עדיין מוקדם לסכם את אירועי השנה שחלפה ואת השפעותיהם על החים הציבוריים והפוליטיים "שלא לדבר על חייהם האישים של 8 אלפים מאזרחי המדינה", אמר ריבלין.
בשנה החולפת אולי בלי משים ולמרות דימוייה הירוד כל כך בעיני רבים, 'דימוי שיש רבים המתפרנסים בשקידה על טיפוחו וליבויו'. הוכיחה הכנסת כי אינה זירה לויכוחים והוצאת קיטור ואינה חותמת גומי. בשנה האחרונה הוכיחה הכנסת לממשלה לבית המשפט לציבור אבל בראש ובראשונה לעצמה כי כאן במקום הזה מתקבלות ההכרעות הגורליות במדינת ישראל. כאן באה הדמוקרטיה הייצוגית שלנו הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, לידי מיצוי. אפשר להתאבל לנוכח החלטותיה של הכנסת בשנה האחרונה ואפשר להאמין כי החלטות אלו מבשרות תקווה. איש איש לפי השקפתו ואמונתו. אבל כאן באולם הזה, באו הדברים לדיון, לליבון, למיצוי ולבסוף להכרעה. באולם הזה, שראה הכרעות הסטוריות הרות גורל על חודו של קול, נפל הפור גם השנה. היו מי שקרעו את בגדיהם היו מי שחשו שקורעים כאן נפשם והיו מי שנאנחו אנחת רווחה גדולה.
היה כאן מה שבעיני סימל את התקווה המשותפת לרובנו, את הרצון המשותף לרובנו למתאבלים ולנושמים לרווחה שהקרע יעלה ארוכה ומרפא. אני מדבר על החיבוק הדומע בלילה ההוא, עת אישרה הכנסת את החוק לפינוי הישובים. החיבוק האמיתי הבלתי מזוייף והבלתי משווק שאולי אפילו לא צולם, בין שניים מבין חבריה של כנסת זו, שניים מהאידיאליסטים שבחבורה, שניים שלכאורה רחוקים כל כך ועם זאת אחים: ח"כ צבי הנדל וח"כ חיים אורון (ג'ומס).
אחרי הפינוי אחרי הדרמה אחרי שישקע האבק וייבשו הדמעות, אני רוצה להאמין כי דווקא החיבוק הזה כאן בתוך זירת ההתגוששות הפוליטית, יטביע את חותמו לשנים ארוכות. החיבוק הדומע והגדול הזה שקרה כאן הרבה לפני 'תעשיית החיבוקים' של 'הספינים של האחדות' ולפני 'הרגישות והנחישות'. החיבוק הזה בין שני ציונים אמיתיים מאמינים אשר ידעו כי הגיעה שעת ההכרעה, לא התיימר להקהות כהוא זה את המחלוקת האמיתית שבערה כאן במשך 30 שנה, וממשיכה לבעבע בחברה הישראלית, וגם לא התיימר להקל את משקלה של הכרעת הכנסת בלילה ההוא, או את עוצמת האירועים אשר ידענו כולנו שיבואו בעקבות הלילה ההוא, כאן בכנסת. החיבוק הזה שאולי לא היה אלא חיבוק של נחמה בין שני חברים שני חקלאים, המבינים ואוהבים איש לנפש רעהו, ואשר ממש לא התכוונו שהחיבוק הפרטי והכואב שלהם יהפוך בעיני למיתוס, בעיני מסמל הוא את כל מה שאני מנסה לומר כאן היום. כי החיבוק הזה קרה בכנסת ומכאן הסמליות והעוצמה שאני מקווה ומאמין שיקרינו על מעמדה של הכנסת גם בעתיד.
אני מודה ומתוודה שלו הבנתי לפני חצי שנה את עוצמת החיבוק הזה, ולו הבנתי שהוא מסוגל להתגבר כמעט על הכל, יתכן שהייתי ירא פחות ממלחמת אחים שכה הזהרתי מפניה בשנה האחרונה. עתה בדיעבד אני מתיר לעצמי מידה של אופטימיות זהירה, ומבקש להאמין כי דווקא בזכותה של הכנסת המושמצת כל כך, לא תהא פה לעולם אלטלנה שניה. את המבחן הזה מן הקשים שידעה הדמוקרטיה הישראלית, עברנו דוקא מפני שעיני כולנו היו נשואות אל הכנסת ואל הכרעתה ומפני שהתברר כי פסק דינה של הכנסת הוא פסק דינה של הדמוקרטיה, ופסק דינה של הדמוקרטיה הוא פסק דינו של העם.
הויכוח התחולל בכיכרות, בציבור ובכל בית, אבל כאן הוכרע.
גדלתי והתחנכתי בתנועה אשר עמלה שנות דור לשכנע העם בצדקת דרכה ולא נפלה רוחה כשתורתה נדחתה פעם אחר פעם, וכשדרכם של אחרים צלחה יותר במבחן הדמוקרטי. מי שמאמין בצדקת דרכו אינו נרתע מכשלונות ואינו חושש להיות מיעוט הוא ממשיך להאמין להאבק ולנסות לשכנע. אך לעולם יכוף את ראשו בפני פסק דינה של הדמוקרטיה. בהזדמנות רצוי וראוי שתצא מכאן ממקום שבתה של הדמוקרטיה שלנו אזהרה 'לכל מוחאי הכפיים המחייכים' ולכל 'משבחיה' של הדמוקרטיה הישראלית
'האמיצה': אולי מבחינתם רוו נחת מההחלטות שהתקבלו כאן השנה, אבל בל תהיינה תשואותיהם לדמוקרטיה הישראלית תלויות בדבר, בל יהיו השבחים שאתם מרעיפים עתה על אומץ לבה תלויים רק בפסק דינה הנוכחי המוצא בעיניכם. הדמוקרטיה הישראלית אינה על תנאי וריבונות הכנסת אינה על תנאי. הצדיעו לדמוקרטיה הישראלית גם בעתיד, גם אם תתקבלנה החלטות אשר ישמחו חלק מהכנסת פחות וחלק מהכנסת יותר.
הצדיעו לה כפי שכולנו מצדיעים לה היום, ללא תנאי".
בשנה החולפת אולי בלי משים ולמרות דימוייה הירוד כל כך בעיני רבים, 'דימוי שיש רבים המתפרנסים בשקידה על טיפוחו וליבויו'. הוכיחה הכנסת כי אינה זירה לויכוחים והוצאת קיטור ואינה חותמת גומי. בשנה האחרונה הוכיחה הכנסת לממשלה לבית המשפט לציבור אבל בראש ובראשונה לעצמה כי כאן במקום הזה מתקבלות ההכרעות הגורליות במדינת ישראל. כאן באה הדמוקרטיה הייצוגית שלנו הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, לידי מיצוי. אפשר להתאבל לנוכח החלטותיה של הכנסת בשנה האחרונה ואפשר להאמין כי החלטות אלו מבשרות תקווה. איש איש לפי השקפתו ואמונתו. אבל כאן באולם הזה, באו הדברים לדיון, לליבון, למיצוי ולבסוף להכרעה. באולם הזה, שראה הכרעות הסטוריות הרות גורל על חודו של קול, נפל הפור גם השנה. היו מי שקרעו את בגדיהם היו מי שחשו שקורעים כאן נפשם והיו מי שנאנחו אנחת רווחה גדולה.
היה כאן מה שבעיני סימל את התקווה המשותפת לרובנו, את הרצון המשותף לרובנו למתאבלים ולנושמים לרווחה שהקרע יעלה ארוכה ומרפא. אני מדבר על החיבוק הדומע בלילה ההוא, עת אישרה הכנסת את החוק לפינוי הישובים. החיבוק האמיתי הבלתי מזוייף והבלתי משווק שאולי אפילו לא צולם, בין שניים מבין חבריה של כנסת זו, שניים מהאידיאליסטים שבחבורה, שניים שלכאורה רחוקים כל כך ועם זאת אחים: ח"כ צבי הנדל וח"כ חיים אורון (ג'ומס).
אחרי הפינוי אחרי הדרמה אחרי שישקע האבק וייבשו הדמעות, אני רוצה להאמין כי דווקא החיבוק הזה כאן בתוך זירת ההתגוששות הפוליטית, יטביע את חותמו לשנים ארוכות. החיבוק הדומע והגדול הזה שקרה כאן הרבה לפני 'תעשיית החיבוקים' של 'הספינים של האחדות' ולפני 'הרגישות והנחישות'. החיבוק הזה בין שני ציונים אמיתיים מאמינים אשר ידעו כי הגיעה שעת ההכרעה, לא התיימר להקהות כהוא זה את המחלוקת האמיתית שבערה כאן במשך 30 שנה, וממשיכה לבעבע בחברה הישראלית, וגם לא התיימר להקל את משקלה של הכרעת הכנסת בלילה ההוא, או את עוצמת האירועים אשר ידענו כולנו שיבואו בעקבות הלילה ההוא, כאן בכנסת. החיבוק הזה שאולי לא היה אלא חיבוק של נחמה בין שני חברים שני חקלאים, המבינים ואוהבים איש לנפש רעהו, ואשר ממש לא התכוונו שהחיבוק הפרטי והכואב שלהם יהפוך בעיני למיתוס, בעיני מסמל הוא את כל מה שאני מנסה לומר כאן היום. כי החיבוק הזה קרה בכנסת ומכאן הסמליות והעוצמה שאני מקווה ומאמין שיקרינו על מעמדה של הכנסת גם בעתיד.
אני מודה ומתוודה שלו הבנתי לפני חצי שנה את עוצמת החיבוק הזה, ולו הבנתי שהוא מסוגל להתגבר כמעט על הכל, יתכן שהייתי ירא פחות ממלחמת אחים שכה הזהרתי מפניה בשנה האחרונה. עתה בדיעבד אני מתיר לעצמי מידה של אופטימיות זהירה, ומבקש להאמין כי דווקא בזכותה של הכנסת המושמצת כל כך, לא תהא פה לעולם אלטלנה שניה. את המבחן הזה מן הקשים שידעה הדמוקרטיה הישראלית, עברנו דוקא מפני שעיני כולנו היו נשואות אל הכנסת ואל הכרעתה ומפני שהתברר כי פסק דינה של הכנסת הוא פסק דינה של הדמוקרטיה, ופסק דינה של הדמוקרטיה הוא פסק דינו של העם.
הויכוח התחולל בכיכרות, בציבור ובכל בית, אבל כאן הוכרע.
גדלתי והתחנכתי בתנועה אשר עמלה שנות דור לשכנע העם בצדקת דרכה ולא נפלה רוחה כשתורתה נדחתה פעם אחר פעם, וכשדרכם של אחרים צלחה יותר במבחן הדמוקרטי. מי שמאמין בצדקת דרכו אינו נרתע מכשלונות ואינו חושש להיות מיעוט הוא ממשיך להאמין להאבק ולנסות לשכנע. אך לעולם יכוף את ראשו בפני פסק דינה של הדמוקרטיה. בהזדמנות רצוי וראוי שתצא מכאן ממקום שבתה של הדמוקרטיה שלנו אזהרה 'לכל מוחאי הכפיים המחייכים' ולכל 'משבחיה' של הדמוקרטיה הישראלית
'האמיצה': אולי מבחינתם רוו נחת מההחלטות שהתקבלו כאן השנה, אבל בל תהיינה תשואותיהם לדמוקרטיה הישראלית תלויות בדבר, בל יהיו השבחים שאתם מרעיפים עתה על אומץ לבה תלויים רק בפסק דינה הנוכחי המוצא בעיניכם. הדמוקרטיה הישראלית אינה על תנאי וריבונות הכנסת אינה על תנאי. הצדיעו לדמוקרטיה הישראלית גם בעתיד, גם אם תתקבלנה החלטות אשר ישמחו חלק מהכנסת פחות וחלק מהכנסת יותר.
הצדיעו לה כפי שכולנו מצדיעים לה היום, ללא תנאי".