בתערוכה מוצגים עבודותיהם של חמישה אמניות ואמנים ישראלים אשר נותנות ביטוי לחייהם ולעולמם האמנותי בתוך ההוויה העכשווית, המורכבת. מתוך עיניהם, המתבוננות במציאות המתגלמת בקשת המגוונת של השקפות עולם, מִגדר, אמצעים אמנותיים וסגנונות שונים, מפציעות גם קרניים של הישרדות ותקווה.

יוסי למל, אמן ומעצב, מציג בתערוכה טרור חזותי המובע באמצעות כרזת רחוב. למל מסביר את בחירתו במיצג זה: כרזת הרחוב, זו שאנו נחשפים אליה ביודעין ושלא ביודעין, מאפשרת לו להציב דימויים חזותיים עזי-מבע, מצמררים, מקוממים, שמנסים להכות בתודעה ולעורר אותה מתרדמתה. ניתן לכנות זאת "טרור חזותי" (כשם התערוכה) אך יש להבחין בין "טרור" זה לבין הטרור הפיזי, הפוגע והממית.

אורי פִינק קומיקסאי מעיתון 'זבנג', בוחר ב"עידן של טרור לדבר בשפה כפולה. הרחקת עדותו למחוזות הדמיון, בכדי לדבר על ה"כאן ועכשיו", או מחאה על ה"כאן ועכשיו" מאחורי מסך-מצויר המספר כי "היה היה גיבור-על ולו כוחות על-טבעיים". הוא מבין כי בעולם הממשי אין פתרונות של "זבנג וגמרנו".

דניאלה מלר מציגה בתערוכה את 'סימנים'- סדרת ההדפסים הפורשת בפנינו את מרכיבי היסוד של דפוסי-חייה ושל עולמה האמנותי. בששת ההדפסים שלה היא מפגישה/מנגידה מרקמים, צבעים ודימויים שונים, המנהלים חיים כפולים. מצד אחד, לכל הדפס חיים משלו. מצד שני, כל הדפס בסדרה מהווה יחידה אחת המקרינה, משפיעה ומהדהדת בשכנותיה שבמכלול השלם.

אריקה וייס-שוויגר המציגה את 'סִיבֵי החיים' - שטיחי הקיר המוצגים בתערוכה הם ייצוגים חזותיים של הסיבים הסמויים של החיים. באחת מעבודותיה, אורגות אור וחושך משנת 1996, היא מדמה את עצמה לאחת מן הנשים השוזרות את סיבי האור בין סיבי החושך, אורגות שתי וערב של מרבדי חיים. המרבדים הללו מעופפים, נעים ונדים בין ניגודים העורגים זה לזה, מבקשים להתאחות, להתאחד ולהשלים זה עם זה.