צה"ל החליט לדחות את גיוסם של מספר צעירים שהשתתפו במאבק נגד ההתנתקות בגוש קטיף. ראשי יש"ע קובעים: מדובר בהחלטה אומללה ומפלה. הציונות הדתית קרועה ביחסה בעתיד לצה"ל: מה משמעות המונח לא נשכח ולא נסלח? האם גם לצה"ל לא נסלח?
בין מתנגדי העקירה יש שחדלו מלהסיע חיילים ברכבם, יש מי שהציע לברר עם כל חייל אם היה שותף בעקירה ולפי התשובה להחליט כיצד לנהוג עמו, מספר חיילים סיפרו שבטרם שובם לביתם מהבסיס הם חשים צורך להחליף בגדים ל'אזרחי'... ואולי יש להפנות את האישום וחוסר המחילה כלפי הממשלה, ראשי השלטון והקצונה הבכירה ולא כלפי החיילים שהם "הבנים של כולנו".
כזכור, לפני כחודשיים פרסם ערוץ 7 לראשונה על החלטתן של בנות שהשתתפו בנסיונות לבלימת העקירה שלא לראות בחיילים שהשתתפו במעשה העקירה ככאלה הראויים להשתדך עימן. החלטת הבנות זכתה לתהודה חיובית מחד ומאידך לביקורת של גורמים שונים, בהם גם במערכת הצבאית. מה דעתכם אתם בסוגייה?
והאם על הציונות הדתית בפרט ומתנגדי העקירה לשקול שוב את שיתוף הפעולה עם צה"ל, האם להמשיך ולהתנדב ליחידות העילית, או שמא רצוי לשקול התנדבות ותרומה לחברה באפיקים אחרים. ואולי דווקא זו השעה לחזק את ההתנדבות וההשתלבות במערכות המדינה השונות ולשאוף להגיע לעמדות הכרעה ובעתיד להביא לשינוי.
מה דעתכם?
אלמוני המוגדר כ'יהודי מארץ ישראל' (1) לא מתרגש מאיומי צה"ל וקובע ש"צה"ל הפך באחת מאפיק של תרומה מוערך ומבוקש לעוד אפיק של תרומה למדינה במקביל לאפיקים נוספים כגון פוליטיקה, כלכלה, מדע ועוד. סטודנט שלומד ומקדם את המדינה מועיל לא פחות מחייל בסדיר או בקבע לכן לגבי חמשת המסורבים שצה"ל לא יאיים אנו נקדם את המדינה במקומות אחרים".
י.ש. (3) לא מוצא כל מקום למחילה: "כל עוד ממשיכים להפעיל צבא נגד מתיישבי יו"ש, וכל עוד זרוקים קרבנות ההתנתקות בבתי מלון ללא פרנסה וללא בית, וכל עוד ראשי הצבא לא בקשו מהמגורשים סליחה על פשעיהם אין מקום למחילה".
יחס תקיף ואף אישי דורש גם יצחק הילמן (4) וכותב "אסור לשכוח ואסור לסלוח גם אם נחזור לגוש קטיף ונבנהו מחדש ונכפיל אותו. החיילים הם בני אדם ומותר להם להפעיל שיקול דעת. אם אינם קרובי משפחה או מכרים אישיים, יש להטיל חרם מוחלט ללא שום בירור אם גירשו יהודים אם לאו (לא להסיע בטרמפים, לא לשוחח, לא לשבת לידם, לא לברכם בבתי הכנסת ולהחרים כל גוף הקשור לצבא)".
א.מ.ז.(6) כועס על התנהלות הצבא בנושאי ארץ ישראל, אך לא רק בנושאים אלה: "אין להתגייס לצבא אשר חוטא ומחטיא הורס ומתעתד להרוס כל חלק וחלק שבקדושת תורתינו ארצינו ועמנו הקדושים והיאך יתגייס יהודי לצבא אשר סותר את דברי השי"ת וכל זה הוא באופן כללי הן בנושאי כשרות צניעות ותפילה והן בנושא ארץ ישראל".
ישראל (8) מאמין שימצא דרך שלא להתגייס לצה"ל ובאשר לחיילים, לטעמו "צריך לכבד אותם מצד אחד אבל עם גבול לדעתי יהיה נכון לא לצרפם לדברים שבקדושה". יהודי מארץ ישראל (13) מאוכזב וכועס על צה"ל, "לדעתי הוא כבר לא צבא הגנה לישראל אלא צבא גרוש לישראל ואף צבא הגנה לישמעאל, ואלו הן לא רק סיסמאות בעלמא. הצבא הפך לחברת כח אדם פרטית של משפחת שרון, ורוב חייליו הם רובוטים שעושים כל דבר שיגידו להם. במקום להגן על יהודים הם מסכנים אותם למען הערבים ומגרשים אותם מבתיהם, זאת בנוסף לכל הבעיות החמורות בצבא בנושאי השבת, הכשרות , הצניעות, והדבים ידועים. לדעתי אין להתגייס לצבא כלל ויש להתייחס אליו כמו אל הצבא הבריטי בזמנו, שגם בו מילאו פקודות ובאופן כללי "שמרו על אזרחי המדינה". החריג היחיד בנושא זה הוא הנח"ל החרדי, אם כי שמעתי שרוצים להכניס גם בו שינויים. על כן אין להתגייס ויש לתרום בדרכים אחרות".
ערן (7) לא מוכן לנתק כליל את הקשר עם צה"ל ומציע מעין הצעת פשרה: "יחסינו לצבא צריך להיות בהחרמת היחידות שהשתתפו בעקירה, ילדינו לא ישרתו שם. לעומת זאת נפרסם רשימת יחידות שלא השתתפו בהתנתקתות ולשם נשלח את ילדינו. לא צריך טייסים דתיים. נתגייס לגולני ולנח"ל החרדי ולשאר היחידות שלא השתתפו בעקירה". דן (18) מטיל ספק במעשיות הרעיון של ערן וכותב "ההצעה של ערן מאוד מעניינת, אבל קצת לא מעשית. איזה גורם ציוני דתי יכול לקחת על עצמו את האחריות להחרמת יחידות צה"ליות מסויימות? מועצת יש"ע? מי?"
בעל שם (30) מנסה לסייע באיתור היחידה בה ראוי לשרת: "היום יש זכות קיום רק לנח"ל החרדי. זוהי היחידה היחידה שהודיעה בצורה הנחרצת ביותר שלא תשתתף בגירוש. אמנם גם גולני היה אתנו, אבל לא כמו הנח"ל החרדי. ולכן היום מתחילים ראשי הצבא לפחד ההיחידה הזו, ולחשוב אולי לסגור אותה, למרות רצונם העז לפגוע בציבור החרדי ולגייס אותו. הם נקרעים בין שנאתם לחרדים לבין שנאתם לדתיים הלאומיים. אבל בנתיים כל עוד היחידה הזו קיימת - מי שמרגיש שהוא מוכרח להתגייס, שיתגייס רק אליה. לא אל ישיבות ההסדר המגמגמות, ולא אל אף אחד אחר".
יוני (9) מבקש להיזהר מקרע ומנתח את המציאות באופן אחר: "יש כאן שתי מערכות, האחת הגירוש שקרה! והשניה - מניעה מהשנות של מקרה זה. לגבי המערכה הראשונה - אסור לשכוח ולסלוח - על העוול המוסרי, המדיני, החברתי.. ולגבי השניה- אנחנו צריכים לקחת לידים את מה ששלנו! את הצבא שלנו, את העם שלנו (כמה שזה קשה...), ופה צריך להשתמש בהרבה שכל ורגשי אהבה. לשים קצת את הטינה בצד... לדוג' עדיף להעלות טרמפיסטים ובמשך הנסיעה להסביר לשכנע לבקר... אסור לנו לשבור את הכלים, אחרת נאבד את כוחנו!!!"
שלמה (16) חד ונחרץ "להתנתק מהמדינה !" הוא דורש ומפרט "לא להסיע חיילים ! לא להתפלל תפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל ! להתנתק מהמדינה ! "
אלמוני בתגובה 14 רואה בניתוק מהצבא ומהעם פרס לעוקרים וכותב ש"עם ישראל חייב לסלוח זה לזה - רק היושב במרומים דן את יצוריו, ואותנו הוא חייב ביחס מאוד ברור ומוגדר לכל יהודי ואהבת לרעך כמוך. זה אומר שצריכה להיות סליחה ואהבה אבל עם מחאה עמוקה וחריפה עם האשמה ברורה של הפושעים בואו לא ניתן להם את מה שהם רצו - שננתנתק. ההיפך הוא הנכון ת נאחז חזק בקרנות המזבח כל עוד אן אלטרנטיבה"
במונולוג אישי קשה כותב משה (17) מאחד מישובי יש"ע "מצטער אבל קשה לי. אני לא מסוגל להלעלות לרכב שלי חיילים. וזה כואב לי. אבל בתקופה הנוכחית אני פשוט לא מסוגל. זה כואב לי. כואב מאוד אבל אני חש שאני לא יכול לסייע לצבא הזה. הרי בכל טרמפ אני מקרב חייל למשימה הבאה שלו, ואינני יודע מה היא... ואני חושש ממנה... אולי הוא בדרך לעוד נסיגה, עוד קיפול בסיס, עוד עקירת מאחז, עוד "שיםור עמדות לאחור"... אז במעט שאני יכול, בכך שאני לא מסייע לחייל אני שם עוד מקלון קטן בגלגלי העגלה הזו. סלחו לי חיילים. אתם הבנים של כולנו, אבל מישהו השתלט על נשמתכם ועל מעשיכם. המחאה שלי והמאבק שלי היא נגדו. אתם הקורבנות של המאבק הזה. מצטער".
יעקב מירושלים (25) מזכיר ומתריע: "בתקופת הגירוש הם כיוונו את המזלטים לחפש אותנו ולא את המחבלים ולכן נהרג הזוג בסמוך לכיסופים. אז נכון שהחיילים הפשוטים הם מלאי מסירות נפש, אבל הם משמשים כלי משחק בידי מפקדיהם שרוצים להתקדם פוליטית. לכן אין אמון בצבא הזה ומי שיכול שיתרחק ממנו כמה שיותר". דברים דומים אך מזוית אחרת מצטט ומפרש יהודי (26) מהרב פיינשטיין זצ"ל: "כבר לפני שנים רבות פסק הרב פיינשטיין זצ"ל שאין להתגייס לצבא. הנימוק שלו היה מעניין ביותר, ולפיו הציונים חשודים על שפיכות דמים. אני מודה ומתוודה ששנים רבות התייחסתי לדברים אלו כאל השמצה גרידא. אולם בזמן האחרון, ובמיוחד לאחר הגירוש האכזרי, שינתי את דעתי. היום אני חושב שבאמת הצבא חשוד על שפיכות דמים. ואין כוונתי רק לתוכנית הצבא לרצוח את אנשי מעוז הים, אלא לדברים הרבה יותר פשוטים. בג'נין נהרגו חיילים נפלאים שלנו רק משום שראשי הצבא בהוראת הדרג המדיני לא איפשרו להפציץ את המחבלים מהאויר, על אף שראו אותם בזמן אמת דרך המזלטים, רק כדי להיראות טוב בתשקורת.מפקדים שזו היא דרכם אין אפשרות לסמוך עליהם".
לעומת אלה, לדעתו של סמ"פ במילואים (20) "זה בדיוק הזמן להצטיין בצבא לקבל דרגות לטפס למעלה ואז לשנות מלמעלה, לא מבפנים".
מגיב מס' 22 קובע "הפסקת הגיוס מבטל כמעט לגמרי את הרעיון הציוני בקרב המגזר הדתי לאומי". יאיר מנחם (23): "מטרתו האמיתית היא עזרת ישראל מיד צר, הורשת וירושת הארץ וכיוצא באלה. במשימות אלה יש לנו לא רק חלק אלא יש לנו משימה להוביל. אנחנו לא עושים טובה לאיש. אי אפשר להתנתק."
אוהב ישראל (38) סבור שכל יחס מחרים לא יועיל: "צריך לקרב יהודים לתורה ולא לכעוס על חיילים שעשו את המוטל עליהם גם אם שיקוליהם אינם מקובלים עלינו".
אברהם מקרית ארבע (41) מנסה למצוא שביל זהב בין הסליחה והזיכרון: "צריך למצוא את משפט המחץ, שאומרים לחייל שהשתתף בגירוש, כמו שאומרים לאח החוטא. למשל: אני מצטער לשמוע שהיית בין האטומים והנחושים. ואתה ... ? או: אני במקומך הייתי מתאבל על כל יהודי שגירשתי מביתו או: איך אתה ישן בלילות, כשהקרבנות שלך מסתובבים ברחוב בלא בית? אבל תמיד לזכור: אח הוא אח הוא אח !"
גם מחל (אולי מזל...) (59) מנסה למצוא שביל זהב בין ההתייחסות לכלל הצבא לבין ההתייחסות לחייל הפרטי: "יש להבחין בין התנהגות אישית לבין התנהגות ציבורית. לדעתי, נושאים כמו הסעות חיילים, ושידוך הן דוגמאות להתנהגות אישית, לעומת השתתפות בארועים כמו "יום-חיל", אפילו הוא מלווה בטקס אזכרה לנופלים, אם משתתפת בארוע אישיות ממלכתית בכירה, צריך באופן ציבורי להחרים את הטקס. כי הרגשות מופנים כלפי מה שמסמלים המדים, את ה "ממלכתיות" אשר בגדה בנו ולא אישית כלפי החיילים הזוטרים שכל אחד עמד בפני דילמה קשה וחז"ל אמרו "אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו"
יהודה (28) דורש התפכחות: "הגיע הזמן שנבין שהצבא לא רוצה אותנו, ושהוא לא יאפשר לנו לממש את חזוננו בו. במוקדם או במאוחר הוא יפלוט את המוכשרים שבתוכנו, וישאיר בדרגות הגבוהות רק את השמאלנים, או את הדתיים השמלנים שהם עוד יותר גרועים. לכן חבל על הזמן. הגיעה העת להפסיק לרקוד מה יפית".
לעומתו מביע חירות ישראל (33) ייאוש מסיכויי ההשתלבות במערכת הצבאית ועם זאת עושה חלוקה בין הצבא כארגון לבין היחס לכל חייל וחייל: "אני מעקורי גוש קטיף. לדעתי זה לא פשוט בכלל. לצבא כמוסד יש לי בעיה ואני חושב לטובת עם ישראל הוא חייב להשתנות ולא מבפנים!! כי זה בלתי אפשרי!! חיילים שלנו לא יקודמו רק דתלש"ים או דתי מחמד, שהם יותר גרועים מהחילונים (יש לצערנו הרבה דוגמאות השטח!)". לעומת זאת הוא סבור שיש להתייחס לחייל הפרטי באופן אחר, "לגבי החילים, רובם תינוקות שנישבו. להם מגיע מידת החסד. מודה ועוזב ירוחם".
שמעון מהדרום (44) קובע שגרעין ההתנתקות הוא בעם כולו: "זה לא ילך. אם העם לא היה רוצה הנתקות זה לא היה קורה. כנראה שלעם זה לא הפריע וצריך לחשוב למה. וחוץ מזה אם הקב"ה סולח לפושעים על פשעים חמורים מי אנחנו שנחפש בציציותיו של כל חייל וכו'. מי שמחפש אצל אנשים אחרים-יחפשו גם אחריו. למה על חילול שבת אנו מבליגים וסולחים/אדישים ועל ההתנתקות אנחנו שונאים/לא סולחים/נלחמים/מקללים/אלימים..."
שלום (48) מרחיק בדבריו החריפים נגד הצבא עד כדי שלילת הלגיטימיות שלו: "יש שלב מסויים שבו שלטון מפסיק להיות לגיטימי. אם השלטון יחליט שהוא תופס ברחוב כל אדם בלונדיני והורג אותו - בזה נגמרת הלגיטימיות של השלטון הזה. אותו דבר לגבי שלטון שתופס אזרחים תמימים שלא עשו כלום, זורק אותם מבתיהם, שולל את פרנסתם, ומתייחס אליהם אל אויב, בזה מסתיימת הלגיטימיות שלו. מאותו שלב הוא דומה לכל אותם משטרים בלתי לגיטימיים שהיו במשך ההיסטוריה. ומאחר ומדובר בשלטון שאינו לגיטימי, גם כל מערכות השלטון שלו אינן לגיטימיות, וזה כולל גם את הצבא, שלמרבה הצער נהפר להיות לבלתי לגיטימי".
נחמה מהשומרון (32) שוללת את כל הדיון אודות הסליחה לצה"ל כיוון ש"זה לא המקום שלנו לא לסלוח להם אלא אם לא חטאו נגדנו אישית. זה תלוי במגורשים אם לסלוח או לא. כציבור אנו מרגישים את כאבם, אולם צה"ל לא חטא כנגדנו אלא נגדם ונגד המקום".
ואם הבימה עוברת לעקורים, אז עקור משא נור (63) אומר ש"צהל מעל בתפקידו, סליחה תהיה אך
ורק שיחזור לתפקידו -כבוש הארץ והגנת ישראל".
דנה (64) מציעה לראות בחיבוק לחיילים כלי נשק נגד העקירה: "לחבק את צה"ל באופן אישי מול כל
חייל וחייל, ככה ננטרל מכל פעולת פינוי עתידית את יכולתו של החייל שחובק לבצע את המעשה. אי אפשר לתת סטירה למי שנתן לך קפה ועוגה..."
גיל יניב (73) תוקף את מתקיפיו: "לדרוש מקצינים בקבע לסרב פקודה זו חוצפה - הדתי הממוצע כמעט ולא הקריב שום דבר כנגד ההנתקות ( העובדה שרק 7000 הצליחו להסתנן ושהמדינה לא "בערה" והכבישים לא היו חסומים) רק מראים שהרוב המכריע של הדתיים עמד מהצד בלי לעשות כלום ואתם יודעים זאת!!! אז לבוא אלי ולבקש ממני להקריב את העבודה שלי ולשבת בכלא, שהשאר לא עושים כמעט כלום זו חוצפה!! אני סרבתי בצורה אפורה וכמובן שלא גרשתי אף אחד( הייתי מה"לא מסוגלים") ואני גאה בזה זה המקסימום שיכולתי לעשות , לו היינו רואים מסירות נפש אמיתית מצד הציבור הדתי כולו אולי היינו עושים אחרת אבל כל מי שכועס פה על הצבא ראוי שיאשים את עצמו תחילה!!!".
את כל סוגיית הסליחה או החרמה לוקח אלמוני (36) אל מחוזות האבסורד והקריקטורה ומעלה נקודה למחשבה: "א. לא נשב בכנסת שאישרה וביצעה את הגרוש. (גם לא נשתתף בבחירות) ב. נפרוש מהצבור החרדי שלא גינה מספיק, ובשעת המעשה נדם. ג. לא נשתמש בחברות תובלה שבצעו הובלות עבור תכנית הגרוש. ד. לא נלמד בישיבות הסדר וגבוהות המקושרות עם הצבא המגרש. ה. לא נקרא למשטרת הגירוש גם אם יפרצו לבתינו. ו. כל בעל מכולת וחנות בשכונה - נשאל את דעתו לגבי הגרוש, ואם הוא בעד נפסיק לקנות ממנו. ז. לא נקנה דלק מחברות שסיפקו דלק לרכבים שביצעו את הגרוש (וכן מהמוסכים, חברות הרכבים וכל הקשור להם)".
קובי (29) דורש חשבון נפש, בעיקר מתלמידי ורבני המכינות לצה"ל וישיבות ההסדר: "אנחנו נקראים היום לחשבון נפש גדול. כיצד יתכן שחיילים דתיים שלמדו בישיבות הסדר ובמכינות לא סרבו פקודה לביצוע הפשע הנורא? התשובה האמיתית והכואבת היא שהמוסדות הללו נכשלו! הם נכשלו במסימתם החינוכית. הם איפשרו לחניכיהם להפוך את היוצרות, ולראות בגוף הצבאי את העיקר, ואילו את הערכים שמקנים לצבא את זכות קיומו את הטפל".
גם עמית מנוקדים (61) דורש חשבון נפש: "עלינו להכיר בכך שטעינו כל השנים ביחסנו לצבא. אצל רובנו היחס אליו היה כאל תשמיש קדושה על כל המשתמע מכך. כעת צריך להתייחס לצבא כאל תשמיש מצווה, כלומר אינו קדוש מצד עצמו אלא מצד מעשיו הטובים וכשאינו משמש למצווה אין בו ערך".
שבתי הירשבג (66) מתייחס לסוגיית הנישואין עם חיילים שעקרו וכותב: "לא להשתדך לחיילים שהשתתפו, ולא להתגייס לצה"ל. זו דעתי. לא הייתי רוצה לראות את ביתי, מתחתנת עם חייל או שוטר שהשתתפו בפשע הנוראי הזה".
תגובות ראויות, במלואן או בחלקן, תשולבנה כחלק בלתי נפרד מהכתבה עצמה. זאת במסגרת המדור החדש – "פותחים נושא".
(ש)
בין מתנגדי העקירה יש שחדלו מלהסיע חיילים ברכבם, יש מי שהציע לברר עם כל חייל אם היה שותף בעקירה ולפי התשובה להחליט כיצד לנהוג עמו, מספר חיילים סיפרו שבטרם שובם לביתם מהבסיס הם חשים צורך להחליף בגדים ל'אזרחי'... ואולי יש להפנות את האישום וחוסר המחילה כלפי הממשלה, ראשי השלטון והקצונה הבכירה ולא כלפי החיילים שהם "הבנים של כולנו".
כזכור, לפני כחודשיים פרסם ערוץ 7 לראשונה על החלטתן של בנות שהשתתפו בנסיונות לבלימת העקירה שלא לראות בחיילים שהשתתפו במעשה העקירה ככאלה הראויים להשתדך עימן. החלטת הבנות זכתה לתהודה חיובית מחד ומאידך לביקורת של גורמים שונים, בהם גם במערכת הצבאית. מה דעתכם אתם בסוגייה?
והאם על הציונות הדתית בפרט ומתנגדי העקירה לשקול שוב את שיתוף הפעולה עם צה"ל, האם להמשיך ולהתנדב ליחידות העילית, או שמא רצוי לשקול התנדבות ותרומה לחברה באפיקים אחרים. ואולי דווקא זו השעה לחזק את ההתנדבות וההשתלבות במערכות המדינה השונות ולשאוף להגיע לעמדות הכרעה ובעתיד להביא לשינוי.
מה דעתכם?
אלמוני המוגדר כ'יהודי מארץ ישראל' (1) לא מתרגש מאיומי צה"ל וקובע ש"צה"ל הפך באחת מאפיק של תרומה מוערך ומבוקש לעוד אפיק של תרומה למדינה במקביל לאפיקים נוספים כגון פוליטיקה, כלכלה, מדע ועוד. סטודנט שלומד ומקדם את המדינה מועיל לא פחות מחייל בסדיר או בקבע לכן לגבי חמשת המסורבים שצה"ל לא יאיים אנו נקדם את המדינה במקומות אחרים".
י.ש. (3) לא מוצא כל מקום למחילה: "כל עוד ממשיכים להפעיל צבא נגד מתיישבי יו"ש, וכל עוד זרוקים קרבנות ההתנתקות בבתי מלון ללא פרנסה וללא בית, וכל עוד ראשי הצבא לא בקשו מהמגורשים סליחה על פשעיהם אין מקום למחילה".
יחס תקיף ואף אישי דורש גם יצחק הילמן (4) וכותב "אסור לשכוח ואסור לסלוח גם אם נחזור לגוש קטיף ונבנהו מחדש ונכפיל אותו. החיילים הם בני אדם ומותר להם להפעיל שיקול דעת. אם אינם קרובי משפחה או מכרים אישיים, יש להטיל חרם מוחלט ללא שום בירור אם גירשו יהודים אם לאו (לא להסיע בטרמפים, לא לשוחח, לא לשבת לידם, לא לברכם בבתי הכנסת ולהחרים כל גוף הקשור לצבא)".
א.מ.ז.(6) כועס על התנהלות הצבא בנושאי ארץ ישראל, אך לא רק בנושאים אלה: "אין להתגייס לצבא אשר חוטא ומחטיא הורס ומתעתד להרוס כל חלק וחלק שבקדושת תורתינו ארצינו ועמנו הקדושים והיאך יתגייס יהודי לצבא אשר סותר את דברי השי"ת וכל זה הוא באופן כללי הן בנושאי כשרות צניעות ותפילה והן בנושא ארץ ישראל".
ישראל (8) מאמין שימצא דרך שלא להתגייס לצה"ל ובאשר לחיילים, לטעמו "צריך לכבד אותם מצד אחד אבל עם גבול לדעתי יהיה נכון לא לצרפם לדברים שבקדושה". יהודי מארץ ישראל (13) מאוכזב וכועס על צה"ל, "לדעתי הוא כבר לא צבא הגנה לישראל אלא צבא גרוש לישראל ואף צבא הגנה לישמעאל, ואלו הן לא רק סיסמאות בעלמא. הצבא הפך לחברת כח אדם פרטית של משפחת שרון, ורוב חייליו הם רובוטים שעושים כל דבר שיגידו להם. במקום להגן על יהודים הם מסכנים אותם למען הערבים ומגרשים אותם מבתיהם, זאת בנוסף לכל הבעיות החמורות בצבא בנושאי השבת, הכשרות , הצניעות, והדבים ידועים. לדעתי אין להתגייס לצבא כלל ויש להתייחס אליו כמו אל הצבא הבריטי בזמנו, שגם בו מילאו פקודות ובאופן כללי "שמרו על אזרחי המדינה". החריג היחיד בנושא זה הוא הנח"ל החרדי, אם כי שמעתי שרוצים להכניס גם בו שינויים. על כן אין להתגייס ויש לתרום בדרכים אחרות".
ערן (7) לא מוכן לנתק כליל את הקשר עם צה"ל ומציע מעין הצעת פשרה: "יחסינו לצבא צריך להיות בהחרמת היחידות שהשתתפו בעקירה, ילדינו לא ישרתו שם. לעומת זאת נפרסם רשימת יחידות שלא השתתפו בהתנתקתות ולשם נשלח את ילדינו. לא צריך טייסים דתיים. נתגייס לגולני ולנח"ל החרדי ולשאר היחידות שלא השתתפו בעקירה". דן (18) מטיל ספק במעשיות הרעיון של ערן וכותב "ההצעה של ערן מאוד מעניינת, אבל קצת לא מעשית. איזה גורם ציוני דתי יכול לקחת על עצמו את האחריות להחרמת יחידות צה"ליות מסויימות? מועצת יש"ע? מי?"
בעל שם (30) מנסה לסייע באיתור היחידה בה ראוי לשרת: "היום יש זכות קיום רק לנח"ל החרדי. זוהי היחידה היחידה שהודיעה בצורה הנחרצת ביותר שלא תשתתף בגירוש. אמנם גם גולני היה אתנו, אבל לא כמו הנח"ל החרדי. ולכן היום מתחילים ראשי הצבא לפחד ההיחידה הזו, ולחשוב אולי לסגור אותה, למרות רצונם העז לפגוע בציבור החרדי ולגייס אותו. הם נקרעים בין שנאתם לחרדים לבין שנאתם לדתיים הלאומיים. אבל בנתיים כל עוד היחידה הזו קיימת - מי שמרגיש שהוא מוכרח להתגייס, שיתגייס רק אליה. לא אל ישיבות ההסדר המגמגמות, ולא אל אף אחד אחר".
יוני (9) מבקש להיזהר מקרע ומנתח את המציאות באופן אחר: "יש כאן שתי מערכות, האחת הגירוש שקרה! והשניה - מניעה מהשנות של מקרה זה. לגבי המערכה הראשונה - אסור לשכוח ולסלוח - על העוול המוסרי, המדיני, החברתי.. ולגבי השניה- אנחנו צריכים לקחת לידים את מה ששלנו! את הצבא שלנו, את העם שלנו (כמה שזה קשה...), ופה צריך להשתמש בהרבה שכל ורגשי אהבה. לשים קצת את הטינה בצד... לדוג' עדיף להעלות טרמפיסטים ובמשך הנסיעה להסביר לשכנע לבקר... אסור לנו לשבור את הכלים, אחרת נאבד את כוחנו!!!"
שלמה (16) חד ונחרץ "להתנתק מהמדינה !" הוא דורש ומפרט "לא להסיע חיילים ! לא להתפלל תפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל ! להתנתק מהמדינה ! "
אלמוני בתגובה 14 רואה בניתוק מהצבא ומהעם פרס לעוקרים וכותב ש"עם ישראל חייב לסלוח זה לזה - רק היושב במרומים דן את יצוריו, ואותנו הוא חייב ביחס מאוד ברור ומוגדר לכל יהודי ואהבת לרעך כמוך. זה אומר שצריכה להיות סליחה ואהבה אבל עם מחאה עמוקה וחריפה עם האשמה ברורה של הפושעים בואו לא ניתן להם את מה שהם רצו - שננתנתק. ההיפך הוא הנכון ת נאחז חזק בקרנות המזבח כל עוד אן אלטרנטיבה"
במונולוג אישי קשה כותב משה (17) מאחד מישובי יש"ע "מצטער אבל קשה לי. אני לא מסוגל להלעלות לרכב שלי חיילים. וזה כואב לי. אבל בתקופה הנוכחית אני פשוט לא מסוגל. זה כואב לי. כואב מאוד אבל אני חש שאני לא יכול לסייע לצבא הזה. הרי בכל טרמפ אני מקרב חייל למשימה הבאה שלו, ואינני יודע מה היא... ואני חושש ממנה... אולי הוא בדרך לעוד נסיגה, עוד קיפול בסיס, עוד עקירת מאחז, עוד "שיםור עמדות לאחור"... אז במעט שאני יכול, בכך שאני לא מסייע לחייל אני שם עוד מקלון קטן בגלגלי העגלה הזו. סלחו לי חיילים. אתם הבנים של כולנו, אבל מישהו השתלט על נשמתכם ועל מעשיכם. המחאה שלי והמאבק שלי היא נגדו. אתם הקורבנות של המאבק הזה. מצטער".
יעקב מירושלים (25) מזכיר ומתריע: "בתקופת הגירוש הם כיוונו את המזלטים לחפש אותנו ולא את המחבלים ולכן נהרג הזוג בסמוך לכיסופים. אז נכון שהחיילים הפשוטים הם מלאי מסירות נפש, אבל הם משמשים כלי משחק בידי מפקדיהם שרוצים להתקדם פוליטית. לכן אין אמון בצבא הזה ומי שיכול שיתרחק ממנו כמה שיותר". דברים דומים אך מזוית אחרת מצטט ומפרש יהודי (26) מהרב פיינשטיין זצ"ל: "כבר לפני שנים רבות פסק הרב פיינשטיין זצ"ל שאין להתגייס לצבא. הנימוק שלו היה מעניין ביותר, ולפיו הציונים חשודים על שפיכות דמים. אני מודה ומתוודה ששנים רבות התייחסתי לדברים אלו כאל השמצה גרידא. אולם בזמן האחרון, ובמיוחד לאחר הגירוש האכזרי, שינתי את דעתי. היום אני חושב שבאמת הצבא חשוד על שפיכות דמים. ואין כוונתי רק לתוכנית הצבא לרצוח את אנשי מעוז הים, אלא לדברים הרבה יותר פשוטים. בג'נין נהרגו חיילים נפלאים שלנו רק משום שראשי הצבא בהוראת הדרג המדיני לא איפשרו להפציץ את המחבלים מהאויר, על אף שראו אותם בזמן אמת דרך המזלטים, רק כדי להיראות טוב בתשקורת.מפקדים שזו היא דרכם אין אפשרות לסמוך עליהם".
לעומת אלה, לדעתו של סמ"פ במילואים (20) "זה בדיוק הזמן להצטיין בצבא לקבל דרגות לטפס למעלה ואז לשנות מלמעלה, לא מבפנים".
מגיב מס' 22 קובע "הפסקת הגיוס מבטל כמעט לגמרי את הרעיון הציוני בקרב המגזר הדתי לאומי". יאיר מנחם (23): "מטרתו האמיתית היא עזרת ישראל מיד צר, הורשת וירושת הארץ וכיוצא באלה. במשימות אלה יש לנו לא רק חלק אלא יש לנו משימה להוביל. אנחנו לא עושים טובה לאיש. אי אפשר להתנתק."
אוהב ישראל (38) סבור שכל יחס מחרים לא יועיל: "צריך לקרב יהודים לתורה ולא לכעוס על חיילים שעשו את המוטל עליהם גם אם שיקוליהם אינם מקובלים עלינו".
אברהם מקרית ארבע (41) מנסה למצוא שביל זהב בין הסליחה והזיכרון: "צריך למצוא את משפט המחץ, שאומרים לחייל שהשתתף בגירוש, כמו שאומרים לאח החוטא. למשל: אני מצטער לשמוע שהיית בין האטומים והנחושים. ואתה ... ? או: אני במקומך הייתי מתאבל על כל יהודי שגירשתי מביתו או: איך אתה ישן בלילות, כשהקרבנות שלך מסתובבים ברחוב בלא בית? אבל תמיד לזכור: אח הוא אח הוא אח !"
גם מחל (אולי מזל...) (59) מנסה למצוא שביל זהב בין ההתייחסות לכלל הצבא לבין ההתייחסות לחייל הפרטי: "יש להבחין בין התנהגות אישית לבין התנהגות ציבורית. לדעתי, נושאים כמו הסעות חיילים, ושידוך הן דוגמאות להתנהגות אישית, לעומת השתתפות בארועים כמו "יום-חיל", אפילו הוא מלווה בטקס אזכרה לנופלים, אם משתתפת בארוע אישיות ממלכתית בכירה, צריך באופן ציבורי להחרים את הטקס. כי הרגשות מופנים כלפי מה שמסמלים המדים, את ה "ממלכתיות" אשר בגדה בנו ולא אישית כלפי החיילים הזוטרים שכל אחד עמד בפני דילמה קשה וחז"ל אמרו "אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו"
יהודה (28) דורש התפכחות: "הגיע הזמן שנבין שהצבא לא רוצה אותנו, ושהוא לא יאפשר לנו לממש את חזוננו בו. במוקדם או במאוחר הוא יפלוט את המוכשרים שבתוכנו, וישאיר בדרגות הגבוהות רק את השמאלנים, או את הדתיים השמלנים שהם עוד יותר גרועים. לכן חבל על הזמן. הגיעה העת להפסיק לרקוד מה יפית".
לעומתו מביע חירות ישראל (33) ייאוש מסיכויי ההשתלבות במערכת הצבאית ועם זאת עושה חלוקה בין הצבא כארגון לבין היחס לכל חייל וחייל: "אני מעקורי גוש קטיף. לדעתי זה לא פשוט בכלל. לצבא כמוסד יש לי בעיה ואני חושב לטובת עם ישראל הוא חייב להשתנות ולא מבפנים!! כי זה בלתי אפשרי!! חיילים שלנו לא יקודמו רק דתלש"ים או דתי מחמד, שהם יותר גרועים מהחילונים (יש לצערנו הרבה דוגמאות השטח!)". לעומת זאת הוא סבור שיש להתייחס לחייל הפרטי באופן אחר, "לגבי החילים, רובם תינוקות שנישבו. להם מגיע מידת החסד. מודה ועוזב ירוחם".
שמעון מהדרום (44) קובע שגרעין ההתנתקות הוא בעם כולו: "זה לא ילך. אם העם לא היה רוצה הנתקות זה לא היה קורה. כנראה שלעם זה לא הפריע וצריך לחשוב למה. וחוץ מזה אם הקב"ה סולח לפושעים על פשעים חמורים מי אנחנו שנחפש בציציותיו של כל חייל וכו'. מי שמחפש אצל אנשים אחרים-יחפשו גם אחריו. למה על חילול שבת אנו מבליגים וסולחים/אדישים ועל ההתנתקות אנחנו שונאים/לא סולחים/נלחמים/מקללים/אלימים..."
שלום (48) מרחיק בדבריו החריפים נגד הצבא עד כדי שלילת הלגיטימיות שלו: "יש שלב מסויים שבו שלטון מפסיק להיות לגיטימי. אם השלטון יחליט שהוא תופס ברחוב כל אדם בלונדיני והורג אותו - בזה נגמרת הלגיטימיות של השלטון הזה. אותו דבר לגבי שלטון שתופס אזרחים תמימים שלא עשו כלום, זורק אותם מבתיהם, שולל את פרנסתם, ומתייחס אליהם אל אויב, בזה מסתיימת הלגיטימיות שלו. מאותו שלב הוא דומה לכל אותם משטרים בלתי לגיטימיים שהיו במשך ההיסטוריה. ומאחר ומדובר בשלטון שאינו לגיטימי, גם כל מערכות השלטון שלו אינן לגיטימיות, וזה כולל גם את הצבא, שלמרבה הצער נהפר להיות לבלתי לגיטימי".
נחמה מהשומרון (32) שוללת את כל הדיון אודות הסליחה לצה"ל כיוון ש"זה לא המקום שלנו לא לסלוח להם אלא אם לא חטאו נגדנו אישית. זה תלוי במגורשים אם לסלוח או לא. כציבור אנו מרגישים את כאבם, אולם צה"ל לא חטא כנגדנו אלא נגדם ונגד המקום".
ואם הבימה עוברת לעקורים, אז עקור משא נור (63) אומר ש"צהל מעל בתפקידו, סליחה תהיה אך
ורק שיחזור לתפקידו -כבוש הארץ והגנת ישראל".
דנה (64) מציעה לראות בחיבוק לחיילים כלי נשק נגד העקירה: "לחבק את צה"ל באופן אישי מול כל
חייל וחייל, ככה ננטרל מכל פעולת פינוי עתידית את יכולתו של החייל שחובק לבצע את המעשה. אי אפשר לתת סטירה למי שנתן לך קפה ועוגה..."
גיל יניב (73) תוקף את מתקיפיו: "לדרוש מקצינים בקבע לסרב פקודה זו חוצפה - הדתי הממוצע כמעט ולא הקריב שום דבר כנגד ההנתקות ( העובדה שרק 7000 הצליחו להסתנן ושהמדינה לא "בערה" והכבישים לא היו חסומים) רק מראים שהרוב המכריע של הדתיים עמד מהצד בלי לעשות כלום ואתם יודעים זאת!!! אז לבוא אלי ולבקש ממני להקריב את העבודה שלי ולשבת בכלא, שהשאר לא עושים כמעט כלום זו חוצפה!! אני סרבתי בצורה אפורה וכמובן שלא גרשתי אף אחד( הייתי מה"לא מסוגלים") ואני גאה בזה זה המקסימום שיכולתי לעשות , לו היינו רואים מסירות נפש אמיתית מצד הציבור הדתי כולו אולי היינו עושים אחרת אבל כל מי שכועס פה על הצבא ראוי שיאשים את עצמו תחילה!!!".
את כל סוגיית הסליחה או החרמה לוקח אלמוני (36) אל מחוזות האבסורד והקריקטורה ומעלה נקודה למחשבה: "א. לא נשב בכנסת שאישרה וביצעה את הגרוש. (גם לא נשתתף בבחירות) ב. נפרוש מהצבור החרדי שלא גינה מספיק, ובשעת המעשה נדם. ג. לא נשתמש בחברות תובלה שבצעו הובלות עבור תכנית הגרוש. ד. לא נלמד בישיבות הסדר וגבוהות המקושרות עם הצבא המגרש. ה. לא נקרא למשטרת הגירוש גם אם יפרצו לבתינו. ו. כל בעל מכולת וחנות בשכונה - נשאל את דעתו לגבי הגרוש, ואם הוא בעד נפסיק לקנות ממנו. ז. לא נקנה דלק מחברות שסיפקו דלק לרכבים שביצעו את הגרוש (וכן מהמוסכים, חברות הרכבים וכל הקשור להם)".
קובי (29) דורש חשבון נפש, בעיקר מתלמידי ורבני המכינות לצה"ל וישיבות ההסדר: "אנחנו נקראים היום לחשבון נפש גדול. כיצד יתכן שחיילים דתיים שלמדו בישיבות הסדר ובמכינות לא סרבו פקודה לביצוע הפשע הנורא? התשובה האמיתית והכואבת היא שהמוסדות הללו נכשלו! הם נכשלו במסימתם החינוכית. הם איפשרו לחניכיהם להפוך את היוצרות, ולראות בגוף הצבאי את העיקר, ואילו את הערכים שמקנים לצבא את זכות קיומו את הטפל".
גם עמית מנוקדים (61) דורש חשבון נפש: "עלינו להכיר בכך שטעינו כל השנים ביחסנו לצבא. אצל רובנו היחס אליו היה כאל תשמיש קדושה על כל המשתמע מכך. כעת צריך להתייחס לצבא כאל תשמיש מצווה, כלומר אינו קדוש מצד עצמו אלא מצד מעשיו הטובים וכשאינו משמש למצווה אין בו ערך".
שבתי הירשבג (66) מתייחס לסוגיית הנישואין עם חיילים שעקרו וכותב: "לא להשתדך לחיילים שהשתתפו, ולא להתגייס לצה"ל. זו דעתי. לא הייתי רוצה לראות את ביתי, מתחתנת עם חייל או שוטר שהשתתפו בפשע הנוראי הזה".
תגובות ראויות, במלואן או בחלקן, תשולבנה כחלק בלתי נפרד מהכתבה עצמה. זאת במסגרת המדור החדש – "פותחים נושא".
(ש)