילדים חוזרים "מפורקים" כהגדרת אחת האמהות, וקשה מאוד להחזירם לתלם. הפתרון שאותה אמא מצאה הוא להסיע ברכבה הפרטי את הילדים לבית הספר ובחזרה, מרחק נסיעה של שעה וחצי (במקום שעתיים וחצי באוטובוס, כולל החלפת תחנות). מיותר לציין שאת הוצאות הנסיעה והדלק היא אינה מקבלת בחזרה משום גורם ממשלתי".
תשלומי שכר לימוד: הורים, שאיבדו את מקור הכנסתם, מתקשים למצוא מימון לחינוך ילדיהם. מדובר על פנימיות, אולפנות וישיבות וכן הוצאות חינוך שוטפות שבתי הספר דורשים מכל הורה.
הטיפול בקברים והפגיעה בחיים:
גם בסוגיית הטיפול בקברים שבבית העלמין בנווה דקלים עוסק הדו"ח: "נקודות שפל רבות היו בשנה וחצי ובמהלך ההינתקות, אולם הנוראה מכל הייתה העברת הגופות מבית העלמין של גוש קטיף למקום מנוחתן האחרונה. הדבר גרם לדיכאון חמור; אחותו השכולה של חייל שגופתו הועברה, אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית כתוצאה מהצער הנורא".
כמו כן מציינים אנשי הפורום כי "אחדים מבני הנוער נקלעו לטראומה תרבותית שבעטיה נטשו את מנהגי הדת".
בפרק העוסק בתנאי המגורים שהוקצו לעקורים בבתי המלון מתוארים נתונים קשים כגון: "משפחות ברוכות ילדים קיבלו מס' מצומצם של חדרים. [משפחה המונה 11 נפשות, קיבלה רק 3 חדרים. כפתרון לצפיפות- מנהלת סל"ע דרשה מהם לדור גם בחדר של הסבתא". כמו כן "ילדים בוגרים שוכנו יחד, בנים ובנות, באותו חדר, למרות שהדבר נוגד את אמונתם". בהמשך מפורטים תנאים קשים, בהם אף היעדר תנאי היגיינה בסיסיים בחלק מהמלונות.
עוד נכתב אודות המגורים במלונות כי "בימים אלה מחויבים התושבים בתשלום עבור שהותם בבתי המלון. הדבר לא הגיוני, שכן רבים מהם מחכים לפתרונות דיור שהמינהלת התחייבה לספק, ובתי המלון הם הפתרון היחידי כרגע עבורם, וכך יוצא שהתושבים מחויבים לשלם על שהות כפויה וחסרת ברירה. בתקופת החגים הודיעו בתי המלון על תפוסה מלאה, והמנהלת הודיעה לתושבים כי עליהם לעזוב את בתי המלון למקומות חלופיים. התושבים, שכבר ארגנו במלונות גני ילדים ואלתרו פתרונות מקומיים לצרכיהם הדחופים, ייעקרו עתה שוב לבתי מלון אחרים. הדבר עלול לגרום לנזקים נפשיים חמורים ולהתפוררות הלכידות החברתית שנשמרה עד עתה ושסיפקה לתושבים את תחושת ההגנה והאחדות שמשקמת אותם".
"חלק מבתי המלון העמידו לרשות התושבים בין קו אחד לשלושה קוי טלפון, אך זה לא מספיק לצרכיהם של התושבים הרבים שדרים באותו מלון. כתוצאה מכך, חשבון הטלפון הסלולארי מאמיר". הדו"ח מתייחס גם לקשיי העקורים להמשיך מהמלון את עבודתם: " אינטרנט ברוב המקרים איננו נגיש, דבר שמעכב ואף מונע עבודה של תושבים שהשתמשו בכלי זה לפרנסתם".
קושי נוסף המתעורר תוך שהות במלונות הוא "אירוח בני משפחה, קרובים ותומכים. למשפחות אין חדר מגורים לאירוח והאורחים הרבים שבאים לעזור ולתמוך יושבים בצפיפות על המיטה בחדר במלון. הדבר גורם לתחושת תסכול ועלבון קשה בקרב התושבים. גם אירוח לשבתות חתן, בריתות ושמחות אחרות גורם להוצאות כספיות מיותרות. אנשים שחיו ברווחה ובבתים גדולים, נאלצים לשכור מקומות בסכומים שאינם תמיד מצויים ברשותם.
לבד ממצוקות אלה מתואר במסמך רצף קשיים הסובב את איכות המזון המותן לעקורים, כמות המזון, כשרותו וסוגיות נוספות הנוגעות למלונות והיחס לעקורים. דגש מיוחד ניתן בדו"ח למלון 'קיסר' שבדיקה של תקינות המזון ע"י משרד הבריאות והמזון מצא אותו עומד מתחת לתקן.
לאחר פרק הפתיחה של הדו"ח הקשה פורסים אנשי הפורום המשפטי נתונים קשים אודות היחס לו זוכים אנשי כל ישוב וישוב במקום בו הם מצויים באופן זמני. מהנתונים עולה זלזול בקביעה הבסיסית שעל מנת למזער ככל הניתן את כאב העקירה ראוי היה להותיר את התושבים בקהילותיהם האורגניות. מנסחי הדו"ח פורטים, כאמור, את שעלה בגורלם של תושבי כל ישוב וישוב. להלן הדברים:
נוה דקלים:
מנהלת ההינתקות שלחה אותם ל-13 אתרים שונים, בעיקר לבתי מלון המפוזרים ברחבי ירושלים ואשקלון. אין הם יודעים היכן יהיו בטווח הארוך, אלא רק שביקשו מקום בו יוכלו להיות יחד כקהילה. הם מניחים כי בשלב מסוים יישלחו לניצן, כאשר יהיו שם מספיק קרוואנים. לא ידוע להם מתי יקרה הדבר.
קטיף:
משרד ראש הממשלה הציע את איבים, כפר סטודנטים ליד שדרות, כפתרון זמני לשלושה חודשים, עד שיוצבו עבורם קרוונים באתר שבו ישוכנו עד למציאת פתרון קבע עבורם. לאחר שהחלו לארוז את המיטלטלין כדי לעבור לאיבים, נאמר להם כי אינם יכולים ללכת לשם. הפתרון שהציע משרד ראש הממשלה בהסכמה מלאה של הסוכנות היהודית היה שהסטודנטים יועברו, זמנית לשלושה חודשים, לדירות חדשות בשדרות ויקבלו מלגות נוספות. אלון שוסטר, ראש מועצת שער הנגב הביע התנגדות ויצא לתקשורת בדברי השמצה כנגד אנשי גוש קטיף. הוא טען ש"אין לזרוק עולים" וכו'. לדברי היידו, ניסה שוסטר למנוע כל אפשרות ממגורשי גוש קטיף להתיישב באזורו, או להעביר לשם את חממותיהם. להתנגדותו העזה לתוכנית איבים הצטרף שי חרמש, גזבר הסוכנות היהודית, אשר בדומה לזאב ביילסקי, הנו חבר קרוב של רה"מ שרון והוא תמך בתוכנית קודם לכן. עתה הם הפכו את החלטתם ולאנשי קטיף אין לאן ללכת.
כפר דרום:
לעת עתה נמצאים התושבים במלון פרדייז בבאר-שבע ובקרוב יועברו לבנין דירות באשקלון, שם הם אמורים להישאר שנה או שנתיים. אף שמצב זה רחוק מאד מאורח חייהם היה זה הפתרון היחיד המאפשר את הישארותם יחד ואת המשך קיומם של מוסדות החינוך שלהם. תוכניתם לטווח הרחוק היא להקים מחדש את כפר דרום בנגב.
מורג:
קהילה זו של 35 משפחות ביקשה להיות ביחד. היישוב מורג היה דוגמה מוצלחת לשילוב של אנשים שבאו מסוגים שונים של קהילות – בני מושבים מהדרום, שהיו בעיקר משפחות מסורתיות או דתיות, אחדים תלמידי חכמים, שהצטרפו אליהם. עכשיו הם פזורים. חלקם בבתי מלון באזור ים המלח, חלקם באשקלון, חלקם בניצן. 18 משפחות התקבלו ע"י האולפנה ותושבי עופרה. בעוד שלושה שבועות הם יעברו לטנא, יישוב בדרום הר חברון. גם זה אורגן באופן פרטי ולא באמצעות הממשלה או מנהלת ההינתקות. משם הם יחפשו פתרון קבע, אולי ליד נתיבות, אם "עיר האמונה" תישאר שם.
שירת הים:
יישוב זה מנה 33 משפחות, שרצו להישאר ביחד. מתוכן 21 נשארו יחד ו-12 משפחות נוספות פוזרו. בלילה הראשון הם נלקחו למלון נאות מדבר בבאר שבע, שם נשארו לילה אחד, לפני העברתם לאולפנת להבה בקדומים. כאשר שבו תלמידות האולפנה ללימודים, הועברו עקורי שירת הים למעונות הישיבה באלון שבות, שם ישהו עד אחרי החגים. הם מחפשים אחר ישוב קהילתי קטן עד שיימצא להם פתרון קבע. משמעות הדבר – יהיה עליהם לעבור חמש פעמים.
עצמונה:
מייד אחרי ההינתקות, מחצית מתושבי עצמונה ייסדו ליד נתיבות את "עיר האמונה", שם הם גרים באוהלים עם שירותים ומקלחות בחוץ. לדבריו של אדי עמית מנהיג המפונים מאלי סיני, שאף הם הקימו עיר אוהלים (ראה להלן), האזור שבו בנתה עצמונה את "עיר האמונה" היה נטוש מזה עשר שנים, אולם מאז שאנשי עצמונה עברו לשם, ממשלת ישראל החלה לחפש תעשיינים שיבואו ויטענו שהם רוצים להשתמש בשטח הזה.
לדבריו של דודי רייש, מזכיר היישוב, הממשלה לא רצתה להעניק להם קרוונים רגילים לגור ב"עיר האמונה"; שלחו להם קרוונים ישנים ורעועים ללא שירותים או מים. אולם עכשיו, הם יקבלו קרוואנים טובים יותר. דבר לא נתקבל מהממשלה – הכל הם מארגנים בעצמם ומתרומות. הם ייסדו מחדש את שני בתי הספר היסודיים המפורסמים שלהם – שמונה כתות לבנים ושמונה כתות לבנות. תוכניתם ארוכת הטווח היא לחיות בנגב בגוש ישובים גדול. הם מצפים לגור בקרוונים בשנתיים הקרובות.
שאר המשפחות מעצמונה הוזמנו ע"י תושבי שעלבים/נוף איילון, והם גרים בחדרי המעונות הקטנים של הישיבה. המשפחות השוהות בשעלבים גם הן מתכוננות לעבור ל"עיר אמונה" – כך ש-50 משפחות תשהינה שם. תושבי שעלבים ארגנו מבצע מסודר ונדיב במשך השבועות שבהם משפחות מעצמונה התארחו אצלם, כשהם מצוותים יחד משפחות משעלבים עם משפחות מעצמונה לצורך שירותי כביסה ולמטרות אחרות, הם מספקים שירותי שמרטפות ללא הפסקה, מתקני משחקים ותוכניות מיוחדות.
תל קטיפא:
נמצאים באולפנת אבן שמואל. מפוני תל קטיפא החלו בתכנון עתידם לטווח הקרוב. אפשרות אחת, ולא הטובה ביותר, היא באר שבע, אם כי הם לא אוהבים את הרעיון שילדיהם יהיו בעיר, דבר זר מאוד לאורח חייהם. ברירה אחרת היא לעבור לבתים ריקים בקיבוץ מפלסים, השייך לתנועת השומר הצעיר החילונית והקומוניסטית. או שיישארו באבן שמואל לתקופה של שלושה – ארבעה חודשים עד שיסופקו להם הקרוונים. אפשרות זו איננה אידיאלית לאולפנה בה הם שוכנים כעת.
אלי סיני:
עתה הם חיים בעיר אוהלים, בתוך קיבוץ יד מרדכי. ישנן 50 משפחות, 150-200 אנשים. אחדים חולי אסטמה, סובלים מבעיות כליות וכו' והם ישנים בלילה בבית מלון ואת כל היום הם מבלים יחד עם שאר מפוני אלי סיני. הם לא הורשו לחפור באדמה על מנת ליצור ולו תשתיות בסיסיות; אפילו להקים מקלחות נאסר עליהם.
היו אנשים, אשר הביעו נכונות ללכת בקבוצות קטנות ליישובים שונים, אפילו ביום הפינוי עצמו, אבל הם שוכנו בבתי מלון כיוון שלא היו קרוונים מוכנים עבורם.
הממשלה לא הציעה להם פתרון קהילתי כלשהו. תושבי אלי סיני לא היו בקשר רשמי, כקהילה, עם מינהלת ההינתקות, אבל היו אנשים שהלכו למינהלת מיוזמתם ולא באופן רשמי וניסו למצוא פתרונות לקהילה כולה. גם הם לא קיבלו פתרונות כלשהם. בסופו של דבר, אלו אשר דיברו עם מינהלת סל"ע הפכו ללוחמניים ביותר נגדה מכיוון שהם נכוו שוב ושוב. כמו-כן, ממש לפני ההינתקות, אילן כהן ממשרד רה"מ הגיע ליישוב, והנהגת היישוב ניסתה להגיע לפתרון כלשהו אבל לא נמצא פתרון עבורם כקהילה אחת – רק בתוך יישוב קיים – והם לא רוצים לאבד את כל חיי הקהילה.
אדי עמית, ממנהיגי היישוב: "כיוון שידענו מראש שהם רוצים לשכן אותנו בבתי מלון, ואנחנו לא רצינו לעשות זאת, אמרנו שכל זמן שאין עבורנו פתרון ארוך טווח, אנחנו לא הולכים לשום מקום. גם לבתי מלון לא רצינו ללכת, כי מבחינה פסיכולוגית, קל יותר לסייע לאנשים אם הם נמצאים ביחד ולא מפוזרים בבתי מלון שונים. אנחנו באוהלים ביד מרדכי ומינהלת ההינתקות אינה מטפלת בנו, רק אילן כהן, שגם הוא לא מגלה רצון לטפל בנו, מפני שאנחנו גרים באוהלים, כך שהוא נעלב. דבר לא מתוכנן עבורנו ע"י הממשלה, לעתיד. היו ניסיונות, אבל הם חוזרים תמיד למה שלא מקובל עלינו, להצטרף לישובים קיימים או לשכונות באשקלון. אנחנו נחושים לשמור על הקהילה". [ר' גם נספח י"ט]
גני טל:
תושבי גני טל, המונים 80 משפחות וכ-350 איש ואישה, דאגו בעצמם לסידורים ורובם גרים עתה בבית ההארחה של קיבוץ חפץ חיים. רבים מהם היו בעלי בתים רחבי ידיים של 250-300 מ"ר ועכשיו הם מצטופפים בחדרים הקטנים של בית ההארחה, בגודל של 4X6 מטר.
לטווח הקצר הם מתכננים לעבור לקרוונים בעוד חודשיים, אחרי החגים, שם יחיו במשך כשנתיים עד שייבנו בתים חדשים בשכונה חדשה ועצמאית שתהיה שלוחה של קיבוץ חפץ חיים.
נצרים:
מכללת יהודה ושומרון שבאריאל הציעה להם מקום לשהות בו.
הם שוקלים מספר תוכניות ארוכות טווח, לאו דווקא משהו המוצע ע"י הממשלה. הם מספרים שתוך ימים ספורים תושבי אריאל ויישובי השומרון ארגנו משהו ש"הממשלה לא יכולה הייתה לעשות בשנה שלמה." הם גרים כיישוב, בינם לבין עצמם בקרב שכניהם המוכרים להם.
אין הם יודעים לאן ילכו אחרי החגים, כאשר הסטודנטים ישובו למכללה. המכללה טוענת, כי אם יהיה בכך צורך הם יוכלו להישאר קצת יותר ובינתיים הסטודנטים ישוכנו בבתי מלון.
גדיד:
משפחות היישוב גדיד, רצו להישאר יחד, נמצאות בשני אתרים. 26 משפחות נמצאות בניצן, 17 במלון נווה אילן. 34 משפחות מעוניינות להתיישב במשואות יצחק. המינהלת מערימה קשיים לגבי מס' הקרווילות, ומס' המשפחות הזכאיות, ותשלום שכר הדירה בתום השנתיים שקבע החוק (במידה ודיור הקבע לא יהיה מוכן) [ר' נספחים כ'-כ"ב].
בדולח:
קהילה זו מונה 38 משפחות שרצו להישאר יחד, בכל משפחה 7-8 נפשות בממוצע. הן נשלחו למלון בים המלח לשבת וליום ראשון ואז נאמר להם, כי עליהם לעזוב את המלון בבוקר יום ראשון. מקצת האנשים נסעו לניצן ונכנסו לקראווילות שעדיין לא היו מוכנות (פיצוצים בצינורות המים ותקלות אחרות); מקצתם נסעו למלון פרדייז בבאר שבע, וחלקם נסעו לאכסניית הנוער שירת הים באשקלון. תוכניתם לטווח הארוך היא להיות חלק מיישוב בניצנים.
פאת שדה:
אנשי מושב מסורתי זה רצו להישאר יחד. הם נשלחו למלון בים המלח לשבועיים, מאחר שהקראווילות בניצן לא היו מוכנות, אף שהם דיברו עם הממשלה מראש. חלקם נזרקו ממלון למלון. מקצתם נמצאים בכפר הנופש באשקלון.
הם היו הקהילה היחידה שפנתה אל מינהלת ההינתקות בסוכות אשתקד. הם רצו לעבור כיישוב אחד למבקיעים, בין אשקלון ליד מרדכי. אולם כאמור, הם עדיין גרים בקראווילות.
נצר חזני:
אנשי נצר חזני גרים עתה במדרשה בחיספין, ברמת הגולן. אף שהיו בקשר עם משרד ראש הממשלה למפרע, לא נמצא עבורם מקום, מלבד האפשרות לשלוח אותם, זמנית, לים המלח ולאילת. כעבור כמה ימים היה עליהם לעבור ממדרשת הגולן לישיבה התיכונית, שם התנאים גרועים מאוד. היום הם שוב במדרשה. לכאורה נעשתה עסקה עם "מלון שורש" שבפרוזדור ירושלים, שם אמורים היו לגור במשך שלושה חודשים,בזמן שהקראווילות עבורם נבנות בעין-צורים, שאמורים היו להיות פתרון המגורים הזמני לשנים אחדות. בכל אופן, העסקה שאושרה עם מלון שורש נכשלה והיא תקפה רק לשלושה שבועות. לאחר מכן אין להם לאן ללכת. הם דחו אפוא את הפתרון שלפיו ייאלצו לעבור קודם כל לשלושה שבועות ואחר לעבור שוב למקום בלתי ידוע.
עם תושבי רפיח ים, גן אור ודוגית לא ניתן היה ליצור קשר. תושבי היישובים האלה פוזרו במקומות שונים ולמעשה הקהילה התפרקה.
באשר לאתרי המגורים הזמניים כותבים אנשי הפורום:
יישוב זמני בשפיר: 80
משפחות מנווה דקלים, ביקשו לעבור לשפיר, ולשם כך יצרו קשר עם המינהלת. לתדהמתן נתקלו המשפחות בסירוב מוחלט לטפל בבקשתם אלא עד שיגישו תביעת פיצויים. כידוע, חוק פינוי פיצוי מאפשר תביעת פיצויים במהלך 3 השנים שלאחר העקירה, ולא תולה כלל טיפול במשפחות בהגשת תביעה.
בנוסף, התשתיות בשפיר עדיין לא מוכנות וכנראה שהמעבר לשם יהיה רק בינואר. בינתיים, כאמור, מחוייבות המשפחות על תשלום עבור השהייה הכפויה בבתי המלון.
אתר ניצן:
שם יש ליקויים ובעיות קשות: הפסקות מים מרובות, נפילת חשמל, בורות פתוחים, אין מדרכות, סוללות עפר שהילדים משחקים בהן, דחפורים שמסתובבים בין הבתים המאוכלסים, אין מכולת, בית הכנסת קטן מאוד, אין חדר אסיפות לתושבים, אין תחבורה נוחה מחוץ לאתר.
בתים זמניים בלתי ממוגנים
באשר לסוגיית המיגון באתרי המגורים הזמניים מתריע הפורום המשפטי על החשיפה המוגברת לסכנות בטחוניות באיזור עוטף חבל עזה עקב ביצוע הגירוש. עד כה טרם ניתן מענה בטחוני הולם לתושבים באזורים אלו. קיבוץ כרמיה קלט מספר משפחות מאלי סיני, ששוכנות כרגע בבתים ארעיים. הקיבוץ נמצא בטווח הקאסמים ונתון לסכנת חדירות של מחבלים. אך לפני כשבועיים חדרו לתחומי היישוב 5 מחבלים. בתיהם של העקורים אינם ממוגנים, ללא ממ"דים ואין בכל הקיבוץ מקלטים ציבוריים. גם גן הילדים עומד ללא שומר. "בתי הקיבוץ עשויים מאבן ומונעים פגיעה של ירי אבל הבתים שלנו עשויים מקרטון. אפילו קסאם שיפול ליד הבית מיד יהרוס אותו, גם אם לא יפגע בו פגיעה ישירה" כך אומרת תמר פולט, ממגורשות אלי סיני. "כשבאנו בדרישה למינהלת למגן אותנו הם טענו שהבתים אינם בתי קבע ואין חובה עליהם למגנם. אבל בחוזי השכירות שחתמנו כתוב במפורש שעלינו להעביר את הבתים כפי שקיבלנו אותם. הממשלה מתעתדת להשתמש אח"כ בבתים אלה, משמע שאינם בתים זמניים, ולכן יש חובה למגנם"
מצוקות פרנסה:
בעיית פרנסה בלתי ידועה, אותה מפרסם הפורום המשפטי היא בעייתם של כמאתיים אברכים שהיו מתגוררים בגוש קטיף. למרבית האברכים אין ותק של שלוש שנים ביישוב ועל כן הם אינם זכאים לשום תשלום של פיצוי מלבד דמי הובלה. מקור פרנסתם של האברכים הייתה המלגה שקיבלו מן הכולל, כאשר למעשה עם הגירוש פורק הכולל ומקור פרנסתם נותק כך שהם נותרו חסרי כל.
בפרק התעסוקה ועבודה מספרים אנשי הפורום למבקר המדינה אודות המצוקה הכלכלית הקשה בה נתונים התושבים העקורים. "תושבים רבים איבדו את מקור הכנסתם עקב הגירוש. הדבר יוצר מצוקה כלכלית נוראה בקרב משפחות אלה, שתרמו כל חייהם למען החברה והכלל וכעת נזקקות לחסדי זרים."
בדו"ח נכתב אודות עובדים רבים שמקום עבודתם, אם נשמר להם, רחוק כמה שעות נסיעה ממקום מגוריהם הנוכחי. דבר זה גורם או להוצאות עצומות על נסיעות (כאלף שקל בשבוע על דלק, או לחלופין כשבע מאות שקל על אוטובוסים) או להפסקת העבודה מסיבות טכניות שכאלה. מורה המלמדת באזור הדרום ומקומה הזמני הוא באריאל/כפר פינס/חיספין או אפילו ירושלים, אינה יכולה להיעדר שעות כה רבות במיוחד לאור העובדה שלילדיה אין סידור של קבע והם אינם מכירים את האזור ואת תושביו".
מצוקה כלכלית נוספת היא מצוקתם של המורים מקרב העקורים ה"זקוקים לחדרי עבודה שקטים על מנת להכין מערכי שיעור, לבדוק מבחנים וכו'. התנאים בבתי המלון אינם מאפשרים זאת. מצד שני, הם אינם מעוניינים להישאר בבתי הספר מעבר לשעות העבודה, כי ילדיהם נמצאים בבתי המלון, בסביבה שאינה טבעית להם וזקוקים להוריהם יותר מהרגיל. מורים לכיתות י'-יב' ומורים שמלמדים במסגרות חינוכיות פרטיות, מקבלים את משכורתם מגורמים אחרים פרט למשרד החינוך. כיום, מכיוון שההורים לא משלמים שכ"ל באופן רצוף, ולא כל הילדים המשיכו ללמוד באותו מוסד לימודים- המורים בעצם אינם מקבלים כלל משכורת".
בהמשך הפרק העוסק במצוקות הכלכליות מדווחים מנסחי הדו"ח על מצוקות העצמאיים שמוניטין העסק שלהם אבד, שלא זכו לפיצוי בגין קשיי הסתגלות והעברת העסק. זאת לבד מעובדים עצמאייים שעסקיהם אבדו ואינם עוד כמטפלות וכיוצא באלה.
כמו כן מפורטת מצוקת החקלאים ש"לא קיבלו נחלות חלופיות לצרכים המתאימים להם. ישנם כאלה שקיבלו פחות דונמים ממה שהיה להם בגוש, ישנם שקיבלו אדמות שאינן מתאימות לגידולים הקודמים שלהם, והם צריכים ללמוד כעת שיטות גידול חדשות וישנם כאלה שלא קיבלו נחלות כלל. הפורום המשפטי עתר לבג"צ והמדינה אף הודתה כי זכותם של החקלאים לנחלה חלופית-איננה ישימה". עוד נכתב ש"בקשתם של החקלאים להעתיק את החממות נפלו גם הן על אזניים ערלות, וזכו לפרסום משמיץ ושקרי בתקשורת".
ההרס שבמכולות:
פרט בלתי ידוע נוסף הוא חובתם של התושבים לשלם עבור פתיחת המכולות בהם מצוי רכושם. הדו"ח מפרט ש"ציוד הכרחי ונחוץ מאוד נשאר כלוא בתוך המכולות כאשר נאמר למשפחות שעל כל משפחה לשלם על פתיחת המכולה, ודבר זה מותר פעם אחת בלבד. מעבר לעובדה שתנאי זה עומד בניגוד לכל הסכם אחר [ר' להלן-אחריות המינהלת] דבר זה הביא להפסדים רבים וקשים: ציוד הכרחי לתחילת שנת הלימודים, הן התיכונית והן האוניברסיטאית, אינו נגיש ונותר רק לרכשו מתוך הוצאות כספיות אדירות, לקבלו כתרומה מתוך תחושת השפלה קשה או להתחיל את השנה בלעדיו. בגדים שנארזו לשבוע כמובן אינם מספיקים לחודש ומעלה. אנשים נאלצו להוציא כספים רבים על רכישת פריטי לבוש בסיסיים אך מיותרים לאור העובדה שהם כבר קיימים במכולות. לדוגמה בגדים לחורף, נעליים, בגדים תחתונים וכו' ".
בסוגיית המכולות מפרטים מנסחי הדו"ח את מצב הרכוש שבמכולות שנהרס בשל תנאי אחזקה גרועים. "חלק מהתושבים אחסנו את המכולות במקום פרטי ומוצל (מחסנים, חצרות בתים וכו'). אולם התושבים המכולות שהופקדו בידי המדינה נמצאות בקסטינה, בשמש ובחום. הרכוש שבמכולות עתיד להיהרס באופן בלתי הפיך. לדוגמה רהיטי עץ, מוצרי חשמל, ארונות מצופים פורמייקה וכו' שידוע שבחום גבוה מאוד שעלול להגיע עד ל- °90 לא ישמשו עוד את בעליהם.
תושבים שפרקו את המכולה דיווחו על הרס של הרכוש (שיש מטבח שנשבר, דלת מכונת כביסה שבורה), רהיטים שנשרטו וכו'.
התושבים הגיעו להסדר עם הצבא שבלוני הגז יפורקו, יועברו למקום מרוכז לאחר שיתמקמו בישוב הזמני- יקבלו את בלוני הגז בחזרה. היום הצבא לא מוצא את הבלונים, ושום גורם לא יודע היכן הם.
עוד בנושא שמירת רכושם של העקורים מפרטים אנשי הפורום כי "בימים שקדמו לפינוי, אמר יונתן בשיא כי המדינה לא תהיה אחראית לציוד שיושאר בתחומי הגוש ביום הפינוי ולאחריו. אולם בישיבתן המשותפת של ועדת חוץ ובטחון וועדת חוקה של הכנסת הבטיח שר הבטחון מפורשות כי רכוש שלא יאסף ע"י בעליו- יאסף ע"י הצבא. כמו כן הבטיח נגישות למכולות. אולם דבר מאלה לא קויים, והמינהלת אף פרסמה הודעה על אי לקיחת אחריות על מיטלטלין שיושארו בשטח. בחלק מן המקומות הצבא לא שמר על הבתים, אנשים איבדו את רכושם, היו מקרים רבים של ביזה (מחשבים, ציוד עירוני, ציוד למגרשי משחקים ועוד), הרס מכוון של הרכוש, ומעבר לזה- בתים שהיו מיועדים להריסה- נהרסו יחד עם הרכוש שהיה בתוכם.
קשיי חינוך:
בפרק החינוך מפורטת סדרת קשיים ארוכה בה נכתב בין השאר ש"ילדים שמקום לימודיהם הועתק מן הדרום אל שאר חלקי הארץ השונים, נאלצים לשהות בפנימייה, לפעמים בניגוד למה שהם היו מעדיפים. השהות בפנימייה יקרה מאוד ובמיוחד כרגע, לאור כל המצב הנתון, אין ביכולתם של ההורים לממן תנאים אלו והם נתקלים בקשיים עצומים. חשוב לציין שמראש הובטח למשפחות ע"י אוריאל עובדיה ממשרד החינוך שימומנו כל תלמידי הפנימיות, אך לאחר מכן הוא חזר בו ורק תלמידי עליית הנוער ממומנים. לבנות שלומדות בגבעת וושינגטון הודיעו ביום ראשון (25.9.05) כי ההסעות מירושלים מופסקות החל מיום המחרת (26.9.05).
"בית הספר "נאות קטיף" שהועתק מן הגוש מתקשה לקום על רגליו. ילדיו מפוזרים בלימודיות זמניות שונות הפועלות על בסיס התנדבותי בלבד. אין ציוד ואין מורים (שמפוזרים במקומות שונים בארץ), ולא כולם יכולים לשוב וללמד באותו מקום, או בכלל. על מנת שהילדים יחזרו לתפקוד שגרתי חובה להכניס אותם לבית ספר של קבע, כאשר כרגע לא נראה פתרון באופק".
"תלמידי תיכון וסטודנטים ירדו פלאים בהישגיהם. אפשר לומר שבאופן כמעט גורף מדד הציונים של נוער הגוש ירד בצורה משמעותית. דבר זה נובע ישירות מההתנתקות ומהתקופה הקשה שעברו התושבים גם לפני כן. ההוצאות מתוך כך הן רבות: שיעורים פרטיים, אגרות בחינות בגרות נוספות ובמקרה הגרוע, שנת לימודים אקדמאית נוספת. מקרה קיצוני זה אינו מופרך כלל וייתכן שיהווה פתרון לסטודנטים רבים שכרגע לא רואים מוצא אחר לבעיותיהם. הסטודנטים לא יכלו מפאת המצב לגשת למבחנים במועד ב', ואין כל אפשרות לגשת לכל המבחנים יחד במועד ג' (כאשר לחלקם גם האפשרות הזאת לא ניתנת). בשל מצבם הבלתי יציב כרגע חלקם מפספסים תחילת סטאז' ואין כל פתרון אלא לחזור לשנה נוספת שכידוע עולה אלפי שקלים. כמו כן חלקם ייאלצו לעבור לגור במעונות ושוב יוציאו הוצאה עצומה לא מתוכננת".
בפרק החינוך מוקדש סעיף מיוחד אודות החינוך מיוחד:
"ילדים שקשה עליהם להתרגל למסגרת לימודית או כל מסגרת אחרת עברו טראומה נוראה כשנעקרו מסביבתם המוכרת. בתי הספר נמצאים בדרום הארץ, וכך ילדים שגרים עם קהילתם בירושלים או בנוה אילן נאלצים לנסוע שעות במשך היום כדי להגיע לבית הספר וממנו- למקום מגוריהם הזמני. הילדים חוזרים "מפורקים" כהגדרת אחת האמהות, וקשה מאוד להחזירם לתלם. הפתרון שאותה אמא מצאה הוא להסיע ברכבה הפרטי את הילדים לבית הספר ובחזרה, מרחק נסיעה של שעה וחצי (במקום שעתיים וחצי באוטובוס, כולל החלפת תחנות). מיותר לציין שאת הוצאות הנסיעה והדלק היא אינה מקבלת בחזרה משום גורם ממשלתי".
תשלומי שכר לימוד: הורים, שאיבדו את מקור הכנסתם, מתקשים למצוא מימון לחינוך ילדיהם. מדובר על פנימיות, אולפנות וישיבות וכן הוצאות חינוך שוטפות שבתי הספר דורשים מכל הורה.
הטיפול בקברים והפגיעה בחיים:
גם בסוגיית הטיפול בקברים שבבית העלמין בנווה דקלים עוסק הדו"ח: "נקודות שפל רבות היו בשנה וחצי ובמהלך ההינתקות, אולם הנוראה מכל הייתה העברת הגופות מבית העלמין של גוש קטיף למקום מנוחתן האחרונה. הדבר גרם לדיכאון חמור; אחותו השכולה של חייל שגופתו הועברה, אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית כתוצאה מהצער הנורא".
כמו כן מציינים אנשי הפורום כי "אחדים מבני הנוער נקלעו לטראומה תרבותית שבעטיה נטשו את מנהגי הדת".