זרביב המתגוררת במלון שאול המלך אומרת לכתבנו יגאל שוק כי הפיזור נובע בין היתר מקשייהן של חלק מהמשפחות להתגורר בתת תנאים ומהצורך לעיתים לשמור על מקום עבודה המרוחק כשעתים מהמלון. לדבריה הובטח להם שיקבלו אתר קרווילות באמציה, מקום בו אפשר יהיה להתחיל את חלופת גוש קטיף עם ישובים חקלאיים "יש שתי גבעות שהן מיועדות לתל קטיפא ולנוה דקלים. הרעיון יהיה להקיף את הקו המזרחי של האזור".
הילדים לדבריה לומדים ברובם בעיר האמונה ונוסעים מידי יום ¾ שעה לבית הספר "זה קשה אבל הדרך היחידה לשלב אותם במסגרת כלשהי היא להשאיר אותם עם החברים שלהם. היינו חייבים להתעקש בנושא. הקושי הגדול ביותר בהתמודדות שלנו היה שבכל מקום שאליו עברנו ו'אנו אמורים לעבור עוד', היינו צריכים לייצר מעצמנו את כל הפתרונות הקהילתיים שלנו. כלומר, בכפר פינס בנינו בית ספר גנים מעונות, וכך בכל מקום כל פעם מחדש".
על השאלה מדוע אי אפשר לשלב את הילדים במוסדות הקיימים, אומרת זרביב: "אי אפשר להכניס ילד פעם לגן בכפר פינס ואחרי חודשיים לגן באשקלון ואחרי שבועיים אולי לכפר נופש באשקלון ואולי אחר כך להכניס אותו למסגרת חדשה באמציה. זה לא הגיוני. יש לנו כמות של ילדים שמספיקה לגן והמסגרת הזו היא היחידה שמאפשרת להם יציבות בחיים. האם גם את זה אני יכולה לקחת לילד? הדבר היחידי שהרגיע את הילדים היא ההבטחה שהם נשארים עם החברים שלהם. אי אפשר גם אותם להרוס".
זרביב מתארת את המגורים במלון: "היינו 8 נפשות בשני חדרים קטנים, כשהמינהלת עושה כל פעם תרגילים כדי לבחון איך היא יכולה לקצץ. בעצם הבעיה שמטרידה את המינהלת היא אינה העובדה שאין לנו איפה לגור, באשמתה, אלא כמה אנחנו עולים למדינה ואיך חוסכים. למשל, בשבוע שעבר ניתנה הוראה לנקות פעם בשבוע את החדרים. החדרים מכוסים שטיחים ואם למשל יש בחדר חמישה ילדים ואחד מהם הוא תינוק שעושה עם הרגל קווצ' על במבה, איך ייראה החדר? אחרי מו"מ הסכימו לתת לנו שואב אבק שנוכל לשאוב בעצמנו. כל יום יש מו"מ על גזירה חדשה. יום אחד צמצמו באוכל כי המינהלת החליטה שזה 'יקר מידי' ואולי תביא קייטרינג לילדים".
אחד הנושאים הקשים ביותר לפתרון בקרב כל קהילות המגורשים הוא נושא התעסוקה, אומרת זרביב. "אנשים הלכו לחפש, אמרו להם ללכת ללשכת התעסוקה. בלשכה הציעו למי שהיה רב וראש כולל בישוב להיות נגר או רתך ולאחר בעל תואר שני ששימש כמורה במשך שנים, הציעו להיות תפסן".
על הציוד, סוגיה קשה נוספת, בחייהם של המגורשים, מספרת זרביב: המושב קטיף אסף במשך 20 שנה ציוד: ספריה תורנית, משחקיה ציוד גנים מעונות. "הכל נרכש באופן עצמאי בכספנו, מכספי הורים. ארזנו את הכל ב 7 מכולות ולאיש שסגר את המכולות אמרנו שאנחנו רושמים מספרים על המכולות, וכי מדובר בציוד פרטי של מושב קטיף. על 6 מכולות היה כתוב 'גן' ועל מכולה אחת 'מעונות'. המכולות הובלו למקום הריכוז וראו שכתוב עליהן 'גן', אמרו שם שזה שייך למשרד החינוך, 'זה שלנו', קבעו, ופיזרו שש מכולות ברחבי המדינה. אין להן זכר. נותרה לנו מכולת המעונות. הציוד הפרטי שלנו פוזר בגנים ברחבי המדינה כי משרד החינוך החליט שזה שלו".
לדברי זרביב, לכל משפחה יש סיפור עם הציוד האישי 'חבל על הזמן'. חלק מהאנשים התייאשו וניסו למצוא פתרונות אכסון וחלק עוד לא פתחו ואין לדעת מה יהיה שם כשיפתחו.
העובדה שהם מצליחים להחזיק ביחד את רוב הקהילה וגם רואים סימנים להתממשות הקמת ישוב חדש, מעודדת אותם, אומרת זרביב "מה נותר לנו לעשות? לבכות? אנחנו ממציאים בדיחות שחורות ומשתדלים להתגבר על הסיטואציה הבלתי אפשרית".
הילדים לדבריה לומדים ברובם בעיר האמונה ונוסעים מידי יום ¾ שעה לבית הספר "זה קשה אבל הדרך היחידה לשלב אותם במסגרת כלשהי היא להשאיר אותם עם החברים שלהם. היינו חייבים להתעקש בנושא. הקושי הגדול ביותר בהתמודדות שלנו היה שבכל מקום שאליו עברנו ו'אנו אמורים לעבור עוד', היינו צריכים לייצר מעצמנו את כל הפתרונות הקהילתיים שלנו. כלומר, בכפר פינס בנינו בית ספר גנים מעונות, וכך בכל מקום כל פעם מחדש".
על השאלה מדוע אי אפשר לשלב את הילדים במוסדות הקיימים, אומרת זרביב: "אי אפשר להכניס ילד פעם לגן בכפר פינס ואחרי חודשיים לגן באשקלון ואחרי שבועיים אולי לכפר נופש באשקלון ואולי אחר כך להכניס אותו למסגרת חדשה באמציה. זה לא הגיוני. יש לנו כמות של ילדים שמספיקה לגן והמסגרת הזו היא היחידה שמאפשרת להם יציבות בחיים. האם גם את זה אני יכולה לקחת לילד? הדבר היחידי שהרגיע את הילדים היא ההבטחה שהם נשארים עם החברים שלהם. אי אפשר גם אותם להרוס".
זרביב מתארת את המגורים במלון: "היינו 8 נפשות בשני חדרים קטנים, כשהמינהלת עושה כל פעם תרגילים כדי לבחון איך היא יכולה לקצץ. בעצם הבעיה שמטרידה את המינהלת היא אינה העובדה שאין לנו איפה לגור, באשמתה, אלא כמה אנחנו עולים למדינה ואיך חוסכים. למשל, בשבוע שעבר ניתנה הוראה לנקות פעם בשבוע את החדרים. החדרים מכוסים שטיחים ואם למשל יש בחדר חמישה ילדים ואחד מהם הוא תינוק שעושה עם הרגל קווצ' על במבה, איך ייראה החדר? אחרי מו"מ הסכימו לתת לנו שואב אבק שנוכל לשאוב בעצמנו. כל יום יש מו"מ על גזירה חדשה. יום אחד צמצמו באוכל כי המינהלת החליטה שזה 'יקר מידי' ואולי תביא קייטרינג לילדים".
אחד הנושאים הקשים ביותר לפתרון בקרב כל קהילות המגורשים הוא נושא התעסוקה, אומרת זרביב. "אנשים הלכו לחפש, אמרו להם ללכת ללשכת התעסוקה. בלשכה הציעו למי שהיה רב וראש כולל בישוב להיות נגר או רתך ולאחר בעל תואר שני ששימש כמורה במשך שנים, הציעו להיות תפסן".
על הציוד, סוגיה קשה נוספת, בחייהם של המגורשים, מספרת זרביב: המושב קטיף אסף במשך 20 שנה ציוד: ספריה תורנית, משחקיה ציוד גנים מעונות. "הכל נרכש באופן עצמאי בכספנו, מכספי הורים. ארזנו את הכל ב 7 מכולות ולאיש שסגר את המכולות אמרנו שאנחנו רושמים מספרים על המכולות, וכי מדובר בציוד פרטי של מושב קטיף. על 6 מכולות היה כתוב 'גן' ועל מכולה אחת 'מעונות'. המכולות הובלו למקום הריכוז וראו שכתוב עליהן 'גן', אמרו שם שזה שייך למשרד החינוך, 'זה שלנו', קבעו, ופיזרו שש מכולות ברחבי המדינה. אין להן זכר. נותרה לנו מכולת המעונות. הציוד הפרטי שלנו פוזר בגנים ברחבי המדינה כי משרד החינוך החליט שזה שלו".
לדברי זרביב, לכל משפחה יש סיפור עם הציוד האישי 'חבל על הזמן'. חלק מהאנשים התייאשו וניסו למצוא פתרונות אכסון וחלק עוד לא פתחו ואין לדעת מה יהיה שם כשיפתחו.
העובדה שהם מצליחים להחזיק ביחד את רוב הקהילה וגם רואים סימנים להתממשות הקמת ישוב חדש, מעודדת אותם, אומרת זרביב "מה נותר לנו לעשות? לבכות? אנחנו ממציאים בדיחות שחורות ומשתדלים להתגבר על הסיטואציה הבלתי אפשרית".