(למצולמים אין קשר לכתבה)
יחיאלי גורש ממושב קטיף ומתגורר בשדה יעקב אומר כי הנפילה הגדולה במצבם הנפשי של הצעירים המגורשים החלה לאחר החגים והיא בנתיב החמרה.
רבים מהם החלו רק השבוע לבקר בכיתות תוך נסיון להשתלב אך 'הראש שלהם לא בשיעור והם מרחפים'. ילדי כיתות ז' ח' הנמצאים במלונות ו'הם לא מעטים', נטולי מסגרת לימודים תקינה וגם אם הם מגיעים לבתי הספר הם אינם לומדים אלא "מעבירים את הזמן".
הגירוש לדבריו גרם ללחץ, לעומס, להתמודדות לקושי לתחושת חורבן, שגרמו לקריסה נפשית גדולה. ידוע לו על שני בני נוער שאושפזו במחלקה פסיכיאטרית אך ישנם בני נוער בסיכון גובר ואם הם לא יזכו לטיפול הם יאושפזו.
גם אלו שזקוקים לסיוע ופונים אליו, מתקשים להכנס לתהליך טיפולי. הם מתנים זאת בטיפול רק על ידי מגורשי הגוש כי אינם נותנים אמון באנשים מבחוץ. יחיאלי משרטט מעט מסימני המשבר הניכרים על בני הנוער: "הם מבולבלים, משליכים מהעבר להווה ולעתיד. הם לא יודעים איך לקום בבוקר, איך לתפקד במהלך היום. הם אינם מבינים את רגשותיהם".
"כל חייל שהם רואים מהווה טריגר לירידה במצב הרוח. סובלים מתגובות רגשיות חזקות, מהפרעות בשינה והפרעות בתפקוד. אין להם יום אחד שבו הם מתפקדים באופן תקין מבוקר עד ערב ותמידבאמצע היום הם בורחים למקום כלשהו מתכנסים בתוך עצמם, מתבודדים ומסתגרים" מוסיף יחיאלי.
החוליה החלשה לדבריו הם מסיימי שמיניות גילאי יג' יד', שעוד לא עיכלו את מה שקרה, אך גם ילדי כיתות ז' וח' , ט' וי' במצב דומה. המסגרות הישנות של חיי החברה שלהם והמשפחה קרסו. לרבים מהם אין חברה, אין סניף תנועה וזאת בשעה שהוריהם אף הם במצב קשה.
אחד מהגורמים המאחדים את המשפחה הוא שולחן השבת, אומר יחיאלי וגורם זה ספג פגיעה קשה עקב השהייה בבתי המלון "יש ילדים שכבר 90 יום אין להם שולחן שבת של המשפחה ביחד".
יחיאלי משיב על שאלת כתבנו: האם יש משהו שהציבור הרחב יכול לעשות? "לא יודע. פעם ראשונה שאני עובר את זה, איך אני אדע?".
יחיאלי גורש ממושב קטיף ומתגורר בשדה יעקב אומר כי הנפילה הגדולה במצבם הנפשי של הצעירים המגורשים החלה לאחר החגים והיא בנתיב החמרה.
רבים מהם החלו רק השבוע לבקר בכיתות תוך נסיון להשתלב אך 'הראש שלהם לא בשיעור והם מרחפים'. ילדי כיתות ז' ח' הנמצאים במלונות ו'הם לא מעטים', נטולי מסגרת לימודים תקינה וגם אם הם מגיעים לבתי הספר הם אינם לומדים אלא "מעבירים את הזמן".
הגירוש לדבריו גרם ללחץ, לעומס, להתמודדות לקושי לתחושת חורבן, שגרמו לקריסה נפשית גדולה. ידוע לו על שני בני נוער שאושפזו במחלקה פסיכיאטרית אך ישנם בני נוער בסיכון גובר ואם הם לא יזכו לטיפול הם יאושפזו.
גם אלו שזקוקים לסיוע ופונים אליו, מתקשים להכנס לתהליך טיפולי. הם מתנים זאת בטיפול רק על ידי מגורשי הגוש כי אינם נותנים אמון באנשים מבחוץ. יחיאלי משרטט מעט מסימני המשבר הניכרים על בני הנוער: "הם מבולבלים, משליכים מהעבר להווה ולעתיד. הם לא יודעים איך לקום בבוקר, איך לתפקד במהלך היום. הם אינם מבינים את רגשותיהם".
"כל חייל שהם רואים מהווה טריגר לירידה במצב הרוח. סובלים מתגובות רגשיות חזקות, מהפרעות בשינה והפרעות בתפקוד. אין להם יום אחד שבו הם מתפקדים באופן תקין מבוקר עד ערב ותמידבאמצע היום הם בורחים למקום כלשהו מתכנסים בתוך עצמם, מתבודדים ומסתגרים" מוסיף יחיאלי.
החוליה החלשה לדבריו הם מסיימי שמיניות גילאי יג' יד', שעוד לא עיכלו את מה שקרה, אך גם ילדי כיתות ז' וח' , ט' וי' במצב דומה. המסגרות הישנות של חיי החברה שלהם והמשפחה קרסו. לרבים מהם אין חברה, אין סניף תנועה וזאת בשעה שהוריהם אף הם במצב קשה.
אחד מהגורמים המאחדים את המשפחה הוא שולחן השבת, אומר יחיאלי וגורם זה ספג פגיעה קשה עקב השהייה בבתי המלון "יש ילדים שכבר 90 יום אין להם שולחן שבת של המשפחה ביחד".
יחיאלי משיב על שאלת כתבנו: האם יש משהו שהציבור הרחב יכול לעשות? "לא יודע. פעם ראשונה שאני עובר את זה, איך אני אדע?".