על רקע הבחירות המתקרבות קורא ד"ר רון בריימן ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, לשידוד מערכות של המחנה הלאומי מול 2 מפלגות השמאל המתעוררות, של שרון ושל פרץ. המציאות שנוצרה מחייבת, לדעתו, עבודת צוות משותפת של הימין האמיתי ושיתוף בין אישים כמו בנימין נתניהו, עוזי לנדאו ואריה אלדד, שבכוחם להציב סכר מול הצונאמי משמאל. המציאות "מחייבת 'עוז לתמורה בטרם פורענות', כדברי מאמרו המפורסם של יצחק בן-אהרון לפני עשרות שנים", אומר בריימן בראיון לכתבתנו רותי אברהם.
בריימן חושש כי המגעים המתנהלים בין פלגי הציונות הדתית אינם מבשרים שנלמדו לקחי קיץ 2005 "שוב, ח"כים ועסקנים מדברים גבוהה גבוהה על ארץ ישראל אבל משחקים לידי שרון, שהוכיח שרק הוא יכול לבצע את מדיניות השמאל". המאבק אינו על ההתיישבות ביש"ע או על בתי המתיישבים אלא על עצם הקיום וזכותה של מדינת ישראל להתקיים בארץ ישראל. האסטרטגיה שננקטה עד היום היא שגויה ומהווה כלי נשק בידי מתנגדי הציונות, אומר בריימן, רצח האופי וההסתה הנעשים ע"י השמאל הקיצוני, על ח"כיו ועיתונאיו, מטרתם לבודד את "המתנחלים": להוקיעם כמיעוט שולי המנסה לכפות רצונו על רוב הישראלים, להשמיצם כטפילים על חשבון ישראל וכמונהגים ע"י 'רבנים קיצוניים', המנסים להפוך מדינה דמוקרטית נאורה למדינת הלכה חשוכה. במקום להתלכד ולהציב חלופה אמיתית לשרון ולמוביליו מהשמאל, האסטרטגיה והשפה הננקטות ע"י המחנה שמימין לליכוד נראות כ"מאבק על כסאות בין מפד"ל א' למפד"ל ב', תוך התעלמות מרוב נאמני ארץ ישראל, החילוניים". אלה לדבריו מדירים את רגליהם מהפגנות הימין אך בידיהם להכריע את הכף בקלפי.
בשעה שהח"כים הדתיים שמימין לליכוד 'מתבשמים', כלשונו מסקרים המנבאים להם כ-20 מנדטים, האמת היא כי אם הם ימשיכו לסרב להעמיד בראשם את מי שהוכיח עצמו כבעל כושר מנהיגות ובעל יכולת לפנות גם אל הציבור שאינו חובש כיפה – תחזיתם תתבדה. זוהי שעת חירום הוא אומר, לא שעה של "עסקים כרגיל" או "עסקנים כרגיל". צריך לדבריו ללמוד מתבונתו הפוליטית וגדלות נפשו של ח"כ אברהם פורז שפינה בזמנו את מקומו בראש "שינוי" לטומי לפיד, והביא להצלחתה הגדולה של מפלגתו.
במציאות הפוליטית הישראלית כשהקיטוב בין שמאל לימין מוצג – באופן שגוי ומגמתי - כחופף לקיטוב בין חילוניים לדתיים, יש לשלב מועמדים חילוניים רבים במקומות בולטים במפלגת ימין. "אם לא יתגבש מחנה ציוני, מח"ץ, אשר ישמש כתובת עבור חילוניים כמו גם דתיים, המשמעות היא אובדן ארץ ישראל" מדגיש בריימן.
בריימן מוסיף כי המאבק נגד הטרנספר נכשל בין השאר בגלל שהגוף המוביל היה מועצת יש"ע שיצרה תמונה שגויה כאילו המאבק הוא של יש"ע ולא של מיליוני יהודים בתוך "הקו הירוק". למעשה התייצבותה בקו הקדמי שירתה דווקא את תומכי ה"הינתקות", המנסים להציג את ההתיישבות כמיעוט מבוטל. יש לקחת בחשבון כי הסממנים הדתיים שהיו דומיננטים במאבק גרמו לחילוניים רבים ביש"ע ובמקומות אחרים לניכור. כאשר אופי המאבק אינו מדבר אל כל הציבור קשה לשדר לישראלים שמדובר במאבק שלהם על מדינתם ולא על 'כיבושיה'.
פרישת שרון לדבריו מאפשרת לליכוד לשוב להיות 'מפלגה כשרה' במחנה הלאומי, "במיוחד אם בבחירות הפנימיות לא ייבחר שר שעמד לצד שרון בעת ביצוע הטרנספר". אך שמה של המפלגה החדשה של שרון 'אחריות לאומית' מעורר בו גיחוך. שרון לדבריו ניהל מדיניות בלתי אחראית ובלתי לאומית ולמעשה השם הראוי לאותה מפלגה הוא: "אדמה חרוכה", על שם המצב שהשאיר לאחר שגירש את ולאחר שהתנתקותו ממצע התנועה שאותה ייסד. אין להתפלא הוא מוסיף על כך שאחד מבעלי בריתו של שרון הוא חיים רמון, האיש שהשאיר אדמה חרוכה שוב ושוב: כמזכיר ההסתדרות שחק את כוחה, כשר הבריאות פגע אנושות במערכת הבריאות עד שהאזרח משלם יותר כסף עבור פחות בריאות, כראש מטה הבחירות של פרס ב-1996 תרם להפסדו מול נתניהו, כדמגוג בלתי נלאה הוביל לבזבוז מיליארדים על גדר "ביטחון" מסוכנת ומיותרת.
בריימן חושש כי המגעים המתנהלים בין פלגי הציונות הדתית אינם מבשרים שנלמדו לקחי קיץ 2005 "שוב, ח"כים ועסקנים מדברים גבוהה גבוהה על ארץ ישראל אבל משחקים לידי שרון, שהוכיח שרק הוא יכול לבצע את מדיניות השמאל". המאבק אינו על ההתיישבות ביש"ע או על בתי המתיישבים אלא על עצם הקיום וזכותה של מדינת ישראל להתקיים בארץ ישראל. האסטרטגיה שננקטה עד היום היא שגויה ומהווה כלי נשק בידי מתנגדי הציונות, אומר בריימן, רצח האופי וההסתה הנעשים ע"י השמאל הקיצוני, על ח"כיו ועיתונאיו, מטרתם לבודד את "המתנחלים": להוקיעם כמיעוט שולי המנסה לכפות רצונו על רוב הישראלים, להשמיצם כטפילים על חשבון ישראל וכמונהגים ע"י 'רבנים קיצוניים', המנסים להפוך מדינה דמוקרטית נאורה למדינת הלכה חשוכה. במקום להתלכד ולהציב חלופה אמיתית לשרון ולמוביליו מהשמאל, האסטרטגיה והשפה הננקטות ע"י המחנה שמימין לליכוד נראות כ"מאבק על כסאות בין מפד"ל א' למפד"ל ב', תוך התעלמות מרוב נאמני ארץ ישראל, החילוניים". אלה לדבריו מדירים את רגליהם מהפגנות הימין אך בידיהם להכריע את הכף בקלפי.
בשעה שהח"כים הדתיים שמימין לליכוד 'מתבשמים', כלשונו מסקרים המנבאים להם כ-20 מנדטים, האמת היא כי אם הם ימשיכו לסרב להעמיד בראשם את מי שהוכיח עצמו כבעל כושר מנהיגות ובעל יכולת לפנות גם אל הציבור שאינו חובש כיפה – תחזיתם תתבדה. זוהי שעת חירום הוא אומר, לא שעה של "עסקים כרגיל" או "עסקנים כרגיל". צריך לדבריו ללמוד מתבונתו הפוליטית וגדלות נפשו של ח"כ אברהם פורז שפינה בזמנו את מקומו בראש "שינוי" לטומי לפיד, והביא להצלחתה הגדולה של מפלגתו.
במציאות הפוליטית הישראלית כשהקיטוב בין שמאל לימין מוצג – באופן שגוי ומגמתי - כחופף לקיטוב בין חילוניים לדתיים, יש לשלב מועמדים חילוניים רבים במקומות בולטים במפלגת ימין. "אם לא יתגבש מחנה ציוני, מח"ץ, אשר ישמש כתובת עבור חילוניים כמו גם דתיים, המשמעות היא אובדן ארץ ישראל" מדגיש בריימן.
בריימן מוסיף כי המאבק נגד הטרנספר נכשל בין השאר בגלל שהגוף המוביל היה מועצת יש"ע שיצרה תמונה שגויה כאילו המאבק הוא של יש"ע ולא של מיליוני יהודים בתוך "הקו הירוק". למעשה התייצבותה בקו הקדמי שירתה דווקא את תומכי ה"הינתקות", המנסים להציג את ההתיישבות כמיעוט מבוטל. יש לקחת בחשבון כי הסממנים הדתיים שהיו דומיננטים במאבק גרמו לחילוניים רבים ביש"ע ובמקומות אחרים לניכור. כאשר אופי המאבק אינו מדבר אל כל הציבור קשה לשדר לישראלים שמדובר במאבק שלהם על מדינתם ולא על 'כיבושיה'.
פרישת שרון לדבריו מאפשרת לליכוד לשוב להיות 'מפלגה כשרה' במחנה הלאומי, "במיוחד אם בבחירות הפנימיות לא ייבחר שר שעמד לצד שרון בעת ביצוע הטרנספר". אך שמה של המפלגה החדשה של שרון 'אחריות לאומית' מעורר בו גיחוך. שרון לדבריו ניהל מדיניות בלתי אחראית ובלתי לאומית ולמעשה השם הראוי לאותה מפלגה הוא: "אדמה חרוכה", על שם המצב שהשאיר לאחר שגירש את ולאחר שהתנתקותו ממצע התנועה שאותה ייסד. אין להתפלא הוא מוסיף על כך שאחד מבעלי בריתו של שרון הוא חיים רמון, האיש שהשאיר אדמה חרוכה שוב ושוב: כמזכיר ההסתדרות שחק את כוחה, כשר הבריאות פגע אנושות במערכת הבריאות עד שהאזרח משלם יותר כסף עבור פחות בריאות, כראש מטה הבחירות של פרס ב-1996 תרם להפסדו מול נתניהו, כדמגוג בלתי נלאה הוביל לבזבוז מיליארדים על גדר "ביטחון" מסוכנת ומיותרת.