הרב הראשי לצה"ל, תא"ל ישראל וייס, שהירצה בפני קצינים במחנה צריפין, שטח בפניהם את תחושותיו האישיות בכל מה שנוגע להינתקות. בהקלטה מן הכנס שהגיעה לידי Nfc תוקף הרב וייס את עמיתיו הרבנים וטוען שביצע את התפקיד הקשה ביותר בהינתקות.
"אני חייב לומר שהרגשתי אז, ובמידה מסוימת גם היום, חשוף בצריח הצה"לי. אפשר לחלוק עלי, אבל אני חושב שתפקידו של הרב הראשי לצה"ל בעת ההיא היה המסובך ביותר מבין כל מפקדי הצבא", כך אמר תא"ל הרב ישראל וייס בשיחה שערך בשבוע שעבר בפני קצינים בדרגות סגני אלופים ואלופי משנה בנושא "דילמת החייל הדתי בהינתקות".
בראיון לגלי צה"ל שנערך אמש שטח הרב וייס בפני הקצינים את תחושותיו הקשות בנוגע להתמודדויות איתן היה צריך להתמודד במהלך גירוש היהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון.
"לא קל להיות מפקד אוגדה 36 ואלוף פיקוד הדרום, אני מודה, אבל אמרתי לרמטכ"ל, שכשהם חוזרים הביתה - הם חוזרים הביתה, אל המקום שלהם, וכשאני חוזר הביתה אני חוזר אל שכונתי, אל בית הכנסת, והתזכורת הזאת חוזרת שעה-שעה, רגע-רגע", אמר והוסיף כי אינו חש רצוי עוד בחברה הדתית ואף בקרב מתפללים מבית הכנסת השכונתי אותו הוא פוקד. "אין לי את החום שמוקרן בעצם מן המקום הכי קרוב האפשרי. אם היה מקום שבו נפגעתי יותר מכל מקום אחר, זה בבית הכנסת שלי. כשאתה מגיע בסוף-בסוף לשבת לבית הכנסת והעיניים שונות, והשלום שונה, ואתה רואה את החבר'ה מן הספסל שליד עומדים ליד ביתך ומפגינים וצועקים ואומרים אמירות ואוחזים שלטים - נדמה לי ששם זה הכי כואב ", אמר בהתרגשות.
תא"ל וייס התייחס גם להתקפות נגדו: "על-מנת לאזן, אני רוצה לומר לכם שהיום אני באמת מרגיש שיש אטמוספרה אחרת; יש אווירה שונה; מרחף באוויר גוון אחר של דיבור. אני שומע היום פעם אחר פעם סליחה מאנשים שפגעו בי. וזה הרגע לומר: חכמים, היזהרו בדבריכם. לעיתים רגע לפני שאנחנו אומרים אמירה אנחנו צריכים לחשוב פעם אחר פעם אחר פעם, כי לאמירה יש כוח של מוות! (במובן של חיים ומוות ביד הלשון)".
לדברי הרב וייס, היו רבנים אשר שינו את פסיקתם נגד סרבנות רק משום שלא היו מוכנים "לשלם את המחיר", כהגדרתו, על פסיקה שונה מזו של הרב אברהם שפירא אשר יצא בקריאה ברורה ונחרצת לסרב לכל פקודה הקשורה בגירוש יהודים. "לא מדובר על הרבנים שאתה חושב עכשיו עליהם, אלא רבנים שהיית מרים גבה גבוהה איך הדברים הללו מסתדרים, וההסבר שהם נתנו הוא שהם אמרו אמירות, אבל משעה שאמר הרב אברהם שפירא את אמירתו - הם לא רשאים לחלוק עליו. ויש רבנים שאינם מוכנים לשלם את המחיר של לומר דבר כנגד אמירה של רב ראשי".
מקורביו של הרב וייס הסבירו בזמן הגירוש כי הרב אומנם סבור שמהלך ההינתקות הוא בלתי הגיוני, אך טוען שיש לבצע את הפקודה. כאשר נשאל בהזדמנויות שונות מדוע אינו פושט את מדיו כמחאה על המהלך, הוא ענה כי הוא רואה את עצמו כמי שאמור למזער את הנזק, באופן שהפינוי ייעשה בצורה עדינה. עוד אמרו המקורבים בזמנו כי הרב הצבאי טורח להדגיש כל העת, כי הוא התייעץ ומתייעץ עם רבנים, לוקח בחשבון את מכלול השיחות, לרבות מכתבו של הרב אברהם שפירא בו קרא לו לפשוט את מדיו, ובסופו של דבר מגיע לכלל הכרעה.
גורמים צבאיים אמרו לכתב ערוץ 7 איציק וולף, כי דבריו של הרב וייס הוצאו מהקשרם. לדבריהם, הוא סיפר על תחושת חוסר הנעימות שחש בבית הכנסת לפני כשלושה חודשים, אך כיום הוא חש באווירה אחרת של פיוס.
"אני חייב לומר שהרגשתי אז, ובמידה מסוימת גם היום, חשוף בצריח הצה"לי. אפשר לחלוק עלי, אבל אני חושב שתפקידו של הרב הראשי לצה"ל בעת ההיא היה המסובך ביותר מבין כל מפקדי הצבא", כך אמר תא"ל הרב ישראל וייס בשיחה שערך בשבוע שעבר בפני קצינים בדרגות סגני אלופים ואלופי משנה בנושא "דילמת החייל הדתי בהינתקות".
בראיון לגלי צה"ל שנערך אמש שטח הרב וייס בפני הקצינים את תחושותיו הקשות בנוגע להתמודדויות איתן היה צריך להתמודד במהלך גירוש היהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון.
"לא קל להיות מפקד אוגדה 36 ואלוף פיקוד הדרום, אני מודה, אבל אמרתי לרמטכ"ל, שכשהם חוזרים הביתה - הם חוזרים הביתה, אל המקום שלהם, וכשאני חוזר הביתה אני חוזר אל שכונתי, אל בית הכנסת, והתזכורת הזאת חוזרת שעה-שעה, רגע-רגע", אמר והוסיף כי אינו חש רצוי עוד בחברה הדתית ואף בקרב מתפללים מבית הכנסת השכונתי אותו הוא פוקד. "אין לי את החום שמוקרן בעצם מן המקום הכי קרוב האפשרי. אם היה מקום שבו נפגעתי יותר מכל מקום אחר, זה בבית הכנסת שלי. כשאתה מגיע בסוף-בסוף לשבת לבית הכנסת והעיניים שונות, והשלום שונה, ואתה רואה את החבר'ה מן הספסל שליד עומדים ליד ביתך ומפגינים וצועקים ואומרים אמירות ואוחזים שלטים - נדמה לי ששם זה הכי כואב ", אמר בהתרגשות.
תא"ל וייס התייחס גם להתקפות נגדו: "על-מנת לאזן, אני רוצה לומר לכם שהיום אני באמת מרגיש שיש אטמוספרה אחרת; יש אווירה שונה; מרחף באוויר גוון אחר של דיבור. אני שומע היום פעם אחר פעם סליחה מאנשים שפגעו בי. וזה הרגע לומר: חכמים, היזהרו בדבריכם. לעיתים רגע לפני שאנחנו אומרים אמירה אנחנו צריכים לחשוב פעם אחר פעם אחר פעם, כי לאמירה יש כוח של מוות! (במובן של חיים ומוות ביד הלשון)".
לדברי הרב וייס, היו רבנים אשר שינו את פסיקתם נגד סרבנות רק משום שלא היו מוכנים "לשלם את המחיר", כהגדרתו, על פסיקה שונה מזו של הרב אברהם שפירא אשר יצא בקריאה ברורה ונחרצת לסרב לכל פקודה הקשורה בגירוש יהודים. "לא מדובר על הרבנים שאתה חושב עכשיו עליהם, אלא רבנים שהיית מרים גבה גבוהה איך הדברים הללו מסתדרים, וההסבר שהם נתנו הוא שהם אמרו אמירות, אבל משעה שאמר הרב אברהם שפירא את אמירתו - הם לא רשאים לחלוק עליו. ויש רבנים שאינם מוכנים לשלם את המחיר של לומר דבר כנגד אמירה של רב ראשי".
מקורביו של הרב וייס הסבירו בזמן הגירוש כי הרב אומנם סבור שמהלך ההינתקות הוא בלתי הגיוני, אך טוען שיש לבצע את הפקודה. כאשר נשאל בהזדמנויות שונות מדוע אינו פושט את מדיו כמחאה על המהלך, הוא ענה כי הוא רואה את עצמו כמי שאמור למזער את הנזק, באופן שהפינוי ייעשה בצורה עדינה. עוד אמרו המקורבים בזמנו כי הרב הצבאי טורח להדגיש כל העת, כי הוא התייעץ ומתייעץ עם רבנים, לוקח בחשבון את מכלול השיחות, לרבות מכתבו של הרב אברהם שפירא בו קרא לו לפשוט את מדיו, ובסופו של דבר מגיע לכלל הכרעה.
גורמים צבאיים אמרו לכתב ערוץ 7 איציק וולף, כי דבריו של הרב וייס הוצאו מהקשרם. לדבריהם, הוא סיפר על תחושת חוסר הנעימות שחש בבית הכנסת לפני כשלושה חודשים, אך כיום הוא חש באווירה אחרת של פיוס.