נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א אורי גורן דחה תביעת משפחתה של אשה בת 61 להורות לנתקה ממכונת הזנה.
כתבתנו לעיניני משפט, רותי אברהם, מדווחת כי השופט קבע כי לא הונחה בפניו תשתית מספקת כדי לקבוע שרצונה של האשה הוא שינתקו אותה מההזנה ובכך ייגזר עליה מוות מרעב ובייסורים. יתירה מכך, במהלך המשפט הודיע מנהל המוסד שבו היא מאושפזת כי אם יחליט ביהמ"ש על ניתוקה מההזנה, תועבר החולה למקום אחר שכן "הצוות הרפואי במוסד לא יוכל לשאת בעול המוסרי הכרוך בכך".
לפני כשש שנים לקתה האשה בדום לב וכתוצאה ניזוק מוחה. היא מאושפזת מאז במצב סיעודי במוסד גריאטרי. מעדויות רופאים מומחים עולה כי היא מצויה ב "הכרה מזערית", ומוזנת דרך מכונת הזנה.
בני משפחתה טענו בעתירה כי במספר הזדמנויות טרם האירוע התבטאה האשה בפני שורה של קרובים וחברים כי אם תגיע למצב של חוסר תפקוד ותלות בזולת "יימנע ממנה טיפול מאריך חיים באופן מלאכותי, וזאת כדי לחסוך מעצמה סבל, ייסורים והשפלה עצמית". לעתירה צורפו תצהירים של קרובי משפחתה, חבריה ובכלל זה בעלה שטען כי מצבה בלתי הפיך ולכן "המשך הטיפול בה באמצעות הזנה מלאכותית מאריך את סבלה".
השופט גורן דחה את הבקשה, וקבע כי עפ"י החוק 'חולה הנוטה למות' שהכנתו עומדת להסתיים, ומבטא בכך את כוונת המחוקק, ניתן להמנע מטיפול רפואי הקשור ל'בעייתו הרפואית חשוכת המרפא' של החולה, "לרבות בדיקות, ניתוחים , החייאה, חיבור למכשיר הנשמה", אך לא לשלול הזנה מחולה כזה. האשה אינה חולה סופנית והיא יכולה להמשיך לחיות שנים רבות והיא אף נושמת בכוחות עצמה לפיכך ניתוקה ממכונת הזנה "הוא עצמו מוביל למוות ומוות זה אינו תולדה 'טבעית' של המחלה, אלא של הרעבתו וייבושו של החולה. זאת ועוד עפי רוב מוות מעין זה אורך זמן רב יותר ממוות הנגרם לחולה עקב ניתוקו ממכונת הנשמה ובדרך כלל נראה שהוא כרוך גם בייסורים רבים יותר ולו רק מחמת הגסיסה האיטית הנמשכת עפ"י רוב כ 15 יום".
על הרעבה כזו אין להנחות, כתב השופט.
הוא אף קבע כי הרצון המיוחס לה להינתק ממכשיר הזנה אינו נשען על תשתית מספקת. "הדברים המיוחסים לה בעשרת התצהירים שצורפו לתובענה אינם מניחים תשתית מספיקה לטענה כי החסויה הביעה רצון מפורש ומוגדר שיפסיקו להזינה עד מוות אם תקלע למצב בו היא מוזנת באופן מלאכותי. בנוסף, הרעבתו של אדם שלא יהיה מסוגל בשל הכרתו הזעומה וחוסר יכולתו הקוגניטיבית לדרוש בעיצומו של ההליך שבו תופסק ההזנה לחדול מלהרעיבו, מהווה פגיעה בחייה ובכבודה של האשה".
נציגת היועץ המשפטי עו"ד אירית קלמן ברום התנגדה לניתוק האשה מההזנה. היא הדגישה את מעמדה החוקתי של "הזכות לחיים ולצידה החובה להגנה על החיים" המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. היא הוסיפה כי היענות לבקשה היא צעד מסוכן לקראת "מדרון חלקלק". לדבריה "בישראל חיים כיום אלפי קשישים שהם חולים סיעודיים אשר חלקם מוזן באופן מלאכותי ואינו יכול לבטא את רצונו...החשש הוא מפני הכרעה שתשמש תקדים למקרים אחרים".
במהלך המשפט הובאה עדותו של עד מומחה ד"ר ז'אק טייטלר שבדק את האשה וציין כי "החולה בהכרה אך אין עימה תקשורת". עוד כתב: "הצלחתי בנסיונות רבים ליצור איתה קשר בכל מיני דרכים, והיה לי רושם שאפילו היא עוצמת את עיניה כאשר ביקשתי ממנה לעשות זאת. כלומר יש איזשהו קשר אבל הוא מזערי והמצב הזה מוגדר בספרות הרפואית בשנים האחרונות במצב של הכרה, אך הכרה מזערי". התנגדות תקיפה לניתוקה מההזנה הביע מנהל 'ארבל' מרכז גריאטרי, המוסד שבו היא מאושפזת, ד"ר צבי שפרלינג. הוא ציין כי למרות שלא ניתן ליצור איתה קשר "יש מבט עינים המלמד על הבנה מעטה". שפרלינג הוסיף כי "מצבה של האשה בנוסף להיותו קשה כשלעצמו, הוא גם מצב אכזרי: הגם שאינו מאפשר לה קשר עם הסביבה, הוא 'מאפשר' לה ככל הנראה לחוש בכאב ואינו חוסך ממנה את תחושת הסבל". הוא הדגיש כי "אם ייעתר בית המשפט לתובענה תועבר האשה להמשך טיפול במסגרת אחרת שכן הצוות הרפואי במוסד לא יוכל לשאת בעול המוסרי הכרוך בכך".
השופט גורן כתב בהחלטה לדחות את העתירה כי הזכות לחיים היא "זכות יסוד עילאית ומקודשת.. עקרון קדושת החיים הינו המקור הרעיוני גם לחובת ההצלה של אדם הנתון בסכנה, הנלמדת מהאמור בתורה : 'לא תעמוד על דם רעיך', והוא גם העוגן שעליו נשענה החובה והמצווה להתרפא, בה מחוייב החולה עצמו ככתוב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'". במצב זה שבו האשה אינה חולה סופנית, "האיזון בין עקרון קדושת החיים לבין זכותו של החולה לאוטונומיה נוטה בבירור לעבר שימור המצב הקיים, עם כל הקושי וכאב הלב הכרוכים בכך לקרובי המשפחה של האשה".
עורך דינה של האשה עו"ד יצחק חושן טען בראיון לגלי צהל כי מה שעמד 'לרועץ' בדרך לניתוקה מההזנה הוא הנושא הדתי. "אנחנו מדינה בחלקה דתית וביהמ"ש מחוייב להתבסס גם על ההלכה, יש התנגשות בין האוטונומיה לבין אמונות דתיות". חושן טען כי חקיקת חוק 'החולה הנוטה למות' תגרום לכולם 'ללכת צעד אחד אחורנית'.
כתבתנו לעיניני משפט, רותי אברהם, מדווחת כי השופט קבע כי לא הונחה בפניו תשתית מספקת כדי לקבוע שרצונה של האשה הוא שינתקו אותה מההזנה ובכך ייגזר עליה מוות מרעב ובייסורים. יתירה מכך, במהלך המשפט הודיע מנהל המוסד שבו היא מאושפזת כי אם יחליט ביהמ"ש על ניתוקה מההזנה, תועבר החולה למקום אחר שכן "הצוות הרפואי במוסד לא יוכל לשאת בעול המוסרי הכרוך בכך".
לפני כשש שנים לקתה האשה בדום לב וכתוצאה ניזוק מוחה. היא מאושפזת מאז במצב סיעודי במוסד גריאטרי. מעדויות רופאים מומחים עולה כי היא מצויה ב "הכרה מזערית", ומוזנת דרך מכונת הזנה.
בני משפחתה טענו בעתירה כי במספר הזדמנויות טרם האירוע התבטאה האשה בפני שורה של קרובים וחברים כי אם תגיע למצב של חוסר תפקוד ותלות בזולת "יימנע ממנה טיפול מאריך חיים באופן מלאכותי, וזאת כדי לחסוך מעצמה סבל, ייסורים והשפלה עצמית". לעתירה צורפו תצהירים של קרובי משפחתה, חבריה ובכלל זה בעלה שטען כי מצבה בלתי הפיך ולכן "המשך הטיפול בה באמצעות הזנה מלאכותית מאריך את סבלה".
השופט גורן דחה את הבקשה, וקבע כי עפ"י החוק 'חולה הנוטה למות' שהכנתו עומדת להסתיים, ומבטא בכך את כוונת המחוקק, ניתן להמנע מטיפול רפואי הקשור ל'בעייתו הרפואית חשוכת המרפא' של החולה, "לרבות בדיקות, ניתוחים , החייאה, חיבור למכשיר הנשמה", אך לא לשלול הזנה מחולה כזה. האשה אינה חולה סופנית והיא יכולה להמשיך לחיות שנים רבות והיא אף נושמת בכוחות עצמה לפיכך ניתוקה ממכונת הזנה "הוא עצמו מוביל למוות ומוות זה אינו תולדה 'טבעית' של המחלה, אלא של הרעבתו וייבושו של החולה. זאת ועוד עפי רוב מוות מעין זה אורך זמן רב יותר ממוות הנגרם לחולה עקב ניתוקו ממכונת הנשמה ובדרך כלל נראה שהוא כרוך גם בייסורים רבים יותר ולו רק מחמת הגסיסה האיטית הנמשכת עפ"י רוב כ 15 יום".
על הרעבה כזו אין להנחות, כתב השופט.
הוא אף קבע כי הרצון המיוחס לה להינתק ממכשיר הזנה אינו נשען על תשתית מספקת. "הדברים המיוחסים לה בעשרת התצהירים שצורפו לתובענה אינם מניחים תשתית מספיקה לטענה כי החסויה הביעה רצון מפורש ומוגדר שיפסיקו להזינה עד מוות אם תקלע למצב בו היא מוזנת באופן מלאכותי. בנוסף, הרעבתו של אדם שלא יהיה מסוגל בשל הכרתו הזעומה וחוסר יכולתו הקוגניטיבית לדרוש בעיצומו של ההליך שבו תופסק ההזנה לחדול מלהרעיבו, מהווה פגיעה בחייה ובכבודה של האשה".
נציגת היועץ המשפטי עו"ד אירית קלמן ברום התנגדה לניתוק האשה מההזנה. היא הדגישה את מעמדה החוקתי של "הזכות לחיים ולצידה החובה להגנה על החיים" המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. היא הוסיפה כי היענות לבקשה היא צעד מסוכן לקראת "מדרון חלקלק". לדבריה "בישראל חיים כיום אלפי קשישים שהם חולים סיעודיים אשר חלקם מוזן באופן מלאכותי ואינו יכול לבטא את רצונו...החשש הוא מפני הכרעה שתשמש תקדים למקרים אחרים".
במהלך המשפט הובאה עדותו של עד מומחה ד"ר ז'אק טייטלר שבדק את האשה וציין כי "החולה בהכרה אך אין עימה תקשורת". עוד כתב: "הצלחתי בנסיונות רבים ליצור איתה קשר בכל מיני דרכים, והיה לי רושם שאפילו היא עוצמת את עיניה כאשר ביקשתי ממנה לעשות זאת. כלומר יש איזשהו קשר אבל הוא מזערי והמצב הזה מוגדר בספרות הרפואית בשנים האחרונות במצב של הכרה, אך הכרה מזערי". התנגדות תקיפה לניתוקה מההזנה הביע מנהל 'ארבל' מרכז גריאטרי, המוסד שבו היא מאושפזת, ד"ר צבי שפרלינג. הוא ציין כי למרות שלא ניתן ליצור איתה קשר "יש מבט עינים המלמד על הבנה מעטה". שפרלינג הוסיף כי "מצבה של האשה בנוסף להיותו קשה כשלעצמו, הוא גם מצב אכזרי: הגם שאינו מאפשר לה קשר עם הסביבה, הוא 'מאפשר' לה ככל הנראה לחוש בכאב ואינו חוסך ממנה את תחושת הסבל". הוא הדגיש כי "אם ייעתר בית המשפט לתובענה תועבר האשה להמשך טיפול במסגרת אחרת שכן הצוות הרפואי במוסד לא יוכל לשאת בעול המוסרי הכרוך בכך".
השופט גורן כתב בהחלטה לדחות את העתירה כי הזכות לחיים היא "זכות יסוד עילאית ומקודשת.. עקרון קדושת החיים הינו המקור הרעיוני גם לחובת ההצלה של אדם הנתון בסכנה, הנלמדת מהאמור בתורה : 'לא תעמוד על דם רעיך', והוא גם העוגן שעליו נשענה החובה והמצווה להתרפא, בה מחוייב החולה עצמו ככתוב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'". במצב זה שבו האשה אינה חולה סופנית, "האיזון בין עקרון קדושת החיים לבין זכותו של החולה לאוטונומיה נוטה בבירור לעבר שימור המצב הקיים, עם כל הקושי וכאב הלב הכרוכים בכך לקרובי המשפחה של האשה".
עורך דינה של האשה עו"ד יצחק חושן טען בראיון לגלי צהל כי מה שעמד 'לרועץ' בדרך לניתוקה מההזנה הוא הנושא הדתי. "אנחנו מדינה בחלקה דתית וביהמ"ש מחוייב להתבסס גם על ההלכה, יש התנגשות בין האוטונומיה לבין אמונות דתיות". חושן טען כי חקיקת חוק 'החולה הנוטה למות' תגרום לכולם 'ללכת צעד אחד אחורנית'.