נפתלי אומר כי אין בכוונתם לצאת מהמקום עד למציאת פתרון, וכי מי שמעכב את הפתרון זוהי המינהלת שמתמהמהת בחתימה על הסכם למעבר למשואות יצחק.
בראיון לכתבנו אמציה האיתן פורש נפתלי את תלאותיהם של מגורשי גדיד המנהלים כבר כחודשיים מו"מ עם המינהלת על מעבר למשואות יצחק, שהביעו הסכמה לקלוט את המגורשים "בחום ואהבה". הקרקע מוכנה ורק צריך להעמיד שם קרוואנים, ומה שמעכב היא המינהלת שאינה חותמת ובד בבד דורשת מהם להתפנות מהמלון.
נפתלי מתאר את חייהם במלון: מבית שגודלו כ 150 עד 200 מ"ר גורשנו לשני חדרונים קטנים, ובהם קשה לנהל אורח חיים משפחתי. הארוחות מתקיימות בחדר אוכל כללי והילדים לא תמיד אוהבים את האוכל. "הם אומרים: עוד פעם האוכל של המלון, רוצים אוכל של הבית".
"הילדים זקוקים לפינה החמה שלהם, למיטה שלהם ולמשחקים שלהם, אי אפשר להשאר רק עם מיטה וזהו".
הוא מציין כי כדי לאפשר לילדים ללמוד עד ליציאה מהמלון, התארגנו העקורים ופתחו גן ומעון בסיוע תנועת 'אמונה'. "פתחנו בית ספר בתוך המלון כאשר לצורך זה לא קיבלנו שום עזרה חוץ מהמפקח מאיר מיארה 'שעשה מעל ומעבר', אך מלבד זאת לא קיבלנו תקציבים או דבר כלשהו שיסייע לנו לפתוח את בית הספר, הכל בכוחותינו ובעזרת 'שנור' מבתי ספר בסביבה שסייעו לנו, בית ספר בבית שמש ובתי ספר בדולב ועפרה".
לדבריו, התכנון היה לקיים בית ספר זמני למשך חודשים שלושה והתקבלה הבטחה ממשרד החינוך שישולם שכר למורים, מורים אשר עבדו לפני הגירוש בהוראה בבתי ספר מסודרים ובמשרות קבועות. 'לאחר הגירוש קיבלנו מכתבי פיטורים, וכשפתחנו את בית הספר גייסנו את אותם מורים שנמצאים גם כך בבית המלון. המורים לימדו וחיכו למשכורות. עברו חודשיים ושום שקל לא נכנס לחשבון, וכך זה עד היום, למרות שיחות הטלפון, הישיבות שיחות עם מפקחים. פשוט לימדנו עם הבטחות שנכתבו על הקרח במשרד החינוך'.
מיד אחרי החגים הם סגרו את בית הספר. לדבריו, בתקופת החגים נוספה על תלאותיהם, "יציאה לגלויות", כלשונו. המינהלת לדבריו העבירה אותם ממלון למלון בגלל תפוסה בחגים. כשחזרו כאמור הוחלט לסגור את בית הספר, לדבריו בשובם "מהגלויות", ניסו להמשיך את המסגרת הרצויה של בית הספר, אבל נוכחו לדעת ש"משרד החינוך ממשיך להתנער ואפילו לא שולח תקציבים לחומרי עזר ללימוד, 'אפילו לוח היינו צריכים לבקש תרומה מתורם נדיב'".
בראיון לכתבנו אמציה האיתן פורש נפתלי את תלאותיהם של מגורשי גדיד המנהלים כבר כחודשיים מו"מ עם המינהלת על מעבר למשואות יצחק, שהביעו הסכמה לקלוט את המגורשים "בחום ואהבה". הקרקע מוכנה ורק צריך להעמיד שם קרוואנים, ומה שמעכב היא המינהלת שאינה חותמת ובד בבד דורשת מהם להתפנות מהמלון.
נפתלי מתאר את חייהם במלון: מבית שגודלו כ 150 עד 200 מ"ר גורשנו לשני חדרונים קטנים, ובהם קשה לנהל אורח חיים משפחתי. הארוחות מתקיימות בחדר אוכל כללי והילדים לא תמיד אוהבים את האוכל. "הם אומרים: עוד פעם האוכל של המלון, רוצים אוכל של הבית".
"הילדים זקוקים לפינה החמה שלהם, למיטה שלהם ולמשחקים שלהם, אי אפשר להשאר רק עם מיטה וזהו".
הוא מציין כי כדי לאפשר לילדים ללמוד עד ליציאה מהמלון, התארגנו העקורים ופתחו גן ומעון בסיוע תנועת 'אמונה'. "פתחנו בית ספר בתוך המלון כאשר לצורך זה לא קיבלנו שום עזרה חוץ מהמפקח מאיר מיארה 'שעשה מעל ומעבר', אך מלבד זאת לא קיבלנו תקציבים או דבר כלשהו שיסייע לנו לפתוח את בית הספר, הכל בכוחותינו ובעזרת 'שנור' מבתי ספר בסביבה שסייעו לנו, בית ספר בבית שמש ובתי ספר בדולב ועפרה".
לדבריו, התכנון היה לקיים בית ספר זמני למשך חודשים שלושה והתקבלה הבטחה ממשרד החינוך שישולם שכר למורים, מורים אשר עבדו לפני הגירוש בהוראה בבתי ספר מסודרים ובמשרות קבועות. 'לאחר הגירוש קיבלנו מכתבי פיטורים, וכשפתחנו את בית הספר גייסנו את אותם מורים שנמצאים גם כך בבית המלון. המורים לימדו וחיכו למשכורות. עברו חודשיים ושום שקל לא נכנס לחשבון, וכך זה עד היום, למרות שיחות הטלפון, הישיבות שיחות עם מפקחים. פשוט לימדנו עם הבטחות שנכתבו על הקרח במשרד החינוך'.
מיד אחרי החגים הם סגרו את בית הספר. לדבריו, בתקופת החגים נוספה על תלאותיהם, "יציאה לגלויות", כלשונו. המינהלת לדבריו העבירה אותם ממלון למלון בגלל תפוסה בחגים. כשחזרו כאמור הוחלט לסגור את בית הספר, לדבריו בשובם "מהגלויות", ניסו להמשיך את המסגרת הרצויה של בית הספר, אבל נוכחו לדעת ש"משרד החינוך ממשיך להתנער ואפילו לא שולח תקציבים לחומרי עזר ללימוד, 'אפילו לוח היינו צריכים לבקש תרומה מתורם נדיב'".